תפריט עמוד

נשים ביפן

נשים ביפן

נשים שסיימו בהצלחה אוניברסיטה יוקרתית מתקשות למצוא עבודה בחברות יפניות. עולם העסקים השמרני ביפן אינו מוכן עדיין לקלוט אישה בתפקידי מפתח. החברה היפנית רואה גם כיום את מקומה של האישה בבית, מאווררת את הפוטונים ומכינה לילד את תיק האוכל המסורתי

 

"הבעל האידיאלי הוא גבר בריא, הנמצא רוב הזמן מחוץ לבית" – זוהי הנוסחה לחיי נישואין מאושרים, כפי ששמעתי אותה פעמים רבות מנשים יפניות.
הגבר היפני אכן נמצא רוב הזמן מחוץ לבית. הוא מקדיש לעבודתו את רוב שעות היום, ומקיים קשרים הדוקים עם חבריו לעבודה. הוא מבלה עימם בפאב, או בקבוצת הספורט של מקום העבודה, ומחויבותו להם אינה פחותה ממחויבותו למשפחתו. האשה ממלאת את תפקידה כעקרת בית. השכנות, או אימהות לילדי הגן או בית הספר שבו מבקרים ילדיה, מספקות לה את המסגרת החברתית.
בילויים משותפים של שני בני הזוג נדירים. באחת משיחותי עם חברותי היפניות הזכרתי את סרטו האחרון של קוראסווה, והן הודו במבוכה שמאז שנישאו, לפני יותר מ-10 שנים, לא ראו יחד עם בני זוגן אפילו סרט אחד. הבילויים בסופי שבוע, כקניות, יציאה לפיקניק או טיול, הם תמיד משפחתיים ומלווים בילדים.
יש הפרדה מוחלטת בין עולמו של הגבר, והמסגרת החברתית שלו, לעולמה של האשה. גם חלוקת התפקידים ברורה: הגבר הוא המפרנס והאשה מטפלת בו, בילדים, בענייני הבית ובתקציב המשפחתי. היא מקבלת לידיה את משכורתו של הבעל, והיא המחליטה מה לקנות, כמה לחסוך ולאיזו מטרה. הבעל שותף רק להחלטות כבדות משקל במיוחד. התפקידים המוגדרים והציפיות הידועות מראש תורמים למבנה משפחתי מלוכד ויציב, ואכן, אחוז הגירושין ביפן נמוך יחסית למקובל במדינות המערב המפותחות: כשני מקרי גירושין מבין כל עשרה זוגות נשואים, בהשוואה ל-5 מתוך 10 בארצות הברית וכ-4 מתוך 10 באנגליה ובשוודיה.
בניגוד למה שציפיתי, הנשים היפניות אינן סובלות מתחושות קיפוח או דיכוי. הרצון לביטוי ומימוש עצמי, שמניע את תנועות הנשים במערב, אינו מדבר אליהן. אורח החיים היפאני מחנך כל איש, אשה וילד להעמיד את צרכי הקבוצה מעל האינטרסים האישיים שלו. הפרט רואה בקידומה ובהצלחתה של הקבוצה (או המשפחה) הגשמה של שאיפותיו.
הנשים היפניות מתקשות להבין מערכת יחסים שבנויה על שיתוף ושוויון. לא מזמן סיפרה לי חברתי יוריקו, אם לשתי בנות בגיל הגן, על בעלה, השב הביתה מעבודתו כל יום בחצות. "לא קשה לך?" שאלתי, והתכוונתי, כמובן, לבדידותה ולניתוקה מהבעל. "לא", היא השיבה, "כשבעלי חוזר אני כבר ישנה". למראה חוסר ההבנה על פני, הסבירה יוריקו: "בעלה של אחת השכנות שלי מסיים את עבודתו ב-10 בלילה. היא צריכה לחכות לו, להגיש לו את ארוחת הערב, להציע לו סאקה ובירה, ולהכין לו את האמבטיה. אני, לעומת זאת, יכולה להתפנות לעיסוקי לאחר שהילדים נרדמים".
למי שרגיל לחשוב במונחים מערביים קשה להבין את השלמתה של האשה עם ניתוקה מחיי הבעל. הדבר בולט במיוחד בהקשר למחויבותו למקום העבודה. בחברות יפניות גדולות, למשל, מקובל מאוד להעביר עובדים לסניפי החברה השונים ברחבי יפן. ההתראה ניתנת זמן קצר מראש, ואף אחד לא יעלה על דעתו להזכיר כי ההעברה אינה עולה בקנה אחד עם תוכניות המשפחה. במקרים שבהם עלול המעבר לפגוע בלימודי הילדים, או אם יש לעזוב בית שנרכש בעמל רב, עובר הבעל לבדו לעיר האחרת ומבלה עם משפחתו רק בסופי השבוע. אם המרחק גדול במיוחד, יתכן שיבוא פעם בחודש ואפילו פחות. עובד שנשלח לעבוד תקופה של שנה או שנתיים מחוץ ליפן, לא מצרף אליו, בדרך כלל, את משפחתו. החברה מעוניינת לצמצם את הוצאותיו, ולאפשר לו להשקיע את כל מרצו וזמנו בעבודה. תופעה זו נפוצה מאוד, ובמהלך שהותי ביפן פגשתי לא מעט נשים, שבילו לפחות שנה אחת בנפרד מבעליהן.

ילדות מאושרת
העדרותו של הבעל וקשריו הרופפים עם אשתו מביאים את האשה היפנית למקד את כל האנרגיה הרגשית שלה בילדים. לא במקרה היא מכונה בעיתונות המערבית "האם היהודיה הטובה ביותר". ילדות ביפן היא בדרך כלל תקופה של אושר רב, שבה מוקף הילד באהבתה המגוננת של האם, ונהנה מחופש ללא הגבלה. בביקורי הראשון בביתו של אחד מחבריה לגן של ביתי בת ה-4 נדהמתי לראות את השתוללותם חסרת הרסן של הילדים, השתוללות שעמדה בניגוד מוחלט לדימוי שהיה לי על החינוך היפני הנוקשה. מרצפות הקש ומחיצות הנייר שבחדרים היו קרועות ומוכתמות, והעידו יותר מכל על סדר העדיפויות של האם: הבית אינו מיועד לאירוח, אלא משמש כמגרש המשחקים של הילדים, הדמויות החשובות ביותר בבית.
הילדים נהנים מקשר רגשי חם ומקרבה פיסית רבה לאם, במידה שאינה מקובלת במערב. רוב האימהות מניקות את התינוק לפחות עד הגיעו לגיל שנה. במהלך שנה זו הן נושאות אותו על גבן במשך רוב שעות היום, ויש כאלה שטוענים שזיכרון הילדות הזה הוא ההסבר ליכולתם המופלאה של היפנים להירדם ברכבות מיד כשהן מתחילות לנוע. אימהות רבות נוהגות להתרחץ עם התינוק מדי יום באמבטיה משותפת ולחלוק איתו בלילה את הפוטון שלהן. הילדים ישנים עם הוריהם בחדר אחד בערך עד גיל בית הספר, מנהג שמקובל במסורת היפנית, אך הפך כיום גם לכורח המציאות עקב שטח המגורים המצומצם. גם בבתים מרווחים יותר, בהם קיימים חדרי שינה נפרדים, מקומה של האם בלילה הוא לצד הילדים. אמה של איאנו-צ'ן בת ה-4 סיפרה לי שהיא ואיאנו-צ'ן ישנות כשהן אוחזות יד ביד במשך כל הלילה. האב ישן בחדר נפרד.
האם היפנית, בניגוד לאם היהודיה, אינה אם חרדה. מיד לאחר הלידה, מצטרף אליה התינוק לנסיעות היומיות שלה באופניים, כשהוא נישא על גבה. מחזה נפוץ מאוד ביפן, הוא משפחה שלמה רכובה על זוג אופניים: תינוק על גבה של האם, ילד אחד מלפנים וילד נוסף מאחור. תינוקות רבים משחקים בנדנדה ללא מעקה בגינה הציבורית, ומטפסים לכל מקום מבלי שאימם תנסה להזהיר אותם או להחזיק בהם.
תופעה מפתיעה עוד יותר היא הלגיטימציה שיש לילד היפני להכות את אימו ואפילו לבעוט בה כאשר הוא כועס או מתוסכל. האם פשוט מקבלת את ההשתוללות בהסכמה ובהבנה וממתינה עד שירגע. כשנכחתי בהתפרצות כעס כזו הסבירה לי יוריקו, שהילד אינו מסוגל להביע את תסכולו במילים ולכן מוטב לאפשר לו לבטא זאת בדרכו. שום ילד לא יעלה כמובן על דעתו להתנהג כך כלפי אביו, אליו הוא חש יראת כבוד, ודי בשינוי קל של גוון קולו כדי להביאו לידי ציות.
גידול הילדים ביפן כרוך במעורבות מלאה בתהליך החינוך הפורמלי שלהם. כיוון שהיפנים מייחסים ללימודים חשיבות רבה, היום הראשון ללימודים בבית הספר, ואפילו בגן הילדים, הוא אירוע חגיגי ביותר. הפעוטים לובשים חליפות המורכבות משלושה חלקים ועניבות. הילדות ואימהותיהן מופיעות לאירועים אלה כשהן לבושות בשמלות חגיגיות ורשמיות.
מעורבותה של האם בחינוך מתחילה כבר בגן הילדים. הגננת של בתי בת הארבע נהגה להעביר מדי חודש, ביומן מיוחד המיועד לכך, דיווח על פעילותה והתקדמותה של הילדה בחודש שחלף. אחת לחודש מתקיים מפגש אימהות ובו הן מתעדכנות בנעשה בגן, בתוכנית לחודש הבא, ולומדות את השירים החדשים שהילדים ילמדו בעתיד הקרוב. כל האימהות מצטרפות לכל הפעילויות המיוחדות כטיול, פיקניק או ביקור בגן חיות. הן משקיעות זמן רב בפרויקטים כהכנת תוכנית אמנותית למסיבות הגן. כך מצאתי עצמי במסיבת חג המולד, שרה עם מקהלת האימהות "KIYOSHI KONO YORU" שהוא התרגום היפני לשיר חג המולד הידוע "SILENT NIGHT".
כאשר הילד מגיע לגיל בית הספר מקדישה לו האם זמן רב עוד יותר, שכן יש לעקוב אחר התקדמותו, לעזור לו בשיעורי הבית ולתמוך בו בתקופות לחץ. ההצלחה בלימודים, כבר מגיל צעיר מאוד, חורצת את גורל עתידו. אם יצליח לעבור את בחינות הכניסה יתקבל לבית ספר תיכון. אחר כך יהיה עליו לעמוד בבחינות הכניסה לאוניברסיטה ואז, להתקבל לעבודה באחת החברות הגדולות. בחינות הכניסה למיניהן קשות מאוד, ותוכנית הלימודים הרגילה אינה מכינה כראוי את התלמידים. רוב תלמידי בית הספר היסודי והתיכון מבלים לכן את שעות אחר הצהריים ואת סופי השבוע ב"ג'וקו", בית ספר מיוחד, המכין אותם לבחינות הכניסה.
את אהבתה ותמיכתה לילד, המבלה שעות ארוכות בלימודים, מביעה האם יום יום באמצעות ה"אוֹבֶּנטוֹ", קופסת האוכל שמכילה את ארוחת הצהריים. ה"אובנטו" הוא חגיגה צבעונית שהוכנה בקפידה: אורז לבן מהודק למשולשים וארוז באצת נורי ירוקה, גזר חתוך לפרחים, בשר או דג חתוכים לפיסות קטנות. קופסת האוכל עטופה במפית ומונחת בתוך תיק מיוחד שהאם תפרה ורקמה. ה"אובנטו" והחשיבות הרבה שמיוחסת לו תרמו לפיתוח תעשייה שלמה. בחנויות הכל-בו מוקדש מדור מיוחד לאביזריו. ספרים וחוברות הדרכה מציעים רעיונות וגיוון ל"אובנטו", ולקראת שנת הלימודים מדריכות תוכניות טלוויזיה מיוחדות את האימהות הצעירות, שאינן מכירות עדיין את הנושא.

איוורור יומי
התפקיד התובעני שיש לאשה היפנית כאם וכרעיה אינו מאפשר לה לפתח שאיפות אישיות, לכן אין פלא שמרבית הנשים ביפן אינן עובדות, לפחות כל עוד לא הגיעו ילדיהן לגיל בית הספר. יוריקו, חברתי, סבורה למשל, שאם תעבוד במקצועה כמורה לאנגלית, תאלץ להקדיש לעבודתה שעות רבות וכך תגזול מילדיה את תקופת הילדות המאושרת, במהלכה הם זקוקים למלוא תמיכתה ואהבתה.
בתפיסה זו נתקלתי גם כשחיפשתי מעון לבתי בת השנה. עלון הרשות המקומית שהתייחס למעון, הגדיר אותו כ"מיועד לפעוטות שאימהותיהם אינן מסוגלות לטפל בהם", הגדרה שהרתיעה אותי מלשאול שאלות נוספות.
לא רק תובענות חיי המשפחה, אלא גם אורח החיים היפני אינו מתאים לאשה עובדת. הבעל אינו נוטל חלק בעבודות הבית, והרוב המוחלט של הנשים עימן שוחחתי אינן סבורות שזה מתפקידו. במשאל שהתייחס לנושא וכלל גברים ונשים במספר שווה, ענו 90% מהנשאלים שהטיפול בילדים ובבית הם תפקידה של האשה, גם אם היא עובדת. המטלות היומיות של האשה, שהן חלק מסגנון החיים המקובל ביפאן, מקשות גם הן על יציאתה לעבודה: יש לאוורר את הפוטונים מדי בוקר ולהכניסם הביתה מיד עם פרוץ גשם פתאומי. האשה היפנית עדיין מאמינה בייבוש כביסה בשמש, ורק בודדות משתמשות במייבש כביסה, שהוא מכשיר יקר ונדיר, גם במשפחות מבוססות. נשים רבות עורכות קניות מדי יום. מוצרים רבים כמו דגים, בשר או טופו רצוי לקנות בחנות מיוחדת, שכן מוצרים טריים ואיכותיים הם מרכיב מכריע בסגנון הבישול היפני. מוסד השמרטף כלל אינו קיים ביפן. אשה יפנית לא תעלה על דעתה "להפקיר" את ילדיה בידי אשה זרה ולצאת לעיסוקיה. עוזרת בית אינה בהישג ידה של משפחה יפנית, גם אם היא נמנית על המעמד הבינוני-גבוה. יוריקו, שגדלה במשפחה מבוססת, טוענת שעוזרת בית ראתה רק בסרטים אמריקנים על משפחות עשירות.

שיוויון בדיוני
הסיכויים להגיע למשרה מכובדת נחרצים ביפן כבר מגיל צעיר מאוד, ורוב הנשים מוותרות על המערכה מראש. בבית הספר התיכון עדיין זהה מספרן של התלמידות לזה של התלמידים, כך גם היחס המספרי בין הפונים ללימודים גבוהים, אולם בעוד רוב הגברים פונים לאוניברסיטאות, הנשים מהוות במוסדות ההשכלה הגבוהה 23% בלבד. רוב הנשים לומדות במכללות שמעניקות להן מעין "ליטוש כללי" אך חוסמות למעשה את הדרך לקריירה רצינית. רק לבוגרי אוניברסיטה, ורצוי יוקרתית, יש סיכוי להתקבל לעבודה בחברה גדולה, ולהגיע למעמד הנכסף של "מקבל שכר" (המונח המקובל לעובד קבוע בחברה גדולה). למעט הנשים, שכן רוכשות השכלה גבוהה, קשה מאוד להשתלב בחברות גדולות.
נשים שמסיימות לימודים במכללות, נקלטות בדרך כלל לעבודה בתפקידי מזכירות שונים. רובן רואות את העבודה הזו כתקופת מעבר עד לנישואיהן, ואף כדרך למצוא בן זוג. עשרים אחוזים בלבד מהנשים העובדות ענו במשאל שימשיכו לעבוד גם לאחר לידת הילדים, רובן הוסיפו שיעשו זאת מתוך כורח כלכלי.
בתקופת העבודה הזמנית, מכונות העובדות הצעירות .O.L, קיצור של OFFICE LADIES. על אף שהכינוי מרמז על יחסה הקליל של האשה לעבודה, הוא אינו מעורר מורת רוח ומקובל גם על הנשים עצמן. כינוי קולע עוד יותר שמעתי מקלודין, עובדת מחשבים בכירה שהגיעה מצרפת לעבוד בחברת הטלפונים היפנית. כששאלתי את קלודין אם היא מכירה נשים יפניות במעמד מקביל לשלה, היא הגיבה בתמיהה: "הצללים האלה?", הגדרה שכוונה לעובדות החולפות בצעדים קטנים ומהירים במסדרונות, לבושות בתלבושת אחידה, (לעיתים גם בסינרים שאמורים להגן עליהן מפני קרינת המחשבים), ונמנעות מכל ניסיון להתבלט.
הבעיה נעוצה בעיקר בעולם העסקים היפני השמרני, שאינו מוכן לקלוט אשה בתפקיד מפתח. גם נשים שסיימו בהצלחה אוניברסיטה יוקרתית מתקשות למצוא עבודה בחברות יפאניות, ובמקרים רבים הן יועסקו באחת מהחברות הזרות, שלמדו שכדאי להן לנצל את כישוריהן והשכלתן של נשים אלו.
לפי נתוני משרד העבודה היפאני, רק בשישה אחוזים מהחברות יש אשה אחת לפחות בתפקיד ניהולי, וזאת למרות שהן מהוות 37 אחוזים מכוח העבודה. נתוני משרד העבודה היפאני מצביעים גם על כך, שכבר בתחילת הדרך, מופלית האשה לרעה. משכורתה ההתחלתית נמוכה בשמונה אחוזים ממשכורתו של גבר בעל השכלה דומה, ובמהלך הקריירה הפער הולך וגדל. לאחר 25 שנות עבודה היא תזכה במשכורת הנמוכה ב-31 אחוזים ממשכורתו של גבר בעל ניסיון והשכלה זהים. במציאות, הפער גדול הרבה יותר.
רוב הנשים העובדות מוגדרות כעובדות זמניות (הנשים מהוות 70 אחוזים מהעובדים הזמניים, כששאר שלושים האחוזים הם בעיקר עובדים אחרים מדרג נמוך כפנסיונרים וזרים). כעובדות זמניות הן אינן זכאיות להטבות כפנסיה, דיור מסובסד, בונוסים, חינוך לילדים וכדומה, המהווים מרכיב משמעותי בשכר.
בשנת 1986 נחקק חוק שיוויון הזדמנויות בתעסוקה, אך, כמו בישראל, הוא תקף בעיקר על הנייר. ממחקר שנערך לאחרונה מסתבר שלא חל שינוי משמעותי בתנאי העבודה והשכר של הנשים.

לא ילדונת
בשנים האחרונות החלו תהליכים ושינויים, שגם אם הם איטיים ומפגרים אחרי המערב, מגמתם דומה. יותר ויותר נשים מודעות לצורך בעבודה כמקור לסיפוק והגשמה עצמית. קיימת גם תופעה הולכת ומתרחבת של נשים שמוותרות במודע על נישואין או ילדים, כדי שלא לפגוע בקידומן בעבודה.
החקיקה הממשלתית החלה להתחשב בנשים עובדות ולאחרונה התקבל חוק, המאפשר לעובדת לקחת חופשה ללא תשלום למשך שנה לאחר הלידה. נשים ביפן עדיין אינן זכאיות לחופשת לידה בתשלום, אף לא למשך חודש אחד. הלחץ לאישור החוק נבע מהירידה המדאיגה בשיעור הילודה עד ל-1.4 ילדים לאשה, (כלומר ילד אחד או שניים במשפחה). הירידה הוסברה, בין השאר, בחוסר יכולתן של הנשים להמשיך בעבודתן לאחר הולדת הילדים. רשויות מקומיות רבות מודאגות מדלדול האוכלוסייה בתחומן, ואחדות הגדילו לאחרונה את מענק הלידה עד ל-90,000 יין לילד שלישי (כ-6,500 דולר).
יפן משתנה במהירות, והדור של היום אינו דומה בהשקפותיו ובשאיפותיו לדור הקודם. אות למגמות אלה אפשר לזהות גם באופנת השמות הרווחת: כל שמותיהן של חברותי בנות ה-30 פלוס מסתיימים בהברה "קוֹ", אייקו, ג'ונקו, קייקו וכדומה. הסיומת "קוֹ" היא חלק בלתי נפרד מהשם עצמו, ומשמעותה "ילדונת". זהו כינוי שהאשה נושאת גם כשמלאו לה 80, ובוודאי שאינו הולם אשה שניצבת בעמדת ניהול בכירה. הסיומת הזו מתאימה בדיוק לתדמית הנשית האידיאלית כפי שהיא מוצגת בפרסומות בטלוויזיה ובירחונים היפאניים: ילדונת חמודה מסורקת בשתי צמות, חגורת סינר של עקרת בית או לבושה כנערת בית ספר. הילדות בנות ה-4 בגן שבו למדה בתי נושאות שמות כמו קג'ו, תמקה, איינו, ללא הסיומת "קו". שינוי זה מסמל את תחילת המפנה שחל בציפיותיהן של האימהות מבנותיהן, ואולי גם שינוי מהותי בעתידה של האשה היפנית.

האם היית ביעד הזה?

  • 2

    כן הייתי

  • 4

    לא, אבל מתכנן

  • 3

    לא מעוניין

יום בבית ספר ביפן

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *