האימונים מתחילים בחמש בבוקר, עוד לפני שהשמש שוקלת לעשות את המעשה הטיפשי שאני עשיתי ולצאת מהמיטה. ריצת הבוקר יכולה להימשך שעה. לפעמים מטפסים על הר 600 המדרגות, ולפעמים רצים רק עשר דקות. ריצה קצרה היא בדרך כלל סימן לאימון קשה במיוחד שיבוא אחר כך, אימון שכולל אינספור קפיצות בסיבובים, ספרינטים במעלה המדרגות ושכיבות סמיכה על האגרופים. בדרך חזרה לכפר השמש כבר זורחת. ברחבה שמול המנזר מאה ועשרים רוסים עושים תרגילים מוזרים. הם באים לכאן מדי שנה לחודש של צ'י גונג, מדיטציה, ועשרה ימי צום. בימים האלה, הסבירו לי, הם אמורים ללמוד לקבל אנרגיית צ'י בלי לאכול, אבל אחר כך הודו שהם פשוט רעבים.
משאירים את הסרטים מאחור היה לי מזל, הרבה יותר משיכולתי לצפות. באוטובוס בדרך למנזר פגשתי צעיר סיני שקפץ על ההזדמנות לתרגל את האנגלית שלו והציע לשמש לי מתורגמן. במנזר קיבל את פני נזיר לבוש בגלימה כתומה, שהביע פקפוק קל ביכולתי לשרוד שם, אבל הסכים לקבל אותי כתלמידה. בתי הספר לקונג פו הם בתנאי פנימייה בדרך כלל, אבל הוא לא הסכים שאישן או שאוכל עם שאר התלמידים. אחרי הצהריים סיכמתי עם הנזיר שמנהל את בית הספר את תנאי ההצטרפות שלי. לקח לי יותר מיום אחד לראות ולקלוט את הכל – את קיצורי הדרך בשבילים, את בתי הספר האחרים בסביבת המנזר, את ההרים מסביב. מאוחר יותר, כשביקרתי בבתי הספר בעיר הסמוכה והמפויחת דנפנג (Denfeng), הודיתי למזלי הטוב על שהאימונים בבית הספר שלי נערכים בטבע.
נבחרת ההופעות של שאולין מנזר שאולין נחשב לאתר תיירות מוביל בסין, ויעידו על כך קריאות ההתפעלות של הסינים כשראו את הכיתוב על החולצה שקניתי שם, אבל לתייר המערבי הממוצע אין הרבה מה לחפש בו. המנזר עצמו יפה למדי, אבל לא שונה במיוחד ממנזרים גדולים אחרים בסין. ההרים מקסימים ונעימים לטיול, אך לא ירשימו את מי שכבר טיפס על הרים "רציניים". ההופעה של הנזירים (שנכללת חינם בכרטיס הכניסה) קצרה מדי. לדעתי, עדיף לחפש מופע קונג פו בבייג'ין, כי אפילו מופעים מסוג ב' שמוצגים שם טובים יותר. אני זכיתי לראות הופעה לא מסחרית של נזירי שאולין, ועל החוויה הזאת אני בהחלט ממליצה. ובכל זאת, לא סתם עולים לרגל לשאולין חובבי אמנויות לחימה מכל העולם. מעבר לכך שמדובר בערש הקונג פו, האווירה לבדה היא מוקד משיכה. המנזר שוכן בעמק מוקף הרים מיוערים, צוקים ונחלים. השלווה המדהימה של הטבע מתוגברת במוזיקת רקע בודהיסטית שבוקעת ממערכת סאונד חיצונית, ורק ניסורי הציקדות מתחרים במנגינות המהפנטות. אבל יותר מכל, אנשים שנדבקו בארץ מולדתם באותו "תחביב מוזר" מוצאים פה סביבה שבה כולם "מוזרים", לא כתחביב אלא כדרך חיים. אם מישהו הולך ברחוב ומזיז את הידיים בצורות משונות, כנראה הוא משנן לעצמו תרגיל שלמד; אם מישהו מציע לכם ללכת מכות, כנראה אתם כבר חברים. אפילו מנקה הרחובות בן המאה, מתברר, היה אמן קונג פו בצעירותו.
במקום חשבון, לומדים להניף כלי נשק המורה, נזיר חביב בן 24 ששמו ליו ווי צ'יאנג, חי עם התלמידים בפנימייה ומשמש להם אב, אם ואח גדול. אין ביניהם בכלל דיסטנס, אבל כשהם טועים, הוא לא מהסס להרביץ להם. גם כשהוא לא מסתכל הם ממשיכים להתאמן, אבל לא באותה מידה של השקעה. וכשהטלפון הסלולרי שלו מצלצל באמצע השיעור, הוא פשוט עונה. ליו לימד אותי בעזרת תערובת של סינית ואנגלית, אבל כשהתלמידים שלו הדריכו אותי הם השתמשו רק בשתי מילים: OK ו-no! no! no! (שהיה היסטרי באותה מידה בין שטעיתי לחלוטין ובין שהזרת שלי זזה יותר מדי שמאלה). לקבוצה היה מורה נוסף, שלא כמו ליו החביב, נקט ביד קשה במיוחד. הוא נהג למדוד את הדופק של התלמידים אחרי הריצות, ומי שלא הזיע דיו – נענש. לי, למשל, הוא לא נתן להתאמן עם מקל, כי הוא נזקק לו כדי להרביץ לתלמידים. יום אחד הגיעו לבית הספר תלמיד חדש והוריו. התלמיד, בן שלוש בסך הכל, לא הביע שום עניין בשואו שהופק לכבודו – מה שלא הפריע להוריו להשאיר אותו שם, גלוח ראש ובוכה. למחרת הציעו לו להשתתף בריצת החימום. הוא נקט את דרך הפעולה ההגיונית ביותר – משך כתפיים ב"לא רוצה" ועמד בצד. אחר כך גם ניסה לברוח. אחרי שבוע קיבל מכות כשלא השקיע מספיק בתרגילים. כך יוצרים מאסטר, אני מניחה.
במקל, בחנית, מה שבא ליד אחרי ארוחת בוקר של שיפאן (דייסת אורז חסרת טעם) ומאנטי (לחמניית אורז חסרת טעם), הגיע הזמן לאימון הבוקר. זה הזמן לתרגילי הקונג פו האמיתיים: בעיטות ו"סדרות" – רצף של עשרים עד שלושים תרגילי קרב. ליו אמנם שאל אותי מה אני רוצה ללמוד, אבל התעלם מהתשובה, וכך למדתי סדרה אחת בכל אחד מכלי הנשק הראשיים של שאולין: מקל (gun), חרב עגולה (dao), חרב ישרה (jie), שתפסה לי את השרירים ביד ימין, וחנית (Qiang), שלשם האיזון תפסה לי את השרירים ביד שמאל. בדרך לאימון עם הארסנל הזה, נראיתי בהחלט כאילו אני מתכוונת לסגור חשבון עם מישהו. לארוחת הצהריים אוכלים נודלס בפינה נסתרת, שנמצאת רק שני מטרים מהמולת התיירים המבקרים. אחרי האוכל נהגתי להסתובב במנזר ולבהות בתיירים הקונים צמידים עם חרוזי עץ למזכרת, בעודי ממלמלת bu yao ("לא רוצה") לרוכלים המציקים. כשאפילו לזה לא היה לי כוח, הידרדרתי לבהייה בטלוויזיה הסינית – בכל רגע מישהו מת שם מוות נוראי באיזו אופרת סבון תקופתית. אימון הצהריים דומה לאימון הבוקר, רק שיש בו יותר אקרובטיקה. מכיוון שכישורי האקרובטיקה שלי מסתכמים בגלגלון עקום, עשיתי תרגילים אחרים, ובתוך כך בהיתי אחוזת קנאה בתלמידים המבצעים סלטה אחר סלטה, ומסיימים כל אחת מהן עם חיוך מאוזן לאוזן. מדי פעם היינו שוברים את השגרה עם מרוץ שליחים או משחק מחניים. היו גם קרבות בסגנון חופשי, אבל התלמידים, שלא מתמחים בקרבות (sanda), לא ממש ידעו להילחם, וחטפו זה מזה חבטות בראש. |
בבתי הספר לקונג פו שליד מנזר שאולין בסין התלמידים לא עושים דבר חוץ מלהתאמן. התרגולות מפרכות, האוכל דל, והמורים לא חוסכים את נחת ידם. יעל גורלי שהתה שם חודש ימים כתלמידה מן המניין, ולמרות התנאים הספרטניים היא מתגעגעת פורסם 28.7.11 |
סין של פעם: הכפר שאשי במחוז יונאן
תגובות
תגובות
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 374
[name] => אסיה
[slug] => asia
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 374
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 3474
[filter] => raw
[term_order] => 0
)[country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 432
[name] => סין
[slug] => china
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 432
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 374
[count] => 289
[filter] => raw
[term_order] => 0
))
נוהאד הגיב:
רוצה להצתרף לבית ספר כזה איך אוכל לעשות זאת
עידן פוזילוב הגיב:
וואי הסיפור שלך פשוט מדהים! כיף ממש לשמוע מישהי ממקור ראשון שחוותה את זה תודה רבה לך! אשמח לדעת על בית ספר לקונג פו בארץ שאת ממליצה או אפילו על מורה פרטי אני ממש רוצה לדעת קונג פו בצורה טובה