תפריט עמוד

ניו יורק: כת היזראליטים במנהטן

ניו יורק: כת היזראליטים במנהטן

הם עומדים בטיימס סקוור בניו יורק, בתלבושות צבעוניות וסמלי מגן דוד, ומטיפים: השחורים הם העם הנבחר, הם אומרים, וכל היהודים מתחזים. האיזראליטים - קבוצה שחורה בדלנית, בעלת סממנים של כת, אידיאולוגיה קיצונית ומבנה צבאי למחצה - פועלת ב־11 סניפים ברחבי ארצות הברית ומפיצה פרשנות סהרורית לתנ"ך ושנאת לבנים, יהודים וישראלים. שאול שורץ, שליח "מסע אחר", עקב אחרי אנשי הכת ברחבי מנהטן ותיעד את פעילותם

"קדימה, חמש דקות למסדר, אנחנו מאחרים!", שאג החייל הגבוה, וגלימתו האדומה בעלת שרוולי הזהב התנופפה מעל לנעליים הצבאיות הכבדות. ראשו היה מכוסה בכאפייה אדומה שמגן דוד רקום עליה, והיא מהודקת למקומה בסרט זהב סביב המצח. החיילים האחרים – הנמוך בגלימה הסגולה עם הסינר החום, השמנמן בגלימה הלבנה בעלת ציציות הזהב וכל חבריהם – מיהרו להעמיס את הציוד. כעבור חמש דקות בדיוק התייצבו כולם מול המפקד בשורה ישרה ובדום מתוח.
"אתה, אתה ואתה תעמדו בצפון מזרח ותפקחו עין", הנחית המפקד, בבגדים אזרחיים ובנעליים צבאיות. "אתה ואתה תשמרו בפינה המערבית. אתה נשאר ליד האוטו ושומר על הציוד. אני מבקש לדווח בקשר על מועדי התחלה וסיום, ולא להתפנות מהשטח לפני קבלת אישור ממני או מהכוהן הגדול הרגדיה". לפי הטון הצבאי אפשר היה לחשוב ש־11 הגברים הצעירים בתלבושות הצבעוניות יוצאים לפעולת אבטחה בשטחים, ולא לאחר צהריים שטוף שמש בטיימס סקוור (Times Square), ניו יורק. התדריך הסתיים בהצדעה חגיגית: כולם חבטו באגרוף קמוץ על החזה, הניפו את היד המאוגרפת למעלה וקראו בקול גדול "יאהווה, יאהווה, יאהווה, יקדש השם", כך, השם המפורש בעברית, במבטא אמריקאי כבד.
יום שבת, אחת בצהריים. רחוב 126 בהארלם, ליד מחסן הציוד של הכנסייה

"מחנה" טיימס סקוור, האתר שעימו מזוהים האיזראליטים יותר מכל מקום אחר. הרבה עוברים ושבים, הרבה תיירים, סיכוי לא קטן שמישהו יעצור לשמוע את המסר

האיזראליטית, רחוב אחד מהכנסייה עצמה. זו הקבוצה שיוצאת ל"מחנה" טיימס סקוור. האיזראליטים אוהבים את העגה הצבאית. כל גזרת הטפה נקראת "מחנה" (Camp), כל אחראי שטח הוא "מפקד" (Commander) וכולם כמובן "חיילים". בימי השבוע הם אזרחים מן השורה שמתפרנסים מעבודות שגרתיות, לכן הפעילות מתקיימת בעיקר בערבים ובסופי שבוע, כשהחיילים בחופשה.
טיימס סקוור היא אולי האתר שעימו מזוהים האיזראליטים יותר מכל מקום אחר. זוהי גזרת הפעולה המועדפת עליהם: הרבה עוברים ושבים, הרבה תיירים, סיכוי לא קטן שמישהו יעצור לשמוע את המסר.
לשומע המזדמן – בעיקר הלבן, במיוחד היהודי ועל אחת כמה וכמה הישראלי – לא ברור מה עדיף, לצחוק או להתרגז. המסר הוא תערובת ביזארית של פרשנות סהרורית לתנ"ך, שנאת לבנים, שנאת יהודים ותחושה כללית של פרנויה. האיזראליטים טוענים שהם בני ישראל האמיתיים, ואילו היהודים אינם אלא מתחזים. בהקשר זה האיזראליטים אוהבים לצטט את הסיפור המקראי על יעקב שלקח את הבכורה מעשו, כשהם בתפקיד יעקב, כמובן.
לשיטתם, "השבטים האבודים" אינם אבודים כלל. הם נמצאים ברחבי אמריקה הצפונית, הדרומית והמרכזית, ונקראים בטעות שחורים והיספאנים. בני שבט יהודה הם אפריקאים־אמריקאים, בני בנימין – שחורים מאיי הודו המערבית (West Indies), לוי הם בני האיטי, שמעון – דומיניקנים, זבולון – היספאנים מגווטמאלה עד פנמה, אפרים – פורטוריקנים, מנשה – קובנים, גד – אינדיאנים מאמריקה הצפונית, נפתלי – ארגנטינאים וצ'יליאנים, וכן הלאה.
ומיהם היהודים? אלה, טוענים האיזראליטים, הם בכלל בני אֱדום, שהם כידוע מצאצאי עשו. אחרי הגליית בני ישראל האמיתיים, כלומר השחורים, מארץ כנען (שלפי התפיסה הגיאוגרפית האיזראליטית אינה שוכנת באסיה, אלא דווקא בצפון מזרח אפריקה), סיפחו האדומים את התרבות העברית לעצמם. בהמשך הם היגרו לאירופה והתערבבו עם בני העמים האירופיים, בעוד בני ישראל האמיתיים נמכרו לעבדות באפריקה. זה ההסבר, לדעתם, לצבעם הבהיר של היהודים ולצבעם הכהה של "בני ישראל".
כבר במפגש הראשון שלי עימם היתה בינינו היתקלות סביב הנקודה הזאת. עמדתי והקשבתי להטפות שלהם, מנסה להחליט מה מופרך ומגוחך יותר, המלל או הבגדים. בשלב מסוים משכתי את תשומת ליבו של אחד המטיפים. את שלב השם הפרטי עברנו בשלום ("שאול, כמו המלך שאול בתנ"ך"), אבל כשהגענו לנושא הלאומיות, כבר לא עזר לי כלום, אפילו לא העובדה שפירוש שם המשפחה שלי ביידיש הוא "שחור".
"מאיפה אתה?"
"ישראל".
"אוהו… ישראל… אתה ישראלי? מה זה ישראלי?"
"אחד שבא ממדינת ישראל".
"ומנין ההורים שלך באו?"
"מגרמניה ומפולין".
"אשכנזי?", אמר במבטא אמריקאי, במלרע.
"כן", עניתי.
"אשכנאצי", תיקן אותי.

11 סניפים וארגון משוכלל
מחלקת ההסברה של האיזראליטים נותנת הנחיות ברורות לטקסי התעמולה המתנהלים ברחובות: אחד עומד על הבמה ומצטט פסוקים מהתנ"ך ומהברית החדשה, בעוד השני מפרש אותם לקהל. רק חייל בדרגת כוהן גדול (High Priest) רשאי לדבר בציבור. החיילים הפשוטים מסתובבים בשטח, לומדים את הטכניקות של הכוהנים, ובינתיים מחלקים עלונים, פוקחים עין ושומרים מפני הטרדות.
אחרי לא מעט פעמים שבהן השקפתי על עצרות כאלה, למדתי כבר את הטכניקה. אחת ההתרסות הנפוצות היא לשאול אדם לבן מהקהל אם כל בני האדם נוצרו שווים. רובם עונים כמובן שכן, ובתגובה, שולפים האיזראליטים פסוקים מספר הספרים, שלפיהם יעקב, שהוא בעצם ישראל, אבי האומה, הוא המבורך, מול עשו המקולל. אז חוזר המטיף לאיש הנשאל ומטיח בפניו את נחיתותו הלבנה במבט זועף. בשלב הזה מתבלבלים רוב האנשים ומשתתקים.
כשנתקלתי בהם לראשונה חשבתי שהם סתם תמהונים, עוד קבוצה אחת מרבבות

רחוב 126 בהארלם. "מסדר יציאה" לפעילות. כך מצדיעים האיזראליטים: חובטים אגרוף על החזה, מניפים את היד המאוגרפת וקוראים: "יאהווה, יאהווה, יאהווה, יקדש השם"

המשוגעים שמסתובבים בניו יורק ומזהירים מפני יום הדין הקרב ובא, מפלישת עב"מים או מהחטא שבהפלות מלאכותיות. אבל אז התחלתי לשים לב שאני פוגש אותם לעיתים קרובות, שבעצם הם מצליחים לאסוף לא מעט מאזינים, שהם מפגינים נוכחות במקומות הכי מרכזיים, כמו טיימס סקוור בניו יורק ווניס ביץ' 
(Venice Beach) בלוס אנג'לס. יתר נקודות ההטפה שלהם ממוקמות בדרך כלל בשכונות שחורות או היספאניות, שם מצוי קהל היעד העיקרי.
קשה לקבוע מה גודלו האמיתי של הארגון. דוברים רשמיים מטעמו טוענים אמנם ל־100 אלף חברים בארצות הברית בלבד ולסניפים נוספים בקנדה ובאירופה, אבל המספרים האלה מוגזמים מאוד. להערכתי, הגרעין הקשה של הכנסייה האיזראליטית – כאלה שממש באים לפעילויות, לובשים מדים ורואים עצמם כ"חיילים" – מונה לכל היותר כמה מאות בניו יורק וכמה אלפים בכל הסניפים האחרים יחד, אבל גם המספרים הללו מדהימים למדי.
לאיזראליטים יש 11 בסיסים ברחבי ארצות הברית. ה"מפקדה" בניו יורק, ויתר הסניפים בקליפורניה, מרילנד, פלורידה, ניו מקסיקו, טקסס, אוקלהומה, אורגון, מישיגן, קרוליינה הצפונית וניו ג'רזי. בכל אחד מהם מתרחשת פעילות שבועית תוססת: שיעורי דת יומיים, שידורי רדיו (בניו יורק גם שידורים טלוויזיוניים), מפגשים חברתיים, חגיגות, אירועים וחגים – מראש השנה ויום כיפור ועד פסח, הנקרא  Abib(אולי שיבוש של "חג האביב"), שהוא החג החשוב ביותר, שכן הוא מציין את יציאת בני ישראל מעבדות לחירות.
יש גם תנועת נוער, ומדי כמה שבועות נפתחים חוגים לגיוס חברים חדשים. כמקובל בכיתות, המצטרפים החדשים מסגלים לעצמם אורח חיים חדש, בגדים חדשים, שפה חדשה ואף שם חדש, "עברי". פירוש שמו של הכוהן הגדול הרגדיה, לדוגמה, הוא "ההורג משבט גד". השם הישן, האמריקאי, נחשב "שם העבדות", והם ממעטים להשתמש בו.

פרנואידים, אבל בצדק
מצאתי את עצמי הולך שוב ושוב להארלם, מסוקרן, מנסה לרחרח. זה לא היה קל. האיזראליטים מאורגנים ככת צבאית למחצה, עם היררכיה נוקשה ובטחון שדה מופתי. הם לא אוהבים להתראיין, להצטלם או לארח. הכנסייה המרכזית שלהם נמצאת בקומה השלישית בבניין דירות בין רחוב 124 ל־125 בהארלם. בכניסה עומד שומר ומברר לאן פניך מועדות. אם התשובה היא "לכנסייה האיזראליטית", הוא מיד מדווח בקשר.
אני עולה במדרגות לקומה השלישית. למעלה כבר מחכים לי, פותחים שער סורגים גדול וכבד, ונועלים אותו מיד אחרי שאני נכנס. בכניסה תלוי שלט האוסר על הכנסת אלכוהול, סמים ונשק. הדבר הראשון שרואים בפנים הוא ציור קיר ענקי של הסעודה האחרונה. במרכז ישו, שחור, וסביבו כל השליחים, לבנים. כל הקירות מכוסים בתמונות של ישו השחור.
מכניסים אותי לחדר צדדי. יש בו כמות מפתיעה של מחשבים, מצלמות וציוד הגברה באיכות מעולה. האיזראליטים מקפידים לצלם ולהקליט את עצמם ללא הרף. מבחינתם הם נביאים, וחלק מהשליחות היא תיעוד הנבואות. לא רק את עצמם הם מצלמים, כפי שגיליתי כעבור דקות אחדות. גם את המבקרים.
בחדר ישבו שישה אנשים. רק אחד מהם הסכים להזדהות, גבר גדל גוף כבן 50 שהציג עצמו בתור הכוהן הגדול יאשיה. הם השתמשו בתרגיל שליטה מוכר (ועם זאת אפקטיבי): הושיבו אותי על כיסא נמוך, כשהם יושבים על במה גבוהה ממולי. וכך, מלמעלה למטה, כשמצלמת וידיאו מכוונת אלי, שאלו אותי שוב ושוב מי אני, מה הסיפור שלי ולמה אני מתעניין בהם. כל אותו זמן צילמו אותי, אבל לא נתנו לי לצלם אותם. הם מסבירים שהכל "מסיבות בטחוניות".
קבוצה איזראליטית אחרת, שהתפלגה מהם לפני זמן מה ומכנה את עצמה "איזראליטים עבריים" (Hebrew Israelites), קיצונית אפילו יותר מבחינת אמצעי הביטחון שהיא

כיסויי הראש, המדים והאביזרים נתפרים ומעוצבים אישית לכל חבר: גלימות, מכנסיים, חגורות, בנדנות, נעליים ומגפיים, כולם מקושטים בסמלי הכת. מחלקת המכירות מציעה גם קלטות לווידאו ולטייפ, דיסקים, ספרים וחפצי אמנות

נוקטת. הם ממוקמים בדירה ברחוב 140, ולא נותנים לזרים להיכנס, ודאי שלא לאדם לבן. הם דיברו איתי באינטרקום, ואחד מהם ירד במדרגות ושוחח איתי בחוץ. לא היה מה לדבר על צילומים.
אין ספק שהם פרנואידים, אבל זה לא אומר שהם טועים בכך שרודפים אחריהם. מאז אמצע שנות התשעים נעשו כמה נסיונות להוציא את האיזראליטים וקבוצות דומות להם מחוץ לחוק, בטיעון שהם "קבוצת שנאה" (hate group), אך ללא הצלחה. הבעייתיות בהגדרה האמריקאית ל"קבוצת שנאה" מזכירה את הקושי באכיפת החוק נגד הסתה בישראל. קשה מאוד, ולעיתים בלתי אפשרי, לקבוע בבירור איפה עובר הגבול שבין חופש דיבור לגיטימי לבין הסתה. בארצות הברית, שבה לתיקון הראשון לחוקה, המגן על חופש הדיבור, יש מעמד מקודש כמעט, זה קשה אפילו יותר.
עם זאת, ברור לכל שהאף.בי.איי וארגונים נוספים פוקחים עין על האיזראליטים ודומיהם, מנסים לחדור לשורותיהם ולדעת מה מתרחש שם. אחרי הפיצוץ באוקלהומה, האף.בי.איי לא יכול לקחת סיכונים מצד קבוצות של תמהונים – שחורים או לבנים – שמדברים על יום הדין הקרב ובא, שבו תיערך מלחמת גוג ומגוג (ארמגדון) בין בני אור לבני חושך.
לפי האמונה האיזראליטית, כל המלחמות והאסונות הם מכות שמנחית האל על החוטאים. השואה, למשל, היא בעיניהם עונש שהטיל אלוהים על בני העם היהודי בשל מעשיהם הרעים. נראה שליהודים שמורה שנאה מיוחדת בקרב האיזראליטים. הם אלה שגזלו מהם, לדעתם, את שמם ואת תרבותם, הם אלה ששולטים בתקשורת ובכלכלה ומעצבים את התרבות הלבנה, העוינת לשחורים.
אבל כל זה עומד להשתנות ביום הדין הקרב ובא. בקרב ארמגדון הגדול (שיתחולל לדעתם על גבעה ליד ירושלים, ולא ליד מגידו כמקובל בנצרות), יבעיר אלוהים את האדמה במלחמה גרעינית כוללת, ויציל רק את נביאיו וצדיקיו במעין תיבת נח מודרנית.

להיות איזראליטי זה לתמיד
ערב כניסת המילניום הקים האף.בי.איי את "פרויקט מגידו", מרכז איסוף מידע על כיתות מסוג זה. התנועה האיזראליטית ובמיוחד הזרמים היותר משיחיים שלה נזכרים בו. ארגונים שחורים טוענים שאחת מספקיות המידע הרציניות של הביון האמריקאי היא ה־ADL, הליגה נגד השמצה (Anti Defamation League), שפוקחת עין על גילויי אנטישמיות בארצות הברית ומחוצה לה.
ב־1991 הוציאה הליגה דו"ח שעורר סערה גדולה בארצות הברית, הכולל מיפוי של קבוצות אנטישמיות שונות. פרק שלם הוקדש לגזענות ולאנטישמיות שחורות, ובו התייחסות נרחבת לקבוצות המגדירות עצמן כבני ישראל האמיתיים. הקיצוניוֹת שבהן רואות באדם הלבן "מוטציה נחותה של השחור", ואף "ישות שטנית שיש למחות אותה מעל פני האדמה". היהודים מושמצים ברוח הפרוטוקולים של זקני ציון. הדו"ח הזה עורר נגד הליגה גל של האשמות בגזענות, וסיבך את מרקם היחסים הסבוך ממילא שבין הקהילה היהודית והקהילה השחורה באמריקה. עוד נטען שחלק מהמידע הושג בדרכים לא כשרות, על ידי סוכנים וחוקרים פרטיים שהושתלו בתנועה האיזראליטית. הליגה, כצפוי, הכחישה את כל ההאשמות.
האיזראליטים אינם נזכרים במפורש בדו"ח הזה או באחרים. אולי משום שהם קטנים מדי או חדשים מדי, ואולי משום שהסצנה האיזראליטית כולה מתפצלת ללא הרף לתת לקבוצות ולזרמים בעלי אידיאולוגיה דומה ושמות שונים. בליגה אומרים כי לא מן הנמנע הוא שיש בקרבם כאלה שמסתתרים תחת שמות שונים, והעמימות משרתת את מטרותיהם.
יש להניח שהזהירות הרבה בנושא השמות קשורה לארגון בשם ה"יאהוויים" (Yahwehs), שגם הם טענו כי הם בני ישראל האמיתיים, וב־1990 הוצאו אל מחוץ לחוק. הליגה מגדירה אותם כארגון איזראליטי (Hebrew Israelite Organization), בעל אופי אנטישמי ואנטי לבן. היאהוויים טענו שהם נצר לשבט יהודה האמיתי, אבל זה לא הפריע לאף.בי.איי לעצור 17 מחברי הקבוצה, כולל את המנהיג (שנשא את השם המצטנע יאהווה בן יאהווה, אלוהים בן אלוהים). כתב האישום כלל, בין היתר, איומים ומעשי אלימות נגד לבנים ושחורים שהתנגדו לפעילותם של אנשי הכת, החזקת נשק ואף ניסיון לרצח. לפני המעצר נהנה יאהווה בן יאהווה ממעמד מכובד בעירו מיאמי (Miami), מהון שהוערך בשמונה מיליון דולר ומפרס שהעניק לו ראש העיר על תרומתו לקהילה, בעיקר במלחמה בסמים בשכונות העוני של מיאמי.
הכוהן הגדול יאשיה מקפיד להתבדל מהארגון ההוא. "אין לנו שום קשר אליהם. ראית את השלט בכניסה, שאוסר על הכנסת אלכוהול, נשק וסמים. אנחנו לא 'קבוצת שנאה' ולא ארגון אלים. אין לנו סיבה להיות כאלה. אנחנו בסך הכל נביאים. אלוהים הוא זה שיעשה את המהפכה, ואנו בוטחים בו לחלוטין". קשה לדעת עד כמה אפשר לבטוח באדם קיצוני כמו הכוהן הגדול יאשיה, שחייליו מצייתים לכל מלה שלו ללא עוררין. כשאני שואל אותו איך עוזבים את הכת, הוא עונה: "לא עוזבים. להיות איזראליטי זה לתמיד".

הביסו את ראש עיריית ניו יורק
ה"איזראליטים" אמנם לא מופיעים בדו"ח של הליגה נגד השמצה, אבל "האיזראליטים העבריים השחורים" (Hebrew Israelites) דווקא כן. רשמית, אין קשר, אבל הקורא מוזמן לשפוט בעצמו: אלה ואלה רואים עצמם כבני ישראל האמיתיים, השחורים, בני שבט יהודה, מול היהודים הלבנים, המתחזים, צאצאיו של עשו האדומי. אלה ואלה משתמשים במלים עבריות ובסמלים יהודיים כמו מגן דוד ומנורה.
והם לא היחידים. תחת המטרייה האיזראליטית הרחבה מצטופפים עוד ארגונים וקבוצות שטוענים כי הם בני ישראל האמיתיים, צאצאי השבטים שאינם אבודים כלל. כמה מהם מקפידים על כשרות, אחרים לא. גם "העברים השחורים", המוכרים בארץ כ"כושים העבריים" מדימונה, מוצאם בתנועה האיזראליטית.
רוב הזרמים הם בעצם נוצרים ומאמינים בישו, אבל יש גם כאלה שלא. יש בהם שנטבלים, ויש שנימולים. יש שלא שותים יין ולא מעשנים, יש שאוסרים על עגילים וקעקועים. הכל מכל וכל. ברור שלא כל הקבוצות האיזראליטיות הן אלימות ומסוכנות, אבל אפשר להבין למה הצירוף של קבוצה בדלנית בעלת סממנים של כת, אידיאולוגיה קיצונית ומבנה צבאי למחצה מלחיץ גורמים רבים כל כך.
האחרון שניסה לתבוע את האיזראליטים לדין היה ראש עיריית ניו יורק רודולף ג'וליאני,

כיסויי הראש, המדים והאביזרים נתפרים ומעוצבים אישית לכל חבר: גלימות, מכנסיים, חגורות, בנדנות, נעליים ומגפיים, כולם מקושטים בסמלי הכת. מחלקת המכירות מציעה גם קלטות לווידאו ולטייפ, דיסקים, ספרים וחפצי אמנות

והוא שילם על כך ביוקר. בנובמבר 1998 ניסה ג'וליאני למנוע מהם להטיף בטיימס סקוור, בטענה שהם גורמים מטרד רעש. העניין הגיע לבית משפט, שקבע כי טענתו זו היא הפרה של התיקון הראשון לחוקה בדבר חופש הדיבור. עיריית ניו יורק הפסידה במשפט ונאלצה לשלם לאיזראליטים פיצויים בסך 54 אלף דולר.
מאז האיזראליטים מקפידים מאוד שלא לעבור את רף הווליום המותר במקומות ציבוריים, כדי לא לאפשר שוב פתח לתביעה נגדם. בכל תדריך מזכירים להם לבדוק את רמת הווליום בציוד ההגברה. באחת הפעמים שהצטרפתי אליהם הייתי עד לוויכוח בין האיזראליטים לבין שוטר שבא למדוד את עוצמת הרעש שלהם במכשיר מיוחד. "אם לא היינו שחורים, לא היית נטפל אלינו", אמרו לו.

ההיגיון שבשיגעון
בהתחלה הם נראו לי פשוט משוגעים. איך אפשר להתייחס ברצינות לאנשים שטוענים כי אחת ההוכחות לכך שבני קֵדר המוזכרים במקרא היו שחורים היא היפוך אותיות של המלה dark (שחור, כהה)? שהשחורים שלטו באירופה במשך אלף שנה, וזה מקור הביטוי האנגלי לימי הביניים "Dark Ages"? שההוכחה לכך שאיוב התנ"כי היה שחור היא הפסוק "עוֹרי שחר מעלי" (איוב ל', ל')? שאם מסתכלים בעיון בפסלו של סוקרטס ואפילו בתמונתו של וויליאם שייקספיר, רואים שם  בעצם תווי פנים נגרואידיים? וכי הלבנים מסתירים את האמיתות האלה כחלק ממזימה כוללת לדחוק את רגליהם של השחורים מבימת ההיסטוריה?
אבל אחרי המבוכה, מתעוררת התהייה מה עומד מאחורי כל זה. הם קיצוניים, לא אמינים, דמגוגים, אנטישמים, גזענים וחשוכים ביחסם לנשים ולמיעוטים. ייתכן שחלקם מסוכנים. אבל נראה שבלתי אפשרי לטעון שכל כך הרבה אנשים לא מסוגלים להבחין בין דמיון למציאות. יש בשיגעון הזה סוג של היגיון.
מאחורי ההיגיון הזה, עקום ומפותל ככל שיהיה, עומד שבר גדול. חוסר אמון גורף ומוחלט של שחורים בלבנים. הבדלנים השחורים חושבים שאחרי כל כך הרבה שנים שבהן זווית הראייה האמריקאית היתה לבנה באופן בלעדי כמעט, אי אפשר להתייחס ברצינות לנתונים שהיא מספקת ולאמיתות שנבנות על סמך הנתונים האלה. "יום אחד אתם, הלבנים, תגידו שגם מייקל ג'ורדן היה לבן", אמר לי אחד האיזראליטים. "כמו שאמרתם שקולומבוס גילה את אמריקה, שהאינדיאנים שמצא שם היו פראים, שהעבדים שהובאו מאפריקה חיו על עצים, כמו קופים. היום אנחנו יודעים שהרבה דברים שהיו כתובים בספרים שלכם מעולם לא היו נכונים".
תמונת העולם האיזראליטית היא הסמן הקיצוני בשוליו של ויכוח המתחולל כיום בארצות הברית. בעשרות השנים האחרונות גדל מאוד מספר האקדמאים  והחוקרים השחורים באוניברסיטאות. צורת הסתכלותם משפיעה גם על המחקר בתחומים שונים, ומעמידה עוד ועוד תיאוריות שמדגישות את מקומם של השחורים ואת תרומתם להיסטוריה האנושית.
במסגרת הוויכוח הזה יש כמה היסטוריונים שחורים, שמטילים ספק בהנחות יסוד של מה שנחשב בחוגים אחרים לעובדות היסטוריות. אלה אמנם תפיסות שנויות במחלוקת, אבל כיום כבר לא מקובל לחשוב שיש היסטוריה אחת "נכונה" לכולם – לשחורים וללבנים, לנשים ולגברים, לאינדיאנים ולאמריקאים. לכל קבוצה תיאור משלה למה שהתרחש "באמת" באותם מאורעות היסטוריים.
ייתכן גם שלקבוצות מיעוט יש צורך פסיכולוגי להראות שהן מרכזיות יותר ממה שחושבים שהן, בדומה להיסטוריונים יהודים שמוצאים יהודים במרכזו של כל תהליך היסטורי וחברתי, לא משנה היכן.
עם זאת, יש משהו טרגי באיזראליטים. הטרגדיה טמונה לא רק בחוסר האמון העמוק והשורשי שלהם בשיטה ובחברה האמריקאיות. גם לא התחושה הכואבת (ואולי מוצדקת) שלהם שאם לא יצעקו, איש לא יקשיב להם. לא פחות טרגית היא העובדה שקרה להם מה שקורה לפעמים לקורבן – שהוא נהיה דומה למענה שלו. את ההגדרה הקולעת ביותר לתנועה האיזראליטית סיפק דווקא טום מצגר, פעיל מרכזי ב"תנועת ההתנגדות הארית הלבנה" (White Arian Resistance), תנועה גזענית אמריקאית, הטוענת לנחיתות השחורים מול הלבנים: "האיזראליטים הם תמונת ראי שלנו. הם בעצם בדיוק כמונו, רק בשחור".

תודת המערכת לליגה נגד השמצה (ADL) בישראל ובארצות הברית על העזרה בהכנת הכתבה. תודה מיוחדת לד"ר אירית בק מאוניברסיטת תל אביב.

טרק בשביל האפלצ'ים

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

תגובות

  1. יצא לי לגלות אותם ולרצות לחפש מידע עליהם אחרי ששמתי לב שהם מניחים את מרכולתם הגזענית והמשונה בכל סרטון יוטיוב אפשרי שאיכשהו קשור ביהודים. הם ממש עובדים קשה על התעמולה שלהם, ככה שאשפר להתבלבל ולחשוב שהם הרבה יותר גדולים ממה שהם באמת. בכל מקרה זאת הייתה אחלה קריאה , תודה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

code