ניו זילנד. אין יותר סוף העולם מכאן.

ניו זילנד. ארץ הנופים והחופים שרובם הגדול לא מיועדים לרחצה אלא לראותם בלבד. ולא שהם לא יפים ומרהיבים למראה, אבל תנסו אתם להסביר לילדה בת שנה וארבעה חודשים שהמים פה קרים כמו מי קרחון קפוא ועל כן מיועדים רק לפינגווינים צהובי עיניים.

ניו זילנד. יקר. יקר. יקר. ארץ שנתקעה טכנולוגית באיזה שנה רחוקה. בה כל שימוש באינטרנט (שלא נדבר על אלחוטי) עולה 4 דולר לשעה ובד"כ, ברוב המקרים,וכמעט תמיד – לא עובד!!!!!

אתמול הלכנו לקנות גלידה. קנינו ערימה רצינית של גלידה, לדורון כבר נצצו העיניים , ואז ביקשתי (בחוצפתי הידועה) כפית קטנה נוספת כדי שנאכל שלושתינו. לא מדובר בכפית מזהב וגם לא בכפית חד פעמית איכותית במיוחד ואפילו לא מדובר בכפית המפורסמת של גברת פלפלת. בסה"כ כפית פלסטיק הכי פשוטה שיש.בסיסית אפילו.
המוכרת התעלמה ממני בגסות מה עד שנתקלה ביוני שביקש שוב :"אפשר לבקש כפית נוספת"? בשביל הילדה" הוסיף בחיוך מרכך.
"אני אתן לך. אבל זה חד פעמי. בד"כ זה כפית אחת לכל מנת גלידה".

אז אם זה נשמע לכם קצת ממורמר, זה אולי מפני שעוד לא החלטתי מה אני חושבת על הניו זילנדים. חלקם מקסימים כמו מרשמלו ורוד ובפנים צוהלות מחדווה יסבירו לך באריכות היכן נמצאים פחי המיחזור הקרובים ביותר. אחרים אדישים לגמרי למראך ולמראה ילדתך הקטנה שמנופפת להם עם בננה מעוכה בפרצוף וצוהלת "ביי,ביי"…
ויש גם כאלה, שפשוט לא עושים לך חשק להיות כאן. נותנים לך הרגשה שלמדינה הזו לא מגיעות כמויות התיירים הנוהרות לכאן כמעט בכל עונה. כאלה שאולי העובדה שהישראליות נוזלת לי מהאזניים, מחלצת מהם את הקרירות האנטיפטיות, הפנים האטומות והמידע הדל.

ניו זילנד. ארץ שעוד לא הבנתי מה יחסה לישראלים מטיילים. מחד, מתנהל כאן ארגון "נוצרים אוהבי ישראל" (HIT) שמארח ישראלים בביתו תמורת תשלום סמלי או בחינם, מה שטרם ראיתי באף מקום אחר בעולם. ומאידך, בטרק הרוטברן המפורסם , יש נחל שנקרא"הנחל הישראלי"(Israeli creek) והוא על שם כמה ישראלים שניסו פעם לחצות במקום אסור לטיול והשלט שהוצב שם לתפארת המולדת נעלם מספר פעמים ע"י יד ישראלית נעלמה בחסות החשכה.
כל ריינג'ר מתחיל מכיר בעל פה את סיפור הישראלים הפוחזים וכתבות שונות בעניין מוצגות לראווה בבקתה שבאמצע הטרק ומעמידות בפינה, מענישות את כל המטיילים הישראלים באשר הם, על עוולות אחיהם. 

ניו זילנד. ארץ שכולה אתר קמפינג אחד גדול. כל אתר קמפינג נראה כמו מחנה של תנועת נוער. שרותים ומקלחות משותפים, מטבח ציבורי, חדר כביסה, חדר טלויזיה וחדר מצויד במחשב ובחוץ תלוי שלט גדול :"אי מייל" כמו לפני עשר שנים.
בכל ערב כשאני רוחצת את דורון באמבטיה קולקטיבית, אני יודעת שרחצו בה כבר המון ילדים לפניי, מכל הסוגים ומכל המינים. גדולים, קטנים, בנות, בנים, צרפתים, גרמנים, צ'כים, הולנדים, אנגלים והרבה אוסטרלים.
בכל ערב כשאני מנגבת את דורון במגבת הכחולה שמגיעה כחלק מציוד הקראוון ויוצאת איתה אל עבר מסדרון המקלחות המשותפות, אז אני מתגעגעת הביתה.

איכשהוא נראה לי שעברתי כבר את ימי תנועות הנוער והמקלחות המשותפות,
ניו זילנד.
שעות בין הערביים המאוחרות. כעשרה אנשים יושבים בחדר אוכל גדול. מסיבה כלשהיא, שאינה ברורה (לי לפחות) הם אינם מדליקים את האור. למרות החשכה העוטפת ויורדת אט אט על צלחותיהם ועל פני הסועדים כולם. מסיבות נסתרות לעין נוספות, הם אינם משחחים זה עם זה, לא לעיתים קרובות לפחות. 

יש נחל שנקרא"הנחל הישראלי"(Israeli creek) והוא על שם כמה ישראלים שניסו פעם לחצות  כמובן שאסור.

יוני נכנס בסערה לאותו חדר האוכל, נושא בזרועותיו את דורון שבדיוק למדה להגיד מילים ראשונות. היא צועקת את מילותיה לחלל האויר ושוברת, מפריעה את הדממה הלא ברורה. מבטים נישאים אליהם. ("מי מפריע את מנוחת השבת שלי"? הדובים זועפים) יוני, במבוכה קלה על צחוק של ילדה קטנה שהפר את הדממה מחליט לתומו לחוות מחווה לקהל הסועדים. הוא שולח יד בטוחה אל המתג ומדליק את האור בחדר.
דורון צוהלת :"אור" ,"אור".פרצופים המומים מורמים אל על, מעט כועסים ובעיקר תוהים, לא מבינים. זקן השבט קם ומוריד שוב את המתג מורם, החשכה משתלטת שוב, כולם חוזרים לצלחותיהם ולארוחת הערב שלהם, אנחת רווחה נשמעת בחדר האוכל.
ואז הבנו שכאן לא מדליקים את האור סתם כך, כשתמתחשק , באתרי הקמפינג יש הדלקה קולקטיבית של האור (כמו בצבא) בערך בשעה 20:00 בערב. אף אחד לא מבזבז חשמל ומדליק את האור עצמאית.
אח, ניו זילנד. ארץ שהיא סוף העולם .

לכתבות נוספות של מרב לונדנר:

• חלום באיי קוק >>

• הפתעות באגם ברוקס »

• סיפורים מהקופסא »

• לואיס וקלארק במונטנה »

• משחק פוטבול »

• הקמצנות הטיולית שועטת באמריקה »

• יום של באסות »