תפריט עמוד

סין וטיבט – יחסים מורכבים

סין וטיבט – יחסים מורכבים

כשבוחנים את היחסים בין טיבט לסין מראשיתם אפשר לראות איך דת ושלטון, שאיפה לעצמאות וצורך בהגנה השתרגו להם זה בזה וקשרו את שתי התרבויות יחד במשך מאות שנים. כרוניקה של מאבק ידוע מראש

מקדש ג'וקהאנג (Jokhang) שבלבה של להסה (Lhasa), בירת טיבט, הוא תמציתה התרבותית של טיבט. אל ההיכל הקטן הזה מתכנסים עולי רגל מכל רחבי הרמה העצומה, ממש כשם שהתודעה חסרת המיקוד שואפת להצטמצם אל תכלית אחת – ההארה. לפי המסורת המקומית, את המקדש בנה במחצית השנייה של המאה השביעית המלך סונגטסן גאמפו, וזאת כדי לשכן בו את צלם הבודהה הראשון בטיבט, שהובא – כמה אירוני – על ידי אשתו הסינית-בודהיסטית. כבר בסיפור הזה נראים ניצני המורכבות ביחסים שבין סין לטיבט, שהגיעו ב-60 השנים האחרונות לממדי אסון.

סביב המתחם יש תמיד זרם בלתי פוסק של עולי רגל, ואליהם נוספים חנויות ורוכלים לרוב שגורמים לקודש ולחול להתערבב. נוכחותם של כוחות צבא וביטחון סיניים מורגשת מאוד, ובעת האחרונה גם מספר מקבצי הנדבות הולך וגדל. לעתים, בזמני מתיחות או חשש מפני מהומות, כדוגמת מועד חגיגות ארבעים שנה לאוטונומיה הטיבטית שצוין בקיץ 2006, אוסר השלטון הסיני את כניסת המקומיים למתחם המקודש, אבל תמורת דמי כניסה גבוהים תיירים יכולים לשוטט ברוב אגפיו באין מפריע.

בזמנים כאלה, במקום עולי הרגל הנדחקים פנימה בנסותם להיטיב לראות את הקפלות, ניצבים במקום שומרים סינים, ומול צלמו של בודהה לא משתרך תור ארוך ולא מודלקים נרות חמאה וקטורות. חסרה הנשמה של המקום. חסר ההמון רווי האמונה ההופך את המקדש לרוחש חיים ופעילות, ושבלעדיו המתחם המסוגנן דומה בעיני למצבה דוממת. כשהמקום סגור, הפינה היחידה שאפשר להתדפק בה על שערי האמונה עם המקומיים היא הרחבה שלפני שערי המתחם הנעולים. שם רבים עוסקים תמיד בטקס המתקיים זה מאות שנים – הם משתטחים אפיים ארצה, פושטים ידיים קדימה ומצמידים אותן זו לזו כאילו יצרו מגופם חץ חדור דבקות המסתיים בניצן לוטוס. לא בכדי מהמקום הזה פורצות הקריאות לעצמאות.

טיבט העדיפה את הבודהיזם ההודי
מעל לשער הכניסה הנעול מתנוסס דומם עיטור הגג המרכזי. הסמל הנטוע בראש קודש הקודשים של "גג העולם" נמצא על הגבול שבין נווה מדבר לישימון גיאוגרפי ורוחני, על הקו המפריד בין פנים לחוץ ובין שמים לארץ. בלבו של הסמל נטוע גלגל הדהרמה, ושני צבאים כורעים ברך ותומכים בו משני עבריו באיזון מושלם. הגלגל מסמל את תמצית החוק והסדר הבודהיסטיים, הסובב והמסובב, ולו שמונה חישורים, שהם גם שמונת השלבים העיקריים בחייו של בודהה. במרכזו של הגלגל מתמזגים הדברים לנקודה – ביטוי לאמת אוניברסלית בת השגה.

הפוטאלה, ארמונו המפורסם של הדלאי לאמה ומסמליה המוכרים של טיבט

כשניצבים על גג המקדש בסמוך לסמל ומשקיפים מערבה, זוכים במבט יפה על הפוטאלה (Potala), ארמונו המפורסם של הדלאי לאמה ומסמליה המוכרים של טיבט. מזווית זו לא רואים את הרחבה העצומה שהוקמה במקום שכונת מגורים קדומה וגם לא את השדרה הסינית הסלולה היום למרגלות הגבעה. מגג מקדש ג'וקהאנג נראה ארמון פוטאלה עדיין בתומתו, מתריס בלובן קירותיו ובגגותיו המוזהבים כנגד פסגות ההרים האפורות שמאחוריו.

על פי המסורת המקומית, לפני שהוקם הארמון הנפלא הזה ניצב כאן ארמונם של מלכי טיבט, וממנו הם שלטו על אימפריה גדולה שהתקיימה מהמאה השביעית ועד אמצע המאה התשיעית. בשיא עוצמתה הביסו צבאותיה את לגיונות סין ואף כבשו למשך זמן קצר את הבירה הסינית שאנג אן (Shang an), המוכרת היום כשיאן (Xian).

הבודהיזם, שנעשה מזוהה כל כך עם טיבט, הגיע אליה מאוחר יחסית, רק במאה השמינית לספירה, מאות שנים לאחר שכבר כיתרו אותה מדינות בודהיסטיות מכל עבר. המנזר הבודהיסטי הראשון הוקם רק בשנת 797 לספירה בסאמיה (Samye), עיירה שנמצאת מרחק רב מלהסה. זהו מנזר מרהיב עין הבנוי במתכונת של מנדלה, דיאגרמה קוסמית: המקדש המרכזי, הבנוי כפגודה מוזהבת גגות, משול לציר העולם, וסביבו מבנים המייצגים את ארבע היבשות.

לפי המסורת הוקם המנזר בעקבות ויכוח דתי מורכב וסוער שנערך באתר, ובו עלו שאלות תיאולוגיות רבות, אך עיקרו סביב השאלה: האם ההארה היא הדרגתית או מידית? תוצאות הוויכוח בסאמיה קבעו את גורלו של הבודהיזם בטיבט – המלך, שבחר בצד המנצח, בחר בגישה ההודית שלפיה ההגעה להארה היא הדרגתית. עד היום בריקודי נזירים טיבטיים מוצג הנזיר הסיני כדמות מגוחכת ורבת קלון. לזכותם של הטיבטים ייאמר כי בחרו בבודהיזם שהגיע מהודו, כור מחצבתו של בודהה, אולם אי אפשר לנתק את בחירתם מרצונם העז להיבדל מסין.

לאחר נפילת ממלכת טיבט, תקופה שמקובל לחתום אותה ברציחתו של המלך האחרון בטיבט בשנת 842, היתה תקופת שפל גדולה שבאה לידי ביטוי בדעיכה דתית ולאומית ובהתערערות גדולה של ביטחון הפנים. רק כעבור כ-150 שנה שב הבודהיזם והכה שורשים בשנית. באותם ימים איבדה טיבט את מעמדה כאימפריה והיתה מחולקת בין ממלכות שונות, ובעיקר בין שני מחוזות יריבים: מחוז טסאנג הדרומי ומחוז יוּ הצפוני, שבהם התפתחו גם סיעות דתיות שהיו מעורבות לא מעט בפוליטיקה המקומית.

בעקבות הכיבוש המונגולי בראשית המאה ה-13 החלו הממלכות לקיים מגעים עם המונגולים, ולימים גם עם סין, על פי מודל שהיה נוח לשני הצדדים: טיבט תספק השראה דתית-תיאולוגית לפטרון, והפטרון יתמוך מבחינה פוליטית באיש הדת. מאז ועד העת המודרנית ניסו כמה וכמה מעצמות לקנות אחיזה בטיבט על פי מודל זה.

בשנת 1655 מת החאן המונגולי, והדלאי לאמה החמישי, שעד אז היה כפוף למרותו, הצליח להשיג עצמאות ולאחד את טיבט כולה תחת שלטונו. הדלאי לאמה השישי שב והוכפף לריבונות מדינית מונגולית, ולאחר שמת שמרו אנשי חצרו את הדבר בסוד, בחרו ביורשו והחלו להכשירו בחשאי. כשהדבר נודע למונגולים הזועמים הם רדפו אותו והסמיכו דלאי לאמה שביעי מטעמם. מוזר להיזכר בהמשך השתלשלות העניינים, בהשוואה לאירועים שהתחוללו זה עתה בטיבט: לימינו של הדלאי למה הטיבטי עמדו דווקא הסינים – הם ליוו אותו חזרה ללהסה, הושיבו אותו על הכס והשאירו בעיר כוח צבאי שיגן עליו. אבל מניעיה של סין לא היו דאגה לשלומו של הדלאי לאמה ולנכסי האמונה הטיבטיים, אלא מניעים אימפריאליים גרידא: על ידי דאגה לדלאי לאמה המועדף בטיבט, הבטיחה סין את מעמדה כפטרונית מדינית של אנשי הרמה הגבוהה.

דוכנים בלהסה מציעים למכירה דגלי תפילה ובגדים מסורתיים

טיבט נסגרה הרמטית
בראשית העת המודרנית, עם כניסתם של הבריטים והרוסים לזירה, נוסף פן חדש למורכבות היחסים באזור. הדלאי לאמה ה-13 נקרע בין הסינים ובין הבריטים שדרשו ממנו הפגנת נאמנות. בשנת 1909, במסגרת הלחצים והחשדנות, סיפחה סין לשטחה חלקים גדולים ממזרח הרמה הטיבטית. שטחים אלה – חלקים ממחוזות סצ'ואן, יונאן וצ'ינגהאי, המיושבים עד היום ברוב טיבטי – אינם כלולים היום במה שמכונה "האזור האוטונומי של טיבט". שנה לאחר מכן, ב-1910, נערכה מתקפה סינית אלימה על להסה, שהביאה להתעוררות מחודשת ומועצמת של הלאומיות הטיבטית.

בשנת 1913 הצהיר הדלאי לאמה ה-13 על עצמאות טיבט, ואף חיבר המנון ובחר דגל (המשמש את הטיבטים גם היום), ואולם הצהרה זו לא זכתה להכרה בעולם, למעט במונגוליה ויש הטוענים שגם בבריטניה. באותם ימים, בשל החשש מפלישות אימפריאליות ומניסיונות לסכסך את הטיבטים מבית, הורה הדלאי לאמה על סגירת טיבט באופן הרמטי לזרים. הד לתקופה זו מופיע בספרו של היינריך הרר "שבע שנים בטיבט", שמתאר את ניסיונותיו להיכנס אליה. במסגרת ניסיונם להתנער מהנוכחות הסינית במזרח טיבט ערכו הטיבטים מתקפה גדולה על הכוחות הסיניים ב-1918. אירועים אלה רק העצימו את החשדנות ואת השנאה בין שני העמים. הבריטים מיהרו לנצל את האיבה וניסו לסייע לטיבטים להשתחרר מעול הסינים, וכשעזבו את הודו ב-1947 הם ציידו את הטיבטים בנשק ובתחמושת.

בשנת 1950 פלשה סין לטיבט עם כוחות צבא גדולים. לאחר שנה היא החתימה את הדלאי לאמה ה-14 ובכירים טיבטים אחרים על מסמך 17 הנקודות, מסמך הסיפוח הרשמי שלה לסין. במסמך זה הוחלפו לראשונה המילים "בוד" (טיבט) ו"גיא" (סין) במילים "ממשלה מקומית" ו"ממשלה מרכזית", כלומר הכרה סינית באוטונומיה מלאה של טיבט. בשנת 1955 חולקה טיבט פעם נוספת, כך ששטחי מזרח הרמה נותרו באופן רשמי מחוץ לשטחי האוטונומיה. מיד אחר כך החלה תקופה שהיתה מהקשות שעברו על טיבט, ובה ההתקוממות נגד הסינים דוכאה ביד קשה ובאלימות. שיא הלחימה היה בשנת 1959, שבמהלכה נמלט הדלאי לאמה להודו. שם, בדהרמסאלה
(Dharamsala), נמצאת עד ימינו הממשלה הטיבטית הגולה.

כמה שנים לאחר מכן ניחתה עוד מכה קשה – מהפכת התרבות של מאו, שהביאה את הקומוניזם אל סין ושמה לעצמה למטרה למחוק הבדלי תרבות ודת בין תושבי המדינה לשם יצירת אחדות חדשה. אף שהמהפכה התחוללה בסין כולה, השלכותיה על טיבט היו מרחיקות לכת: אלפי מנזרים הוחרבו עד היסוד, רבבות נזירים הוצאו להורג, והפגיעה באושיות התרבות ובנכסים הלאומיים הטקסטואליים והאמנותיים היתה אדירה. גם היום, כשלושים שנה לאחר מותו של מאו, התוצאות עדיין ניכרות.

נזירים טיבטיים. בתקופתו של מאו רבבות נזירים הוצאו להורג

אין רע בלי טוב
במהלך כיבוש טיבט נפגעו אזורים ומקומות רבים, ובהם גם מנזר גנדן
(Ganden), שאותו הקים טסונג קהא פה, מייסדו של מסדר גלוק-פה
(Geluk-pa), הפלג הבודהיסטי החזק ביותר בטיבט במאה ה-15. בין גנדן ובין המנזר הבודהיסטי הראשון בטיבט שבכפר סאמיה מפרידים כשלושה ימי הליכה, ורכסים גבוהים המגיעים לעתים עד מעל לקו העננים. המנזר בנוי במורד הר דמוי פרסה שגובהו 4,200 מטר מעל פני הים, ובגלישה ממעבר ההרים אל המנזר, המתחם מתגלה באחת. למרות השרידים החרבים הרבים, המראה עוצר נשימה. על המצוקים מסביב מתוחות כקורי עכביש מחרוזות של דגלי תפילה, שמטרתן להפיץ את המסר הבודהיסטי המוטבע עליהן עם כל רוח לקצות תבל.

באחד המבנים בגנדן עדיין פועל בית דפוס שבו מודפסים ספרי תפילה במתכונת הסינית העתיקה, בעזרת גלופות עץ הנמשחות בדיו ורצועת נייר שמהודקת אליהן ומקבלת את טביעת הטקסט המגולפת. עם זאת, הניירות מוארכים וצרים, בדומה לעלי הדקל שעליהם נהגו לכתוב בהודו – עדות נוספת למקורות ההשפעה התרבותית והטכנולוגית של טיבט, הנמצאת תמיד בתווך שבין הודו לסין.

ממרומי מנזר גנדן נפרש עמק נהר ירלונג טסאנגפו (Yarlung Tsangpo). הוא נראה משם רחב ואינסופי. מדי שנה אני יושב כאן, על שפת המצוק, ומשקיף, ושקט נורא הוד ממלא אותי. "אין רע בלי טוב ואין טוב בלי רע", אני מזכיר לעצמי בחושבי על קורותיה של טיבט מאז הכיבוש, ימים גדושי אירועים, סערות מדיניות וטלטלות אקטואליות, הרחוקים מהשקט שאופף אותי עתה. אני נזכר בדרשה של הדלאי לאמה שבה אמר כי אלמלא הכיבוש, לא היה הבודהיזם מופץ באופן שכזה. בראייה זו של העדר המוחלט אני נפרד מטיבט ושב וחוזר אליה.

האם היית ביעד הזה?

  • 1

    כן הייתי

  • 3

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

סין של פעם: הכפר שאשי במחוז יונאן

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *