תפריט עמוד

ספרד – תור הזהב והדם

ספרד – תור הזהב והדם

תור הזהב בספרד אינו רק גן עדן של שירה, פילוסופיה, מדע, סובלנות, גנים ומזרקות. בצד האמת הזהובה, מצויה אחותה התאומה - האמת האדומה כצבע הדם, מימים עתיקים ועד השלטון הפאשיסטי של פראנקו. מסע עם המוסיקאי הספרדי פאקו איבאנז למחוזות ילדותו ולמחוזות אחרים

אינני יודע מי גיבור הסיפור שלי: ספרד, פאקו, או ספרד של פאקו. מתישהו בשנות החמישים, כשהייתי בפאריס, כתבתי שלושה מערכונים שהוצגו בקברט הסאטירי "לה פונטיין דה קאטר סיזון". באותו ערב הופיעה גם שלישיה שכללה את הגיטריסט פאקו איבאנז, את סוטו ואת כרמלה, ששרו שירים דרום־אמריקניים.

פאקו הוא הלא־ישראלי הראשון שהיה אומר לי שלום ברחוב. שנינו נהגנו לשוטט ברובע הלטיני, וקשה היה שלא להיתקל זה בזה. אחר כך הגיעו יגאל תומרקין, "הדודאים", יוסי בנאי; ויום אחד התחיל פאקו ללמוד עברית. המורה הראשון שלו לעברית היה משה נעים, שלימים הפיק את תקליטיו. המורה השני הייתי אני. היום, לאחר שנפרד מאשתו הישראלית, הוא מתגורר בברצלונה, ורואה עצמו קָטָלָני. צלצלתי אליו, ביקשתי שימצא פנאי להראות לנו את ספרד שלו. הוא הראה לנו, ועוד איך.

היסטוריה בכל מקום
ספרד מורכבת בעיקר מנופים, מהיסטוריה. ההיסטוריה מעשה האדם ניבטת בך מכל אבן שנחצבה וסותתה. אם נדלג על התקופה שבה דרום אירופה וצפון אפריקה עדיין היו מחוברים בגשר יבשה, ואם נוסיף ונדלג על תולדות האדם הניאנדרטלי ותחילת זמנו של ההומו־סאפיינס – כלומר, אנחנו – נגיע אל האיבֶּרים הקדמונים.
על שפתם ועל תרבותם של האיברים אנחנו יודעים כפי שאנו יודעים על האטרוסקים, על הבסקים, על כרתים הקדומה ועל הפלאסגים, תושביה הקדמונים של יוון; כלומר, מעט מאוד. קיימות השערות המקשרות איכשהו "עברים" עם "איברים". מה שאנחנו יודעים הוא, שארץ תרשיש היא כנראה ספרד (ראו מסע אחר 72), וממנה, וגם מאנגליה, הובא הבדיל שיצר יחד עם הנחושת את תקופת הברונזה. האיברים הם שיצרו את התרבות המגאליתית, שהתפשטה לסרדיניה, וגם הדולמנים של רמת הגולן הם חלק ממנה.

האיברים היו, כנראה, ספנים מעולים, עד שהגיעו הפניקים שהיו גדולי הספנות הקדומה. הפניקים הקימו את מושבותיהם בכל מערב הים התיכון כבר לפני היוונים; ממסילות, היא מארסיי, דרך גדר המזוהה עם קאדיז בדרום האטלנטי של ספרד. שם בנו הכנענים מקדש למלקרת, הוא מלך־קרת, הוא הבעל. מקאדיז חצו את מיצר גיברלטר והקימו את קרת־חדשה, היא קרתגו. לאחר תבוסת קרתגו, כבשו הרומאים את ספרד ושלטו בה 600 שנה.

בשנת 409 לספירה פרצו הסוובים, האלאנים והוונדלים – כולם שבטים גרמניים – לספרד. ב־415 הגיעו הוויזיגותים וגירשו את קודמיהם; את הסוובים לצפון הארץ, ואת האחרים לצפון אפריקה. בדרך אל מרוקו, השאירו הוונדלים את שמם למה שקרוי היום אנדלוסיה. הוויזיגותים שלטו בספרד 300 שנה, עד לכיבוש הערבי. בשנת 711 פרצה מלחמת אזרחים בין הוויזיגותים לבין עצמם, ורוקריק, הדוכס של אנדלוסיה, תפס את המלוכה. יריביו פנו לעזרת המוסלמים בצפון אפריקה, והמושל המוסלמי, מוסא אבן נוצייר, שלח את טאריק אבן זיאד בראש 7,000 בֶּרבֶּרים לעזרה.

אמיר אל בחר טאריק חצה את גיברלטר (ג'בל טארק, בערבית), ניצח את הוויזיגותים, כבש את קורדובה ואת טולדו. ב־712 פלש גם מוסא אבן נוצייר, ובראש 12,000 ערבים כבש את סביליה ומרידה, והתאחד עם טארק. ב־755 הגיע עבד א־רחמן, אחרון הכליפים האומאים שניצלו מהטבח שערכו בהם העבאסים, והקים את כליפות קורדובה. אחד מצאצאיו, עבד א־רחמן השלישי, הזמין אמנים ואנשי רוח מן המזרח, וכך החל תור הזהב.

ריחו של ריקבון
הגן האנדלוסי הוא אחד מפירותיו המוצלחים של הכיבוש המוסלמי. לידתו של גן זה בפרס. רוח המדבר הקשה לימדה את הפרסים הקדמונים לבנות להם גנים מוקפים חומה. הגן הוקם תמיד במקום שיש בו מעיין. מן המעיין ירדו המים בתעלות, בכוח הכבידה, וכך נולדו המזרקות. ערוגות הגן נחלקו על פי צבעי הפריחה: כחול ליד כחול, סגול, צהוב ואדום בשכנות לאדום, צהוב, סגול וכחול.
הגן היה לא רק מקום לטייל בו; בו התרחשו חיי החברה וחיי הרוח. להקות נגנים וזמרים, רקדנים ורקדניות היו מהלכים בין הנערים והנערות שהגישו גביעי יין ותקרובת. משוררים שרו לאדון הבית, הוגים הקדישו לו את הגותם, וציירים הנציחו במיניאטורות את נשפי החשק שנערכו בגן ובארמון שמעליו.

עם האיסלאם נדד גם הגן הפרסי מערבה, אל דרום הים התיכון, עד צפון אפריקה. משם, בהנהגת האמיר אל־בחר טאריק, אל סביליה, גרנדה, קורדובה ושאר ערי אנדלוסיה. עם הגן הפרסי עבר אל אנדלוסיה גם אורח החיים שלו, כפי שהשתמר במיניאטורות הפרסיות: ארוטיזם כמעט סוריאליסטי, הֶדוניזם ודקאדנס. אין, לא היתה ולא תהיה בהיסטוריה תקופת פריחה ללא כל אלה, ללא הריח המתקתק של הריקבון.

איננו יודעים לבטח, האם העלם הקודר והחולה, שלמה אבן גבירול, השתתף כאורח בהילולות השירה והיין והתבונן מן הצד בחמודות הזמרים והזמרות והעלמים שהגישו את היין. אבל מותר לשער כי מי שכתב את "כתר מלכות" זכה להארה לא פחות ממחברו של "ספר יצירה", ואז האיר נוגה עז את שמי ציון אשר באנדלוסיה.

תור הזהב באנדלוסיה היה בתקופת הסובלנות הגדולה של האיסלאם, בזמן שאירופה הנוצרית היתה שרויה בחשיכה. באנדלוסיה המוסלמית פרחו אז המדעים, השירה והפילוסופיה, שהובאו עם הכובש והמשיכו את תקופת הזוהר העבאסית של בגדד. על מסד התרבות הערבית, ובסימביוזה איתה, נולדה שירת ספרד. משוררי ספרד, לפחות בחלקם, היו אנשי אשכולות שכתבו גם ספרי הגות ומדע, אבל בראש מעייניהם היתה ציון. אל אירופה הנוצרית הגיעו באותם ימים חידושי המדע, שנדדו מבגדד לאנדלוסיה וממנה לאיטליה, לדרום גרמניה ולארצות השפלה. תחילת הרנסאנס באירופה היתה בפענוח הצופן של המדע המוסלמי, שהתפתח באנדלוסיה.    

כוחו של הדם
בדרך השמיע לנו פאקו קסטות של פלמנקו, על פי האזורים שבהם עברנו. פלמנקו לכל חבל ארץ. כשהגענו לחבל אסטרמדורה שמענו, לפיכך, פלמנקו של אסטרמדורה. תחנה ראשונה: קאסרס (CACERES). הרומאים קראו לה איטליקה (ITALICA), ושם נולדו שני צוררי עמנו הגדולים – אדריאנוס, שדיכא את מרד בר כוכבא, וטריאנוס.

אחר כך הגענו למרידה (MERIDA), גם היא עיר רומית. גשר רומי מרהיב, תיאטרון רומי, ובעיקר – אמפיתיאטרון ענק. אפשר לראות את הזירה שבה התגוששו הגלדיאטורים, זה עם זה, עד מוות. אין לי מושג אם גם כאן לחם על חייו הגלדיאטור ספרטאקוס, כדי לשרוד ולהנהיג את מרד העבדים נגד הקיסרות. צפיתי במחילות שמהן יצאו האריות שהובאו מאפריקה לטרוף שבויים, עבדים, גלדיאטורים, לוחמי חירות. ישבתי על מדרגות האמפיתיאטרון, שבו יכלו 15,000 צופים להתענג על מראות ההרג.

יש בהיסטוריה של ספרד הרבה דם; לא רק של גלדיאטורים ואריות. תור הזהב באנדלוסיה אינו רק גן עדן של שירה, פילוסופיה, מדע וסובלנות דתית. בצד האמת הזהובה מצויה אחותה התאומה – האמת האדומה, כצבע הדם. מי שראה את הכפילות הזו היה שמואל הנגיד, ששמו המלא היה אבו איברהים שמואל בן יוסף הלוי אבן נגרילה. הוא נולד בשנת 993  בקורדובה, שממנה הצליח להימלט לאחר אחת הפלישות האכזריות, שהגיעו בגלים מחזוריים מצפון אפריקה. בני דורו המוסלמים כיבדו אותו כאמן של השפה הערבית, בקי גדול בקוראן ובאיסלאם.

בימי נעוריו ובחרותו היה סוחר מצליח שהירבה במסעות, ובגיל העצה, בן 50, נעשה שר המלחמה של מלך גרנדה. הוא ניהל מלחמות אכזריות נגד סביליה, ונגד כל מה שעלול היה לאיים על מלכו ועל גרנדה. המלך עצמו היה חשדן, ערמומי ואכזר. פעם כינס את כל אלה שחשב לשונאיו בבית המרחץ הגדול, וסתם את כל פתחי האיוורור. בית המרחץ הפך לכבשן, וכל מי שהיה בו נצלה.

שמואל הנגיד לא היה רק שר צבא אכזרי, אלא משורר גדול. הוא כתב שירי יין, שירי חשק, שירי חול ושירי קודש, וגם שירי מלחמה שבהם מתוארות הזוועות בפרוטרוט פיוטי: "והיום – יום ערפל וחשיכה/ והשמש כמו ליבי שחורה,/ וקול המון – כקול שָדַי, כקול ים/ ומשבריו בעת יסער סעירה,/ והארץ בצאת שמש נמוגה/ בעומדה כאילו היא שיכורה,/ והסוסים ירוצון גם ישובון/ כצפעונים נטושים ממאורה./ כאילו הרַמָחִים השלוחים/ ברקים מילאו אוויר באורה,/ וקשתותם בכפם כנחשים/ וכל נחש בפיו יקיא דבורה/ והחרב עלי ראשם כלפיד/ בנופלו כהתה בו הנהרה,/ ודם אישים עלי ארץ מהלך/ כדם אילים בצידי העזרה".

כמאה שנה לאחר שמואל הנגיד, ברח הרמב"ם  מקורדובה, שאליה פלשו קנאי דת צמאי דם. הוא הצליח להגיע לצפון אפריקה, ונדד למצרים, שם נאלץ לכתוב את ספרו הפילוסופי הגדול "מורה נבוכים" בערבית, למען הצנזורה האיסלאמית. ובכל זאת, היה זה תור של זהב.

להבין את האמונה
בקורדובה שבאנדלוסיה נולד גם אבן רושד, מגדולי ההוגים של האיסלאם. הוא היה קאדי, שופט על פי חוקי האיסלאם, אבל חתר לחבר את עקרונות האיסלאם עם הפילוסופיה של אריסטו. כאשר היה בן תשע, נולד באותה עיר משה בן מיימון. גם אם גרו באותו רובע, ספק אם ילד בן 12 היה משחק ברחוב עם ילד בן שלוש. אבן רושד חיבר את שמונת עיקרי האיסלאם. הסעיף האחרון בהם הוא האמונה בתחיית המתים. בערך באותו זמן כתב הרמב"ם את י"ג עיקרי היהדות, שבהם נכללת האמונה בתחיית המתים.

לאחר דורם של אבן רושד והרמב"ם שניסו לחבר את הפילוסופיה על יסודותיה הרציונליסטיים ואת האמונה למקשה אחת, פרחה באנדלוסיה תורת הסוד. תורת הסוד היהודית הולידה את ספר הזוהר. מחברו, לפי דעתם של מרבית החוקרים, היה משה די ליאון, שללא ספק השתמש גם במדרשים קדומים. בן דורו, אברהם אבולעפיה, יליד סרגוסה שעקר לאיטליה, ניסה לחפש את עשרת השבטים מעבר לנהר סמבטיון. הוא הושפע מנער תמהוני מן העיר העתיקה אבילה, שנקרא "הנביא מאבילה", ואשר נסע לרומא כדי לשכנע את האפיפיור ניקולאוס השלישי להתגייר. שם הוא ניסה לפרוץ אל ביתו ונאסר. לאחר מכן הגיע לסיציליה, שם הכריז על עצמו כמשיח, וטען ששנת הגאולה תהיה 1284.

הרמב"ם היה בן 30 כאשר בעיר מורסיה, באותה אנדלוסיה, נולד אבן אל ערבי, מגדולי ההוגים המיסטיים של האיסלאם. הוא נעשה לאחד מגדולי הכת הסוּפית, שנוסדה כמה מאות שנים קודם לכן במזרח. 200 שנה לפני האר"י מצפת, הוא קבע את היסוד הנקבי שבאלוהות. אבן אל ערבי היה בן 33 כאשר מת אבן רושד. אבן אל ערבי היה בן 42 כאשר נולד ג'לאל א־דין רומי, מגדולי המשוררים וההוגים של כל הזמנים. הוא היה בן 33 כאשר מת אבן אל ערבי.

אבל לפני כל אלה היה אבן סינה, בן דורו של אבן גבירול. אבן סינה היה לוגיקן ומתמטיקאי, שניסה להסביר את מקור האמונה באורח רציונלי, וסופו שנעשה מיסטיקן. גם אבן גבירול התחיל כרציונליסט בספרו "מקור חיים", אבל במכלול שיריו "כתר מלכות" כבר התדפק על שערי המיסטיקה. אל גזאלי, בן דורם של אבן סינה ואבן גבירול, יצא נגד אבן סינה, וסופו שהפך למיסטיקן גם הוא.

כל אלה, הוגים יהודים ומוסלמים, השפיעו גם על עולם הנצרות של אותם ימים. באותה תקופה נהרו מלומדים מכל קצווי אירופה אל אנדלוסיה. שם, בפרובינציה הספרדית, יכלו לקרוא את תרגומיהם של אפלטון ואריסטו לערבית. אחד מהם היה תומס אקווינאס, בן דורם של אבן רושד והרמב"ם, שחי בין 1225 ל־1274 וניסה לחבר בין אוגוסטינוס התיאולוג הנוצרי יליד קרתגו, שדגל בנעוריו בניאו־פלטוניות, לבין הפילוסופיה היוונית העתיקה.  ראשון המיסטיקנים המערביים, מייסטר אקהרט הגרמני, בן דורם של אבן אל ערבי וג'לאל א־דין רומי, חי בין 1260 ל־1327 והושפע גם מהרמב"ם וגם מבן דורו, המקובל היהודי אברהם אבולעפיה.
היתה זו תקופה שבה יהודים, נוצרים ומוסלמים חיפשו יחד ולחוד את מהות האלוהים. חסידות אשכנז ומקובלי ספרד, רציונליסט יהודי שרצה להיות מורה לנבוכים, מיסטיקן גרמני שהודח מכהונת אב מנזר בידי האפיפיור, מיסטיקן ערבי שהתעמק בהכרת היסוד הנקבי שבאלוהות 200 שנה לפני האר"י בצפת. דומה שחשוב היה להם להבין דברים יותר מאשר לנגח זה את אמונתו של זה. שלהי ימי הביניים היו תקופה של מפגשים וחיפושים, שהתנהלו בכמה שפות, בכמה ארצות ובכמה דתות. תקופה מופלאה זו נעלמה עם הכיבוש הקתולי של ספרד; ולא חזרה.

פעם היו יהודים
מה היה קורה אילו משפחות קורדוביירו, טולדאנו, אלקבץ, בכר, אבולעפיה היו חוזרות אל הרובע היהודי (JUDERIA) בקורדובה, שממנו גורשו? מה היה קורה אילו היה הרובע עומד על תילו, נקי ומסויד לבן? מה היה קורה אילו בפאטיו היו מוצאים שוב את הגרניום, את הגפן המשתרגת, את המזרקה? הרובע היהודי היה כאילו ממתין להם ואומר: "ברוך שובכם". אבל זה, כמובן, לעג היסטורי כפול ומכופל. 

בכל הרובעים היהודיים של הערים העתיקות של אנדלוסיה חיים היום אמנים, משוררים, מוסיקאים, אדריכלים ושאר בעלי מקצועות חופשיים. הם מעדיפים לחיות בסמטאות הקסומות ולא ברובעים המהודרים, ורק ידם של המצליחים משגת לקנות רכוש יקר ומבוקש. הרובע היהודי של סביליה בתוך החומות העתיקות שגיב, לבן, נקי ומסתורי, ואין לדעת אם הוא שומר את זכר המגורשים. בחלון ראווה של סוחר עתיקות בקורדובה ראיתי ספר תורה מוצע למכירה. אבל הרובע היהודי היפה מכולם הוא זה של גרנדה, בשמו החדש אל בייסין, שלדעתי הבלשנית הוא סירוס של "אל בייתין" הערבי שפירושו "הבתים".

יום לפני הביקור ברובע הוזמנו על ידי נשיא בית המשפט המחוזי למסעדה. חוץ מספרדית הוא לא שמע ולא קרא שום שפה. כל הגברים ישבו בצד אחד של השולחן, ושתי הנשים שבחבורה מצד שני. אחת הנשים, מורה להיסטוריה בתיכון, דיברה גם צרפתית. השנייה, דיילת, דיברה ארבע שפות. פאקו, בוגר בית ספר יסודי, מדבר וקורא שש שפות. איש מהגברים הספרדים לא פנה ולו פעם אחת אל הנשים, אפילו לא כדי לשאול מה השעה.

למחרת היתה זו המורה להיסטוריה שהדריכה אותנו ברובע היהודי העתיק. היא הסבירה לנו אפילו את השיקולים של הארכיטקט בנוגע לאקלים. סיירנו גם באלהמברה ובגן המזרקות המופלא חנראליפה. אין ספק, לפתגם הספרדי העתיק – "מה הנורא ביותר? להיות עיוור ולחיות בגרנדה" – יש רגליים.

מול רובעים יהודיים בספרד מצאתי את עצמי תוהה פתאום, באיזו שפה שוחח שמואל הנגיד עם בנו; בערבית של אז, או בספרדית של אז שהיום היא לאדינו? יהודים של אז כתבו מכתבים בערבית באותיות עבריות, ושרו את שירי הלאדינו הערביים, העצובים קצת. יש האומרים שאחד ממקורות הפלמנקו הוא שירי הלאדינו של יהודי ספרד. המקורות האחרים הם, כמובן, העוּד – הכינור של דוד ושל כל העולם העתיק – המוסיקה הערבית, ולאחר מכן, המוסיקה הצוענית.

חגיגה מוזרה
בקצה הדרומי ביותר של אנדלוסיה שוכנת קאדיס, ושם נערך קונצרט לזכרו של צ'ה גווארה, ופאקו הופיע בו. למחרת נסענו אל העיירה חרס, שם נמצאים היקבים של טיו פפה, מלך היין של ספרד כולה. הנהלת היקב נהגה להזמין אנשים חשובים לחתום על החביות. וכך מצאתי חתימות של מרטין לותר קינג, אורסון וולס וז'אן קוקטו שצירף גם ציור יפהפה.

לאחר הסיור, הוזמנו לטעימה. כטוב ליבם של חברי מועצת העיר בחרס הטוב – לבן וגם אדום – פצחו כולם בשירי הבריגדה הבינלאומית, מימי מלחמת האזרחים. כך גיליתי בספרד עיירה אנטי־מלוכנית, רפובליקנית, שלגביה מלחמת האזרחים טרם הסתיימה, ותסתיים רק ביום שבו תקום רפובליקה טהורה. פאקו הרפובליקני ליווה בגיטרה את המסיבה המוזרה הזאת ביקב.

אחר כך נסענו לסגוביה, שם מצויה אמת המים הגבוהה בעולם – 40 מטרים גובהה. עד לפני שנים מעטות הגיעה ממנה אספקת המים לעיר. סגוביה היתה בירתה של המלכה איסבל, שכינויה היה "איסבל לה קתוליקה", שנישואיה לפרננדו מלך אראגון הביאו לגירוש יהודי ספרד ולרדיפות הכופרים בנצרות על ידי האינקוויזיציה. פאקו עמד מול הארמון, מסתכל. הוא חזר למכונית, הוציא את הגיטרה, התייצב שוב מול הארמון ושר בהטעמה אשכנזית: "שֶייבּוּנה בֵּיס המקדש, במהרה בימינו/ ושים חלקנו בתורתך, יה בה בה בה בם". אחר כך הלכנו לאכול את הכבש הטוב בעולם. משם נסענו אל חבל הבסקים.

החבל הזה הררי מאוד, מלא מפרצים ובהם נמלים ציוריים. הבתים הקטנים נראים ים־תיכוניים כל כך, למרות שהם ניצבים באיזור האוקיינוס האטלנטי. אדניות פרחים על כל מרפסת, במסעדות שלל דגה ופירות ים. מרק הדגים הספרדי הוא, בעיני, המעולה במרקי הדגים. ב"אנגולאס" שלהם, שהם צלופחים זעירים, אני מתאהב מחדש בכל פעם שאני מבחין בהם על הדלפק.

פאקו לקח אותנו אל הכפר שבו בילה את ילדותו. עד שעלה פראנקו לשלטון, חי פאקו בכפר בסקי קטנטן, אדונה שמו, שספק אם הוא מסומן במפה. ניצבנו בבית שחודש ושופץ, כמובן. היכן שנמצא היום המשרד היה פעם דיר חזירים, והילד פאקו היה מוציא עשרה חזירים יום יום אל האבוס. בחדר שבו עכשיו הסלון היה הפר. אותו היה פאקו מוציא אל המרעה. אחר כך היה הולך ברגל שישה קילומטרים אל בית הספר, וחוזר את אותם קילומטרים הביתה.

במשפחה היו עוד דוד פראנקיסט, דוד משוגע שהיה כלוא, אח ואמא. היה גם סבא, שבזכותו ניצלו כולם ממוות. וזה המעשה: עם עלותו של פראנקו לשלטון, צלח האב בסירה את הדרך מסן סבסטיאן. מעבר למפרץ ניתן היה לראות את צרפת. גם האח צלח בהצלחה. מצרפת, נשלח האב למחנה עבודה בגרמניה, ושוחרר לאחר הניצחון של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. לימים, כשרצו בני המשפחה האחרים לברוח, כבר היה המעבר במפרץ מסוכן עד מאוד ושמור היטב. משום כך הוחלט להתקשר עם מבריחים ולעבור את הפירנאים ברגל.
 
שליח רץ מהכפר אחריהם: סבא מת. פאקו ואמו חזרו אל לוויית הסבא, ואילו שאר הבורחים נשחטו על ידי המבריחים, ואלה נקצרו במכונות הירייה של צבא פראנקו. מאוחר יותר הבריחו אותם מבריחים אחרים עד גבול צרפת, ולא הרגו אותם. בכפר הזה סיים פאקו את הסיור. ספרד אמנם נמשכת, אבל הפנאי שלו נגמר. וגם טוב לסיים בהתחלה.


האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 2

    לא, אבל מתכנן

  • 2

    לא מעוניין

קטלוניה: מסע תרבותי

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *