נגד פרעה האמריקאי

לא ידוע בבירור כיצד נולדה התנועה האיזראליטית. חוקרים אחדים מאמינים שראשיתה בכת נוצרית של עבדים שחורים, קצת לפני פרוץ מלחמת האזרחים בארצות הברית (1861־1865), שהזדהתה באופן עמוק עם סבלם של בני ישראל, שהיו עבדים לפרעה במצרים, ושאבה השראה רבה מסיפור גאולתם. כמעט כל העבדים באמריקה היו נוצרים, כפי שציפו מהם אדוניהם, אבל יצקו בנצרות שלהם תכנים רגשיים מעולמם הם. כשהם שרו בכנסיות שלהם "Let my people go", היה ברור שהם שרים גם על עצמם ועל פרעה האמריקאי.
ב־1896 ייסד ה"שׂנביא" וויליאם ס. קראודי בקנזס קהילה של "עברים שחורים".
ככל הנראה, הוא היה אחד הראשונים שלקחו את ההזדהות הרגשית עם בני ישראל המשועבדים צעד אחד הלאה, וטען שהשחורים האמריקאים הם מצאצאי עשרת השבטים האבודים. ד"ר רוברט וייסבורד, היסטוריון מאוניברסיטת רוד איילנד, שכתב ספר על היסטוריה אפריקאית־אמריקאית, אומר כי רבים מ"העברים השחורים" רואים בקראודי אב רעיוני.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה כבר היו בניו יורק, בוושינגטון, בפילדלפיה, בשיקגו ובערים אחרות קבוצות איזראליטיות, שראו עצמן כשרידי
השבטים האבודים. האידיאולוגיה שלהן היתה שילוב של תכנים דתיים, הרבה נצרות וקצת יהדות, עם תכנים לאומיים ברוח משנתו של מרקוס גארווי על "לאומיות שחורה", שפרחה באותה תקופה.
גארווי, איש רוח וחזון מג'מייקה שהיגר לניו יורק, השפיע עמוקות על גיבוש האחווה, התודעה
והזהות  של שחורים בכל רחבי העולם. גארווי זיהה במפורש את האפריקאים הגולים כבני ישראל שחורים, וקרא להם לחזור לאפריקה ברוח שיבת ציון היהודית. הוא היה זה שטבע את הסיסמה "אפריקה לאפריקאים", ואף ייסד קו ספנות בשם "הכוכב השחור", שמטרתו היתה להוביל צאצאי עבדים שחורים חזרה לאפריקה. הניסיון הזה נכשל אמנם, אבל רעיונותיו הולידו תנועת המונים שמשפיעה על שחורים בכל העולם עד היום. באישים שהושפעו מרעיונותיו היו גם נמדי אזיקיווה, נשיאה הראשון של ניגריה, ונשיא זמביה, קנת קאונדה (ראו גם "מסע אחר" 90).