תפריט עמוד

נמיביה: מסע במדבר נמיב

נופים ומראות שאין מילים לתאר את יופיים במדבר נמיב, המדבר המתגלגל ללא סוף. דיונות אדומות, סלעים מפוסלים, שקיעות מופלאות, זריחות מרטיטות. בנוף הבראשיתי הזה קל להתחבר לפלא הבריאה

נמיביה: מסע במדבר נמיב

דרך ארוכה עשיתי באוטובוס שיצא בצהרי היום מליווינגסטון שבזמביה והגיע אחרי כ-17 שעות לווינדהוק (Windhoek), בירת נמיביה. כאן אני שוכר נהג עם טנדר מצ'וקמק ויוצא לגלות את צפונות מרחבי המדבר.

"המדבר המתגלגל ללא סוף", זה פירוש השם Namib בשפת אנשי הנאמה (Nama). נסיעה ארוכה, בת כמה שעות, בדרכי עפר מאובקות, שלצדן עצי שיטה קוצנית עם קינים ענקיים של ציפורי האורג. החום רב, כמעט בלתי נסבל, ומעת לעת מגיח ממול רכב שמכסה אותנו באבק. מאובקים ועייפים אנחנו נכנסים בשערי המחנה בקניון ססרים (Sessrim), ליד שער הכניסה לשמורת הדיונות האדומות, Sossusvlei. השם מורכב משתי שפות – Sossus בשפת בני הנאמה פירושו "המקום אליו נאספים המים", vlei בשפת האפריקנרס משמעותה עמק.


מדבר נמיב והדיונות האדומות

אנחנו מקימים את האוהל, ומיד עוזבים הכל ונוסעים לעבר אחת הדיונות הקטנות כדי לראות את השקיעה. צ'רלס מוריד אותי ליד עץ בודד וחוזר למאהל. נשארתי לבד. לבד במדבר הלבן-צהבהב, למרגלות דיונה אדומה-כתומה, שלתוכה מתחילה לשקוע השמש. מאחורי, ירח מצייר עיגול כמעט מושלם תלוי לו בשמים כחולים-סגולים. החול רך כמשי, צבעו כתום, וכל דריכה מגלה משטח אדום מתחת. אני מתחיל לטפס ומיד מבין שאין זה קל: עולה שלושה צעדים, מחליק חזרה ארבעה. דחף פנימי משגר אותי מעלה, ולבי מתחיל לעבוד כמפוח. הרגליים טובעות עמוק בחול, אני לא מבין כיצד ניתן לכבוש את הדיונה הקטנה.

הנשימה נעתקת ממני ואני מביט סביב, לארץ בראשיתית זו. שטח מדברי רחב מתחיל להתמזג עם האור הסגול-כחול של הערב, במרחק רגע כדור השמש שוקע והאור מתכהה בגוון נוסף. צעקה בלתי נשלטת פורצת מקרבי אל הדיונות סביב. החשיכה ירדה וצ'רלס אוסף אותי בחזרה למחנה.

הירח מגרש את השמש. שקיעה במדבר נמיב

לא הקור, לא המזרון הדק, לא שק השינה המרופט ללא הרוכסן, וגם לא יללות התנים מפריעות לי לישון. כעבור כשעתיים אני מתעורר למשמע רעשי גירוד בצדו החיצוני של האוהל. אני לוקח את הפנס ויוצא החוצה, מצליח להבריח תן אמיץ שמחפש לאכול משהו.

דיונה אדומה מס' 45
רק הצלחתי להירדם, וצ’רלס כבר מעיר אותי. אנחנו מקפלים את האוהל, מעמיסים את הציוד על הרכב ודוהרים לעבר השער כדי לתפוס מקום טוב בטור המכוניות המחכות להיכנס לשמורה מיד עם פתיחת השערים. אני עדיין לא מבין למה כל החיפזון. השומר מגיע, וטור של רכבי שטח דוהרים בדרך לדיונות האדומות. יעדנו – דיונה 45 המפורסמת ביותר, שקיבלה את שמה מאחר שהיא הדיונה ה-45 במספר משערי מחנה ססרים. צ’רלס מסביר לי שכדי להקל על העלייה צריך לתת לקבוצה צפופה של אנשים לעלות לפניך, ולנסות להיכנס לעקבות שהותירו בדיונה. ככל שאתה פוסע בתוך עקבות קודמיך, אתה נדרש לפחות מאמץ, ולהפתעתי, אכן כן.

ים של דיונות אדומות. חול עדין ורך כמשי

אתמול, עת טיפסתי לבדי בדיונה, היה כמעט בלתי אפשרי להתקדם. הפעם נצמדתי לקבוצת צעירים והקפדתי לעקוב ולדרוך בכמה שיותר עקבות. היה קשה מאוד, אבל הצלחתי לעלות את מרבית הדרך. קר מאוד, הרוח חותכת בבשר, ואני מזיע מהמאמץ. הנשימה נשמעת כשריקה, ואני כמעט משלים עם זה שלא אוכל להגיע לפסגה, אבל ממשיך להתעקש. למרות הרוח הקרה אני מקלף מעלי שכבה אחרי שכבה של בגדים, אבל איני יכול לקלף את עומס השנים… במאמצים כבירים אני מגיע לפסגת הדיונה.

השחר העולה מפזר את חשכת הליל וקרירות פושה בכל. אבל הנוף! באתי לנמיביה במטרה להגיע לדיונות האדומות, והנה אני כאן. הירח הכמעט מלא תלוי עדיין בשמים, מסביבי הדיונות מאדימות מרגע לרגע, חטובות כגופה של אישה, במזרח נקודת אור הולכת וגדלה צובעת את כל האזור באור כתום. אפשר להבחין במשחקי אור וצל של השמש הזורחת החורצת מעין צורת סכין בפסגת הדיונה. אני מתיישב על הדיונה הרכה ומתמזג עם מעשה הבריאה. רק הרוח שומרת על ערנותי ומקפיאה לי את האוזניים.

הדרך למטה כיפית, אני חצי עף, חצי שוקע בחול, ותוך זמן קצר מצטרף לכוס קפה שחור עם צ’רלס, שהספיק להכין גם ארוחת בוקר.

ארץ בראשית קסומה. אין איש בסביבה, אין עץ, אין פרח. דממה

פרח בודד בלב עמק המוות
צ’רלס מאיץ בי, ואנחנו מתקפלים ומצטרפים לטור הג’יפים ופותחים בדהירה מטורפת לכיוון עמק המוות. הדרך עוברת בין דיונות אדומות, הסוגרות משני עבריה, ואני תוהה מי החליט שדיונה 45 תהיה המפורסמת מכולן. יתכן שבגלל קרבתה אל הדרך הראשית, או אולי בשל הזווית שלה – אין לי מושג, כל דיונה נראתה לי יפה מקודמתה. אנחנו מגיעים לאזור עמק המוות, אנשי רכבי השטח ממשיכים בנסיעתם, כל השאר עוברים לג’יפים מקומיים ונוסעים עד לנקודה שאינה עבירה יותר, וממנה צריך להמשיך ברגל. כאן אני חש צורך לחלוק עמכם תופעה שתלווה אותי לאורך כל הדרך: שליטה מוחלטת של בני הגזע הלבן. כמו במקומות אחרים, גם כאן שלושה גברים גדולים בהירי שיער המדברים אנגלית במבטא גרמני כבד, ולהם כפופה קבוצה של נהגים שחורי עור. לא ראיתי בשום מקום מצב הפוך – שחור המשמש כבוס, ואדם לבן הכפוף לו עובד כנהג.

אנחנו מגיעים לנקודה שאינה עבירה גם לרכבי שטח. אין שילוט, אין שביל, רק מדבר. נהג הג'יפ שלנו מצביע אל עבר הרכס ואנחנו מתחילים ללכת. אין איש בסביבה, כלום, רק מדבר בצבעי חום בהיר, חום צהבהב, חום כתום, חום לבן. אין עץ, אין פרח, דממה. עולים את הרכס הקטן ולפנינו עמק נעלם, שאליו נקוו פעם מים שזרימתם הופסקה כאשר הדיונה השלימה את הקפת העמק והיוותה מעין טבעת חנק. העצים גוועו ונותרו רק גדמי עצים עומדים, זכר לימים עברו. מראה עצוב, אך עם הרבה עוצמה.

גדמי עצים, זכר לימים עברו. מראה עצוב ורב עוצמה

בדרך חזרה לג'יפ אני מבחין במשטחי המלח הלבנים שבוהקים באור השמש. נמיביה היא ארץ המלחים, ארצם של המינרלים, ובכל פסיעה אתה דורך על מרבצים פוטנציאלים. לפתע, בין צבעי החום-כתום-לבן השולטים בשטח אני מבחין בפרח קטן צהוב, שאין לי מושג מהיכן צץ ואיך הוא מוצא את המים הדרושים לצמיחתו. אך זו עובדה – פרח קטן צהוב, שגדל באופן רגיל בשדות ירוקים, מבצבץ לו כאן באמצע המדבר הצחיח.

קבוצה קטנה של תיירים צרפתיים מתקרבת אלי. כששמעו שאני מישראל שאלו אותי, "המומחה מארץ מדברית", מדוע אין כאן גמלים. האמת – איני יודע, וכששאלתי את צ’רלס גם הוא לא ידע את התשובה. אולי צריך להקים סטרט-אפ ולהביא גמלים לנמיביה. למה? סתם, כדי שתייר (ואין הרבה כאלה) יוכל להצטלם על גמל.

יש חיים בעמק המוות. פרח ענוג פורח בלב המדבר האינסופי

אל ראש ההר והעמק הנעלם
אני יודע שהנסיעה חזרה לווינדהוק הבירה אורכת כארבע שעות וחצי, אבל אני לא משער איזה הרפתקות מזומנות לי בדרך. אנו פונים מזרחה, אל המרחבים הנוצצים משפע המינרלים החבויים באדמה. מרחוק נראית פסגת הר המזכיר את המטרהורן שבשוויץ. זהו הר ספיצקופ (Spitzkopf, "החוד של הראש"), שפיץ גבוה הנוטה הצידה. דרך עפר מובילה מהכביש לכיוון בסיס ההר, אנחנו עוברים ליד חווה בודדת, מעט פרות רזות, כמה עזים. צ'רלס מספר לי כי עבד כאן כשהיה צעיר.

בכניסה לשמורת ההר כמה בקתות עלובות וילדים חצי ערומים, שהציעו לנו מחרוזות צבעוניות. כדי לטייל כאן חייבים לשכור את שירותיו של מדריך מקומי, וכך גם נכון לעשות, כי מכסף זה של התיירים כל הכפר בעצם מתקיים. ג'ייקוב המדריך מצטרף אלינו לרכב. כל אזור ההר מתגלה: אבנים אדומות ענקיות, חלקן מעוגלות, מונחות כאילו ללא סדר. המראה מהפנט, ואני נזכר איך בשנת 2000 הגעתי לאאוטבק באוסטרליה לראות את הזריחה באיירס רוק, ההר המקודש לאבוריג'ינים, ילידיה של אוסטרליה. מכל העולם באים לצפות בזריחה ובשקיעה באוסטרליה, ולכאן אף אחד! הספיצקופ מקודש לבושמנים בני האזור, בדומה לאיירס רוק לאבוריג'ינים.

מהמראות בדרך לפסגת הר ספיצקופ המקודש לבושמנים

אנחנו מתחילים בטיפוס על פיאה ישרה וחלקה, בעזרת שרשרת ברזל הקבועה בלולאות לסלע האדום. אני יכול לדמיין לעצמי איך ההר משנה צבעו לכתום עז בשעות הזריחה והשקיעה, אך בשעת צהרים חמה זו האבן מקבלת צבע אדום כהה ביותר. הטיפוס אינו קל עבורי, ג'ייקוב כמובן רץ כמו אייל הרים, ואני מתעודד לשמע נשימותיו הכבדות של צ'רלס העולה אחריי. ג'ייקוב מקפיד שנעלה רק בצד ימין של השרשרת, שמא נחליק לתהום. יש פעמים שאתה אוחז בשרשרת ומתחיל להתנדנד עד שהיא נמתחת וגופך נתקל בה, ויש עיתים שרגלי הקצרות לא מצליחות למצוא אחיזה טובה. הנשימה נעשית כבדה, ואני חייב לעצור לכמה דקות כדי לשאוף אוויר לריאותיי המיוסרות. לפני מונח לו העמק כולו, זרוע אבנים אדומות, גדולות, קטנות, עגולות, מחוספסות. מעלי מחזה מדהים: אבן עגולה ככדור הנראית כאילו עוד שנייה היא תינתק ותתגלגל מטה. ג'ייקוב מרגיע אותי ואומר שכבר דורות רבים אבות מגידים לילדיהם כי האבן לא תיפול מאחר שהיא בסיס העולם.

אנחנו מגיעים למעלה, מקיפים את האבן ומוצאים את עצמנו בעמק נעלם,  Bushman's Paradise. לפנינו עצי פרי וצמחיה סבוכה וצבעונית, אולם ג'ייקוב מזהיר לא לגעת, שכן הפירות כמו העלים רעילים ביותר, אפילו העזים לא מעיזות לאכול מהם! מעלינו משטח אבן עצום, היוצר מעין מרפסת מוצלת ומוגנת מהשמש החמה. בין הצללים על הקיר האחורי ציורי קיר קדומים בני כ-150 אלף שנים, וניתן להבחין בדמויות אנשים, קופים, בופלו ואפילו ג'ירפות. בימינו בושמן נחשב כמילת גנאי, אך שם המקום נשאר. בקושי אני מצליח להינתק מהמקום קסום זה ומתחיל את הירידה מההר. אני ממלא אחר הוראותיו של ג'ייקוב, מחזיק את השרשרת בשתי ידיים ויורד אחורה – בהתחלה זה נראה קשה מאוד, אבל אין ספק שזו הדרך הבטוחה ביותר לבצע את הירידה המסוכנת. אנחנו נוסעים כמה מאות מטרים בשמורה ושוב יורדים מהרכב. ג'ייקוב אומר שהוא מעדיף לא לומר דבר כרגע והסבר יבוא אחר כך.

"הגשר". אפסיותיו של האדם אל מול הטבע

להתחבר אל מהות הבריאה
מהשלט הקטן המוצב במקום אני מבין שאנו בדרכנו למקום הנקרא The Bridge (הגשר). אנחנו ממשיכים להלך בתוך נקיק צר וסבוך, כשלפתע כמו עדשה רחבה במצלמה, השטח נפתח ואני עומד בפעם המי יודע כמה אל מול נפלאות אלוהים: לפני, צורת עין מלוכסנת ענקית בסלע. יפה? מדהים? דלה לשוני מכדי לתאר. טיפסתי מעלה במהירות כאחוז טירוף ושם מלב "העין" כל העמק ניבט פרוס לפני כמבעד לחלון. שוב מצאתי עצמי צועק צעקה אדירה! אני קורא לעברם של ג'ייקוב וצ'רלס ממקומי בתוך הנוף המדהים, ואומר להם שאני מעדיף לקרוא למקום זה חלונו של אלוהים, ולא הגשר. חיוך רחב עולה על פניהם. ג'ייקוב מודה לי על הכבוד שאני מעניק למקום. אני רוצה להישאר כאן ולספוג עוד ועוד מהנוף, להישאר לראות את היום הופך לערב שהופך ללילה ההופך לבוקר. להישאר כאן ולהתחבר אל מהות הבריאה, האדם, להישאר כאן ולהרגיש את אפסיותו של האדם אל מול הטבע.

ראשי הקודח מחבר לו אגדה. האגדה מספרת כי בהגיע זמנו של הקשיש הבושמני לעלות לשדות הצייד הנצחיים, מביאים אותו בני משפחתו למקום הזה, המשמש כגשר בין החיים של מעלה לאלה של מטה. או אז חוצה הקשיש את הגשר, אשר מעבר לו יש תהום, ונעלם לתמיד. מזכיר קצת את מנהג האסקימואים לשלח את הזקנים לשדות הקרח אל מותם. ואולי נכון יותר כך.

שמורת הדיונות האדומות:


לחצו להגדלה

 


המעיין הספקן בנמיביה

האם המאמר הזה עזר לך?

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *