תפריט עמוד

סינבאד המלח בארצו של הסולטאן – מסע בעומאן

סינבאד המלח בארצו של הסולטאן – מסע בעומאן

דורות רבים הציתה סולטאנות עומאן - ארץ שדמיון ומציאות משמשים בה בערבוביה - את דמיונם של נוסעים וחוקרים. כאן נולד סינבאד המלח מ"אלף לילה ולילה", וכאן התפתח לפני אלף שנים השיט הערבי במימי המזרח. עומאן משנה את פניה, נפתחת אט אט בפני מערביים וישראלים וחושפת בפני העולם את הקסם המזרחי, קסם של כיפות ומצודות, שלא פג מאז ימי מלכת שבא

שטחה של עומאן גדול פי 15 משטח מדינת ישראל, אך חיים בה רק קצת יותר משני מיליון תושבים. במשך רוב המאה ה־20, עד תחילת שנות השבעים, היתה עומאן סגורה בפני תיירים מערביים ומכאן, כנראה, ההילה המסתורית שצמחה לה.
הגעתי לעומאן במאי 1996 לרגל כנס התיירות הראשון של מדינות ערב. כעשרה ימים טיילתי במדינה, בין ערים, כפרים זעירים, חופים בתוליים, מדבריות ונאות מדבר. לא נתקלתי בתיירים רבים, והזרים המעטים שפגשתי סיפרו כי התקבלו בברכה על ידי התושבים וזכו לאירוח כיד המלך.

מור ולבונה
העדויות הארכיאולוגיות הראשונות מזהות את עומאן עם "מאגאן", מקור הנחושת של האימפריה השומרית. עצי מור ולבונה, מהם מפיקים את השרף המכונה "פרנקאסנס" ואשר בתקופת שלמה המלך היה יקר מזהב, גדלו באיזור דוֹפָאר שבדרומה. לפני כ־2,000 שנים הופקו כאן כ־3,000 טון שרף בשנה. מערכת מסחר עניפה התפתחה סביב השרף, והוא שימש לצרכים דתיים ולטקסי קבורה במקומות רבים ונשלח למצרים, לרומי וליוון במערב ולהודו שבמזרח. במצרים השתמשו בו לצורכי חניטה, ואילו ביוון וברומי שרפו אותו במהלך טקסים דתיים, והעניקו אותו כמנחה לאלים. עד היום הוא משמש בתעשיית הבשמים, ובעומאן עצמה מבשמים בו את הבגדים וגם משתמשים בו כתרופה למחלות לב וכליות. עד 1939 היווה השרף 75 אחוזים מהיקף היצוא של עומאן (כיום ממלא את מקומו הנפט).
על פי המסורת, הגישה מלכת שבא מור ולבונה למלך שלמה. במסעי בעומאן הגעתי לשרידיה של מצודה, המכונה "ארמון מלכת שבא", הנמצאת על חוף הים מדרום לעיירה טאקה. ניתן להניח שבמקום היה אחד הנמלים מהם הובל השרף לארצות אחרות. תחילת דרכו היתה בים, עד לאיזור שבו יושבת היום העיר צנעא שבתימן, מרחק של 650 קילומטרים. בהמשך הוטענה התוצרת על גמלים ויצאה בשיירות לעבר חצרמוות, גם היא בתימן (ראה "מסע אחר" גיליון 39). בשנת 450 לפני הספירה כתב ההיסטוריון היווני הרודוטוס על עומאן: "כל הארץ כולה מבושמת מן השרף ומדיפה ניחוח מתוק מאוד". ואילו ההיסטוריון הרומי פֶלִינְיוּס תיאר את אנשי דרום חצי־האי ערב כעשירים ביותר על פני האדמה.
מן המאה הרביעית לפני הספירה שלטה באיזור האימפריה הפרסית. לאחר מכן דחקו את רגליה שבטי המָרִיבּ והאָזָד, שבאו מאיזור תימן של היום ואימצו מאוחר יותר את דת האיסלאם. לפי המסורת, הסולטאן של היום הוא צאצא של שבטים אלה.

יורדי ים
העובדה שסינבאד המלח יצא דווקא מעומאן אינה מפתיעה, שכן היא יושבת על צומת ימי של העולם הערבי. ספינות שהפליגו להודו, לאפריקה או למפרץ הפרסי חייבות היו לעבור דרכה. מן המאה השביעית לספירה פרח שם הסחר הימי. ספינות הדָאוּ – ספינות העץ המסורתיות – חצו ימים, ובשיא גדולתה במאה ה־19 שלטה עומאן באימפריה ימית, שהשתרעה מחופי איראן ועד לזנזיבר.
עוד קודם לכן דחקו ספינות עומאניות את רגלי הפורטוגלים, גם הם יורדי ים ידועים, מן האוקיינוס ההודי. למרות היריבות, נראה שנווט עומאני בשם אחמד אבן מאסג'יד היה על ספינתו על ואסקו דה גאמה הפורטוגלי ועזר לו להקיף את כף התקווה הטובה ב־1498. הפורטוגלים לא הכירו לו כנראה טובה על כך; כמה שנים אחר כך, ב־1507, כבשו את העיר העומאנית מסקאט. ב־1698 עזרו ספינות ולוחמים עומאניים לתושבי זנזיבר שבאפריקה לגרש את הפורטוגלים, ששלטו שם 200 שנה. עד 1861 היתה זנזיבר תלויה פוליטית וכלכלית בעומאן ושימשה כל אותה תקופה מרכז של סחר עבדים, שנוהל בעיקר על ידי עומאן.
לעומאן היה אז צי מרשים. ספינות המסחר יצאו לדרכן עם תחילת המונסון הדרום־מערבי, וניצלו את הרוחות כדי להגיע עד לחופי מאלאבאר, שבהודו, מהלך 2,000 קילומטרים. הן חזרו דרך זנזיבר, לאורך החוף המזרחי של אפריקה. גם צי מלחמתי היה לעומאן, וספינות הקרב שלה נשאו עד 70 תותחים, ויכלו לשאת 20 אלף חיילים.
המלח המפורסם ביותר של עומאן היה, כמובן, סינבאד. על פי המסורת, הוא היה  בנו של סוחר עשיר מסוֹהָר. כשמת אביו, בזבז סינבאד את כל רכושו במעשי הוללות, וכשנותר כמעט חסר כל מכר את חפציו האחרונים, השקיע את כספו בסחורות ועלה על אוניית מסחר. על פי סיפורי אלף לילה ולילה, חי סינבאד בבגדאד בתקופת שלטונו של הכליף הרון אל־ראשיד, בין 786 ל־809 לספירה, ומשם יצא למסעותיו. לטענת החוקרים, סינבאד לא היה ולא נברא. סיפוריו נוצרו כנראה על ידי מחבר יחיד בסוף המאה התשיעית או תחילת העשירית, בהסתמך על ספרי גיאוגרפיה ערביים, ספרי מסע וסיפורי מלחים. היה זה, צריך לזכור, בתקופת הזוהר הערבית.
כאלף שנים לאחר מכן, ב־1980, יצא הנוסע והסופר האירי טים סברין לשחזר את המסעות המופלאים של יורדי הים העומאנים. בעיקר משכו את ליבו המיתוס על סינבאד המלח ומסעותיו של הגיאוגרף והנווט אבו־אביידה אבן־עבדולה אבן אל קאסים, שהפליג מעומאן לקנטון שבסין, מרחק של 7,000 קילומטרים. סירתו של סברין, שנבנתה לפי הטכניקה העתיקה – לוחות הקשורים בחבלי קוקוס – ניצבת בכיכר שלפני מלון אל־בוסתן המפואר שבמסקאט. אלא שבלוח הנחושת שהוצב לפני הספינה לא מוזכר שמו של סברין, ואף לא שמותיהם של האירופים שנמנו עם חברי הצוות.

סירות העץ
במהלך שלטונו של הסולטאן סעיד סיד אבן סולטאן, בין 1804 ל־1856, פרחה עומאן מבחינה כלכלית ופוליטית. סעיד ייבא את עץ הציפורן מאינדונסיה לזנזיבר, שהיתה אז תחת שלטון עומאני, וההכנסות ממכירתו תפסו כשליש מהיקף ההכנסות של הסולטאנות. ב־1840 שלח סעיד משלחת מיוחדת לארצות־הברית, וכך היתה עומאן למדינה הערבית הראשונה שיצרה קשרים דיפלומטיים עם היבשת הרחוקה. הוא יצר קשרים גם עם מדינות אירופיות שונות.
סחר העבדים נמשך בעומאן גם לאחר שהופסק במקומות אחרים באמצע המאה ה־19. העיר האחרונה בעולם שעסקה בסחר כזה היתה סוּר. עד היום היא ניכרת באוכלוסייתה המעורבת, הכוללת לא מעט שחורים מצאצאי העבדים.
המבקר היום בסור חש כי הוא פוסע בתקופה אחרת. הבתים קטנים ומסוידים לבן, ודייגי הכרישים מגיעים מדי שחר אל החוף ופורקים את שללם למכירה. עשרות כרישים מורדים מסירות הדיג, סנפיריהם נחתכים ונשלחים אל דרום־מזרח אסיה, לספק את התאווה למרק סנפיר כריש ולתרופות המעוררות את כוח הגברא.
אבל מה שמעורר יותר מכל את תחושת המסע בזמן הן המספנות. בסור בונים עדיין את ספינות הדאו המסורתיות. העץ, כמו בעלי המלאכה, מגיע מחופי קראלה שבהודו, אך הרב־אומן, הבונה המומחה, הוא עומאני. בעלי המלאכה ורבי־האומנים הם דור הולך ונעלם. בעבר בנו כאן מאות פועלים את ספינות הסוחר הגדולות, שמשקלן הגיע עד 400 טון. ב־1970 שטו בקו עומאן־הודו 86 ספינות; שבע שנים אחר כך הפליגה במסלול זה ספינת מסחר עומאנית אחת בלבד. היום בונים במספנות בעיקר כלי שיט לדיג. לעומאנים, יש לציין, יש שם לכל סוג של ספינת דאו. הגדולות שבהן מכונות בום, באדאן, באגלה וגָ'אהָאנְגָ'ה, והקטנות יותר סָאמְבּוּק ושוּאִי.
בבוקר נפלא אחד ישבתי בצל הסככות וצפיתי בבניית הספינות. בשבע התאספו הפועלים ההודים, ישבו ופטפטו בניחותא, אך בשבע וחצי בדיוק נטלו את הכלים, וכל אחד המשיך בנקודה שבה סיים יום קודם. זה קדח חורים והכניס טריזי עץ, אחר גילף בדייקנות לוחות, שניים עמדו על במה גבוהה וניסרו בול עץ ענק. המומחה העומאני הגיע מן העיר ברכב ממוזג כ־15 דקות אחר כך. הוא ישב מול הסירה הנבנית, הדליק מקטרת קצרה והתבונן בתשומת לב בעבודה בלי להוציא מלה. אחרי רבע שעה הגיע גם בעל הספינה, ויחד עשו את סיבוב הבוקר. על רקע הפעילות ההומה נחו ספינות הדיג על צידן, מחכות לגאות הלילית כדי לצאת אל הים. נהניתי אמנם לצפות בכל זה, אבל בשום אופן לא ראיתי עצמי יוצא, כמו טים סברין, מחופי עומאן להודו ולסין.
סמוך לסור, בראס אל־חאד, מטילים צבי הים הירוקים – מין הולך ונכחד – את ביציהם. באחד הלילות יצאתי לראותם. מול עיני בקעו עשרות צבים קטנים ופתחו במירוץ הישרדות אל קו המים. אלא שלפני המים ובתוכם, לכל אורך החוף, המתינה להם שורת סרטנים צהובים. כשהגיעו הצבים הקטנטנים אל הסרטנים ניקרו הטורפים את עיניהם. אחמד אל־הארטי העומאני ואני רצנו מזועזעים אל תוך המים, מדמיינים שנוכל להגן על הצבים הזעירים. שומר החוף הסתכל עלינו ואמר בשלווה: "גם הסרטנים צריכים לאכול".

מאחורי חומות
באמצע המאה ה־19, בסוף שלטונו של סעיד, החלו סכסוכים פנימיים בין הסולטאן לבין המנהיג הרוחני, האימאם, ובעקבותיהם פרצו מלחמות בין יושבי החוף ליושבי המדבר. מושב האימאמים, שליטי עומאן הפנימית ומתנגדיו של הסולטאן, היה בנִיזְוָוה, המרוחקת רק 175 קילומטרים ממסקאט הבירה. בעקבות מלחמות האזרחים הממושכות הלכה עומאן ונסגרה מפני העולם.
לפני 45 שנה ניסה המטייל האנגלי, ווילפרד טֶסִיגֶר, להיכנס לניזווה המוקפת חומה, אך ללא הצלחה. טסיגר היה המערבי היחיד שחצה את המדבר הנורא של רוּבְּע ח'אלילי ("הרובע הריק"), המצוי בגבולה הצפון־מערבי של עומאן. ניזווה שוכנת בנווה מדבר, בינות לתמרים, ובמרכזה מצודה עגולה ויפהפייה. היא נבנתה ב־1641 על ידי האימאמים לבית יארובי, כדי שתחלוש על הדרכים המובילות אל המדבר הפנימי. שם נמצאת גם הפלאג' – תעלת מים – אחת הגדולות והמרשימות בעומאן, המרושתת בתעלות רבות המתפצלות ממנה.
כ־50 קילומטרים מניזווה נמצאת ג'אברין, אחת המצודות היפות ביותר בעומאן. גם היא נבנתה במאה ה־17, והיתה מרכז חשוב ללימודים איסלאמיים וללימודי אסטרולוגיה ורפואה. החלל הפנימי של המצודה מרשים בגודלו ומתנשא לגובה של יותר מ־20 מטרים.
ההיסטוריה של עומאן במאה ה־19 התאפיינה במאבקים בין האימאם לסולטאן, אך המאה ה־20 היא בסימן פעילותם של שני סולטאנים, אב ובנו. האב – סעיד אבן־טָאִימוּר, שלט מ־1932 עד 1970 וסגר את ארצו כליל מפני השפעות המערב. בכך הקצין את ההתבדלות הפוליטית והכלכלית, שהחלה באמצע המאה ה־19. במהלך תקופה זו נדרשו גם תושבי האמירויות השכנות לאשרה כדי לבקר בעומאן. יתרה מזו, הסולטאן אסר גם על תושבי המדינה שעזבו אותה לבקר או לחזור ולהתגורר בה.
ב־1970 הודח סעיד על ידי בנו יחידו קָָאבּּוּס בהפיכת ארמון שקטה. הסולטאן קָָאבּּוּס, שהתחנך באנגליה, היה אז בן שלושים. הוא פתח את עומאן למערב והצעיד אותה למאה ה־20. עם זאת, הקפיד לשמר ערכי תרבות מסורתיים ולנצל באופן מתון את מקורות הנפט והגז, כדי למנוע חיסול מהיר של משאבי טבע אלה.

חיים על הנפט
השילוב המאוזן בין שימור המסורת לתרבות עכשווית, שמאפיין את שלטונו של קאבוס, ניכר בעיקר במסקאט הבירה. עושרה אינו מנקר עיניים או צורם. בנייני הציבור בה נבנו לפי המסורת כמצודות מדבר, וכל וילה מפוארת וממוזגת מעוטרת במרפסות מזרחיות, חלונות שבכה מאבן, קשתות ועיטורים. הכל בצבע לבן מבהיק. בטון, ברזל וזכוכית, המאפיינים ערים מודרניות במערב, אינם נראים כאן, אלא בקניונים הגדולים.
הפיתוח המואץ, המאפיין בעשורים האחרונים את עומאן, לא הכחיד את המסורת גם בערים אחרות. ערי הנמל משוחזרות ומשומרות, שווקים ישנים משופצים, מצודות מדבר חרבות נבנות מחדש, ולמרות שהתושבים נוהגים במכוניות פאר חדישות, הם לובשים טופי (גלימה ארוכה) וקומה (כובע מסורתי), חוגרים את החאנג'ר (החרב) ומחזיקים בידם את הבקורה (מקל דק ומחודד). הנשים, כמעט כולן, עוטות רעלה וצובעות את ידיהן וקרסוליהן, האיברים היחידים החשופים, בחינה.
לעומאן יש 1,700 קילומטרים של חוף בתולי ואתרי צלילה מרשימים, שלא נפגעו מידו של האדם, ובניגוד למקומות אחרים בעולם הסובלים מדיג יתר, אפשר למצוא שם עדיין מינים רבים של דגים.
עומאן נקייה להפליא. במסקאט לא תמצאו פיסת נייר ברחובות. גם לא תראו כביסה תלויה במרפסות, וזאת לפי חוק עזר עירוני. החוק דאג גם להפחית את מפגעי הרעש. אמבולנסים, למשל, אינם משתמשים בצופרים, אלא מהבהבים באורות.
כמו מדינות נפט אחרות, נשענת כלכלת עומאן על כוח עבודה זול מהודו, פקיסטאן, בנגלדש וסרילנקה. כ־600 אלף עובדים זרים מתגוררים בעומאן. לדברי ידידי העומאנים, כשליש מהתוצר הלאומי מוזרם לארבע מדינות אלו. תופעה זו יוצרת בעיות רבות, בעלות אופי כלכלי וחברתי גם יחד.
הנפט מהווה את ענף היצוא העיקרי של עומאן (87 אחוזים), וסביבו מרוכזת התעשייה. רווחי הנפט מהווים 80 אחוזים מהכנסות הממשלה, והעומאנים מעדיפים כמובן להשתלב במגזר הממשלתי, שם המשכורות גבוהות יחסית וההטבות רבות. משכורת התחלתית של עובד מדינה היא כ־4,000 שקל; אין מס הכנסה, ואת שירותי הבריאות והחינוך מקבלים העובד ומשפחתו חינם. כיום מעודד הסולטאן קאבוס את התושבים לפתוח עסקים פרטיים ולהשתלב בכל המגזרים במשק, זאת כדי לפתח כלכלה בריאה יותר שאינה מבוססת רק על הנפט. החשש הוא שהמשך ניצול הנפט בהיקף הנוכחי יחסל את הרזרבות שלו בתוך כעשרים שנה.
עומאן אמנם מתלבטת, כמו מדינות רבות, בבעיות כלכליות, פוליטיות וחברתיות, אך היותה מרוחקת מעינו של התייר הממוצע מאפשרת לה לשמר את ההילה האקזוטית והמסתורית שנקשרה לה זה מאות שנים. ביקור בעומאן הוא עדיין ביקור במחוזות אלף לילה ולילה, וסינבאד המלח עדיין מפליג ממנה בספינת דאו אל מרחבי אפריקה, הודו או המזרח התיכון.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 3

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    תגובות

    1. אלמפרד סולומון הגיב:

      שלום מקווה שהמייל שלי יגיע ליגאל צור.
      דרכו היתי לפני הרבה שנים בטיול באינדונזיה אבל לבד, אבל אז שהיה כמעט בלתי אפשרי עינו!
      היום לאחר כי 20 שנה אולי היתי רוצה לבקר בשני מקומות: עומאן ומלאיזיה.
      אנחנו חזקים בדרכון נוסףת אבל עם כתובת מגרים כאן.
      מקוו שנקבל תשובה

      בכבוד,

      אלמפרד סולומון

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    *

    code