סין – בית ספר לקונג פו

מדיטציה בחצר בית ספר לקונג פו. תלמידים בני שלוש עד 18

משאירים את הסרטים מאחור
חיידק אמנות הלחימה דבק בי לפני שנתיים. זאת היתה אהבה ממבט ראשון, ומאז שהתחלתי ללמוד קונג פו, אני משקיעה בזה שעות רבות בשבוע. נסיעה אל ערש אמנות הלחימה הזאת היתה חלום שלי, והצלחתי להגשים אותו במהלך טיול של אחרי הצבא, במשך חודשיים בסין. כשהגעתי לבית הספר לקונג פו שליד מנזר שאולין (Shaolin si) במחוז הנאן (Henan) הייתי בסערת חושים: שילוב של חוסר שינה שסחבתי מרכבת הלילה והתרגשות מטורפת. אחרי שנתיים של אימוני קונג פו בארץ אני עומדת להתאמן בסין! לא היתה לי תוכנית מפורטת, רציתי לבדוק כמה בתי ספר לקונג פו עד שאמצא אחד שמתאים לי, אבל לא היה לי מושג איך בכלל מוצאים אותם. קיוויתי לפגוש תלמידים זרים (כלומר לא סינים) ולקבל מהם טיפים, קיוויתי שלא ירד גשם, ובאופן כללי קיוויתי שיהיה לי מזל.

היה לי מזל, הרבה יותר משיכולתי לצפות. באוטובוס בדרך למנזר פגשתי צעיר סיני שקפץ על ההזדמנות לתרגל את האנגלית שלו והציע לשמש לי מתורגמן. במנזר קיבל את פני נזיר לבוש בגלימה כתומה, שהביע פקפוק קל ביכולתי לשרוד שם, אבל הסכים לקבל אותי כתלמידה. בתי הספר לקונג פו הם בתנאי פנימייה בדרך כלל, אבל הוא לא הסכים שאישן או שאוכל עם שאר התלמידים.
נשארתי לראות שיעור לדוגמה, שהשאיר אותי ואת המתורגמן הסיני פעורי פה. כל תנועה שהתלמידים עשו היתה חלקה ומלאת חן, השליטה שלהם בגוף היתה מדהימה, ועל תרגילי האקרובטיקה אין צורך לדבר. אי אפשר להשוות סרט, מרשים ככל שיהיה, עם צפייה בתרגילים שמתבצעים מול העיניים.

אחרי הצהריים סיכמתי עם הנזיר שמנהל את בית הספר את תנאי ההצטרפות שלי. לקח לי יותר מיום אחד לראות ולקלוט את הכל – את קיצורי הדרך בשבילים, את בתי הספר האחרים בסביבת המנזר, את ההרים מסביב. מאוחר יותר, כשביקרתי בבתי הספר בעיר הסמוכה והמפויחת דנפנג (Denfeng), הודיתי למזלי הטוב על שהאימונים בבית הספר שלי נערכים בטבע.

לא קלה דרכנו – ילדים מתרגלים מתיחות וגמישות בבית ספר בשאולין

נבחרת ההופעות של שאולין
מנזר שאולין הוקם לפני כ-1,500 שנה על ידי נזיר הודי שבא לסין במטרה להפיץ את הבודהיזם. הנזירים של שאולין השתתפו בקרבות רבים בהיסטוריה של סין, והמנזר נהרס ונבנה מחדש כמה פעמים (האחרונה שבהן היתה ב-1928), כך שהרבה ממה שאפשר לראות שם משוחזר. על פי האגדה, את אמנות הלחימה שהמנזר מפורסם בה פיתח נזיר הודי בשם בודהי-דהארמה, שגם פיתח את הזן-בודהיזם, לאחר תשע שנים שבהן ישב במערה והביט בקיר. בודהי-דהארמה הצטרף למנזר שאולין בשנת 527. אבל בניגוד לאגדות, ההיסטוריונים מציינים שאמנויות לחימה רווחו בסין עוד לפני הקמת המנזר, ושאין אזכורים מיוחדים לקונג פו של שאולין לפני המאה ה-16. גם אם אמנות הלחימה שפותחה בשאולין היא לא הראשונה שבאמנויות הלחימה הסיניות, הרי שהיא בהחלט המפורסמת שבהן. הפרסום מגיע מסרטי הקונג פו ומההופעות המדהימות של הנזירים בכתום (שלמעשה אינם נזירים, אלא תלמידים של נבחרת ההופעות) שמופיעים ברחבי העולם תחת השם "נזירי שאולין".

מנזר שאולין נחשב לאתר תיירות מוביל בסין, ויעידו על כך קריאות ההתפעלות של הסינים כשראו את הכיתוב על החולצה שקניתי שם, אבל לתייר המערבי הממוצע אין הרבה מה לחפש בו. המנזר עצמו יפה למדי, אבל לא שונה במיוחד ממנזרים גדולים אחרים בסין. ההרים מקסימים ונעימים לטיול, אך לא ירשימו את מי שכבר טיפס על הרים "רציניים". ההופעה של הנזירים (שנכללת חינם בכרטיס הכניסה) קצרה מדי. לדעתי, עדיף לחפש מופע קונג פו בבייג'ין, כי אפילו מופעים מסוג ב' שמוצגים שם טובים יותר. אני זכיתי לראות הופעה לא מסחרית של נזירי שאולין, ועל החוויה הזאת אני בהחלט ממליצה.

ובכל זאת, לא סתם עולים לרגל לשאולין חובבי אמנויות לחימה מכל העולם. מעבר לכך שמדובר בערש הקונג פו, האווירה לבדה היא מוקד משיכה. המנזר שוכן בעמק מוקף הרים מיוערים, צוקים ונחלים. השלווה המדהימה של הטבע מתוגברת במוזיקת רקע בודהיסטית שבוקעת ממערכת סאונד חיצונית, ורק ניסורי הציקדות מתחרים במנגינות המהפנטות. אבל יותר מכל, אנשים שנדבקו בארץ מולדתם באותו "תחביב מוזר" מוצאים פה סביבה שבה כולם "מוזרים", לא כתחביב אלא כדרך חיים. אם מישהו הולך ברחוב ומזיז את הידיים בצורות משונות, כנראה הוא משנן לעצמו תרגיל שלמד; אם מישהו מציע לכם ללכת מכות, כנראה אתם כבר חברים. אפילו מנקה הרחובות בן המאה, מתברר, היה אמן קונג פו בצעירותו.

רוב התלמידים הם בנים, ורק בנות בודדות לומדות בשאולין | צילום: משה שי

במקום חשבון, לומדים להניף כלי נשק
בבית הספר שבו למדתי, הממוקם בקרבת המנזר, מתאמנים (וחיים) כעשרים תלמידים בגיל שלוש עד 18 – כולם בנים, אם כי פה ושם אפשר למצוא בבתי הספר בשאולין גם בנות. הם לא עושים כמעט דבר מלבד להתאמן בקונג פו: הם לא לומדים אנגלית או מתמטיקה, ולא ברור לי מתי הם מספיקים ללמוד לקרוא ולכתוב. כמה מהם היו יכולים להיות מתעמלים אולימפיים או רקדנים ברמה בינלאומית. במקום זה, הם לומדים להניף כלי נשק שכבר מאות שנים איש לא עושה בהם שימוש. הם גרים בפנימייה שהריהוט של חדריה דל ומורכב בעיקר מכורסה מתפרקת, ובכל יום הם צריכים להבריק במרץ את הלשכה המפוארת של הנזיר שלהם. ובכל זאת הם ילדים – והם אוהבים לשחק במשחקי מחשב, לשתות קוקה-קולה ולצפות, כמה לא מפתיע, בסרטי קונג פו.

המורה, נזיר חביב בן 24 ששמו ליו ווי צ'יאנג, חי עם התלמידים בפנימייה ומשמש להם אב, אם ואח גדול. אין ביניהם בכלל דיסטנס, אבל כשהם טועים, הוא לא מהסס להרביץ להם. גם כשהוא לא מסתכל הם ממשיכים להתאמן, אבל לא באותה מידה של השקעה. וכשהטלפון הסלולרי שלו מצלצל באמצע השיעור, הוא פשוט עונה. ליו לימד אותי בעזרת תערובת של סינית ואנגלית, אבל כשהתלמידים שלו הדריכו אותי הם השתמשו רק בשתי מילים: OK ו-no! no! no! (שהיה היסטרי באותה מידה בין שטעיתי לחלוטין ובין שהזרת שלי זזה יותר מדי שמאלה). לקבוצה היה מורה נוסף, שלא כמו ליו החביב, נקט ביד קשה במיוחד. הוא נהג למדוד את הדופק של התלמידים אחרי הריצות, ומי שלא הזיע דיו – נענש. לי, למשל, הוא לא נתן להתאמן עם מקל, כי הוא נזקק לו כדי להרביץ לתלמידים.

יום אחד הגיעו לבית הספר תלמיד חדש והוריו. התלמיד, בן שלוש בסך הכל, לא הביע שום עניין בשואו שהופק לכבודו – מה שלא הפריע להוריו להשאיר אותו שם, גלוח ראש ובוכה. למחרת הציעו לו להשתתף בריצת החימום. הוא נקט את דרך הפעולה ההגיונית ביותר – משך כתפיים ב"לא רוצה" ועמד בצד. אחר כך גם ניסה לברוח. אחרי שבוע קיבל מכות כשלא השקיע מספיק בתרגילים. כך יוצרים מאסטר, אני מניחה.

התלמידים גרים בפנימייה שחדריה מרוהטים בדלות מזעזעת

במקל, בחנית, מה שבא ליד
גם ההתחלה שלי לא היתה קלה – שבע שעות אימון ביום משאירות את הגוף בברוגז. רבים מהתרגילים אמנם היו מוכרים לי מהאימונים בארץ, אבל הדגשים היו אחרים, והגישה, כמובן, הרבה יותר נוקשה. כל תנוחה צריכה להיות הרבה יותר מדויקת. לפעמים הרגשתי שחוסר הכישרון שלי גורם אפילו לסינים להתייאש, אבל למרות (או שמא בגלל) הקשיים, נהניתי מכל רגע.

אחרי ארוחת בוקר של שיפאן (דייסת אורז חסרת טעם) ומאנטי (לחמניית אורז חסרת טעם), הגיע הזמן לאימון הבוקר. זה הזמן לתרגילי הקונג פו האמיתיים: בעיטות ו"סדרות" – רצף של עשרים עד שלושים תרגילי קרב. ליו אמנם שאל אותי מה אני רוצה ללמוד, אבל התעלם מהתשובה, וכך למדתי סדרה אחת בכל אחד מכלי הנשק הראשיים של שאולין: מקל (gun), חרב עגולה (dao), חרב ישרה (jie), שתפסה לי את השרירים ביד ימין, וחנית (Qiang), שלשם האיזון תפסה לי את השרירים ביד שמאל. בדרך לאימון עם הארסנל הזה, נראיתי בהחלט כאילו אני מתכוונת לסגור חשבון עם מישהו.

לארוחת הצהריים אוכלים נודלס בפינה נסתרת, שנמצאת רק שני מטרים מהמולת התיירים המבקרים. אחרי האוכל נהגתי להסתובב במנזר ולבהות בתיירים הקונים צמידים עם חרוזי עץ למזכרת, בעודי ממלמלת bu yao ("לא רוצה") לרוכלים המציקים. כשאפילו לזה לא היה לי כוח, הידרדרתי לבהייה בטלוויזיה הסינית – בכל רגע מישהו מת שם מוות נוראי באיזו אופרת סבון תקופתית.

אימון הצהריים דומה לאימון הבוקר, רק שיש בו יותר אקרובטיקה. מכיוון שכישורי האקרובטיקה שלי מסתכמים בגלגלון עקום, עשיתי תרגילים אחרים, ובתוך כך בהיתי אחוזת קנאה בתלמידים המבצעים סלטה אחר סלטה, ומסיימים כל אחת מהן עם חיוך מאוזן לאוזן. מדי פעם היינו שוברים את השגרה עם מרוץ שליחים או משחק מחניים. היו גם קרבות בסגנון חופשי, אבל התלמידים, שלא מתמחים בקרבות (sanda), לא ממש ידעו להילחם, וחטפו זה מזה חבטות בראש.
מתאמנת רוסייה שפגשתי שם אמרה לי שמי שהגיע לשאולין פעם אחת, תמיד חוזר. ומכיוון שברגע שעזבתי התחלתי להתגעגע, נראה לי שהיא צודקת.