תפריט עמוד

ניו אורלינס – מעדן צרפתי באמריקה

ניו אורלינס – מעדן צרפתי באמריקה

ניו אורלינס היא אחת הערים הכי לא אמריקאיות באמריקה. יש כאן מין אוטונומיה צרפתית, סגנון בנייה שונה, אוכל מצוין ובעיקר ג'אז, ג'אז וג'אז. גם בניו אורלינס אפשר להיתקל בכל אותם דברים, שכל כך מעצבנים את אורי לוטן במהלך ביקור בארצות הברית. אבל כאן המינון שלהם נמוך יותר, וכשהם הולכים עם ג'אז הם הופכים נסבלים

בילוי

אמריקה, בניגוד לשמועות, היא לא תמיד ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. לפעמים האפשרויות מוגבלות עד כדי אבסורד, ולו רק בגלל שאיפתו הקמאית של האמריקאי הממוצע, שהכל יהיה תמיד אותו הדבר. התופעה הזו, שאפשר לקרוא לה האוניברסליזציה של העיר האמריקאית, מתגלה (כמרבית התופעות האנושיות המעניינות ביותר) בעיקר תוך כדי טיסה. ככל שאתה מרבה, למטרות עסקים או הנאה, לעופף בשמי מולדת החופש והרוקנ'רול, אתה מגלה שאין חדש תחת השמש.

זה תמיד (או לפחות מאז שהפסקתי לנסוע ברכבת) מתחיל עם אותו חיוך פוסט־לובוטומי, המרוח על פניה של אותה דיילת אוויר עצבנית, שעובדת בכל חברות התעופה, בכל הקווים ובכל השעות. היא משרתת אותך באותה נאמנות פסיבית־אגרסיבית, האופיינית לפרולטריון האמריקאי, והיא גם זו שמגישה לך את אותו אוכל פלסטי, שאכלת בכל הטיסות הקודמות, שבהן נפגשתם. שדה התעופה שממנו עזבת (כמעט תמיד בזמן), הוא אותו שדה התעופה שאליו תגיע. תמיד נקי ומצוחצח למשעי, עם שטיחים, שעל אף היותם לפעמים ירוקים ולפעמים אדומים, הם תמיד באותו צבע, ומוסיקת מעליות מחליאה אפילו בשירותים, שגם הם בדרך כלל נקיים להפליא, ובכולם מתנוססת במקום כלשהו הכתובת (שככל הידוע לי, אינה מופיעה בשירותי הנשים) "ג'ו (או סטיב או מייק) ימצוץ לך", עם מספר טלפון והקידומת הרלבנטית.

בצאתך משדה התעופה תמתין לך אותה מונית, ובתוכה אותו נהג עצמו, אף שלפעמים הוא נהגת. העיר שבה נחתת (ובשלב זה מסתבר שאין המדובר לא בסן אנטוניו, טקסס, אלא בניו אורלינס, לואיזיאנה) היא אותה עיר שממנה המראת. בשתיהן אותו רחוב, שלאורכו ולרוחבו מסתובבת אותה חבורה של בוקרים ונערות במכנסי ג'ינס הדוקים. עובדה עוד יותר מעניינת היא שבאמריקה יש אשה אחת, שמנה במיוחד, שמתעקשת ללבוש מכנסיים קצרים במיוחד, גם בחורף, והיא נמצאת בכל מקום, כולל ניו אורלינס, שגם אנחנו נגיע אליה בקרוב. אני לא בטוח לגבי אמיתותה של תיאוריית הקונספירציה, הטוענת שכל אותן חנויות ברחוב הראשי, שבו היא מסתובבת, ממקדונלד'ס ועד בן אנד ג'ריז, הן קניינה של אותה קבוצה קטנה של זכרים אמריקאים שמנים לא פחות, שכולם לובשים את אותה חליפה אפורה, אבל מנסיוני האישי אני יודע, שמזונם האותנטי של תושבי קליבלנד (שאולי אינם יודעים זאת, אבל הם בדיוק אותם האנשים המתגוררים במילווקי) מורכב משלל פירות וירקות מכל הסוגים, הגדלים, והצבעים, שלכולם אותו טעם אמריקאי משובח, המזכיר בצורה חשודה טעמו של לחם לבן מרוח במים פושרים.


ממלכת פאן

אבל למרבה המזל יש גם יוצאים מן הכלל, לא בין האמריקאים עצמם, שרובם דומים זה לזה כמו סוגים שונים של כדורים נגד כאב ראש, אלא בנוף האורבני הסובב אותם. אין, פשוט אין, באמריקה ערים לא אמריקאיות, אבל יש באמריקה קומץ ערים לא־כל־כך־אמריקאיות, שבנוסף למה שדומה בהן, אפשר לטעות ולחשוב לרגע שזה מקום אחר. הערים האלה ידועות בעולם בזכות אותן שכונות או רחובות או רבעים, שהעיזו במשך השנים לפתח לעצמן אופי משלהן במראה, בקצב ובאורח החיים. בדרך כלל זוהי תוצאה של הגירה והיסטוריה.

ניו אורלינס שואבת את אופיה הייחודי ממיקומה האסטרטגי, במפגש שבין שני נהרות עצומים, המיסורי והמיסיסיפי, מה שהפך אותה ליעד מבוקש ולסלע מחלוקת מתמיד בין האירופאים השונים, שניסו להשתלט על צפון אמריקה. העיר, שנקראה לכבודו של הדוכס מאורליאן (אורלינס), עוצר הכתר הצרפתי, נוסדה ב־1718 בפריס, כהשקעה מסחרית בעולם החדש, עברה פעמים מספר מצרפת לספרד וחוזר חלילה, עד שנמכרה על ידי נפוליאון לארצות הברית, ב־1803, תמורת חמישה עשר מיליון דולר. היא שוכנת בגדה השמאלית של המיסיסיפי, מתחת לפני הנהר, בשטח שהיה בעבר ביצה אחת גדולה, שזרמי מים אדירים, הקרויים "באיו" (BAYOU), זרמו בה. הביצות יובשו, וחלק מן הבאיוז הפכו לתעלות מים, המחברות את המיסיסיפי עם אגם פונטשארטריין (PONTCHARTRAIN) ועם מפרץ מכסיקו. כל זה עושה אותה לעוד שריד של העולם הישן, באמצע החלום האמריקאי.

הבעיה היחידה עם ערים כאלה היא מה שסביבן. ניו־אורלינס היא באמת עיר יפהפייה, כל עוד אתה מגביל את עצמך לתחומי האוטונומיה הלא־כל־כך־אמריקאית, כלומר הרובע הצרפתי (שכיכב לצד מרלון ברנדו ב"חשמלית ושמה תשוקה", ובעשרות סרטים אחרים) ואיזור הגנים, שהוא איזור קטן של וילות קולוניאליות מתקופת הצרפתים והספרדים. יש בה ארכיטקטורה מקסימה, אוכלוסיית ערפדים עטירת־מוניטין, והיסטוריה מרתקת. אבל יותר מכל היא רכשה לעצמה פינה חמה בלב האתוס האמריקאי, כמקום שאפשר לעשות בו מה שהיאנקים הכי אוהבים לעשות: FUN, כלומר להתכייף, או לפחות להעמיד פנים שנורא פאן. שהרי לשם מה הפליגה המייפלאואר מהעולם הישן, או יותר נכון, לשם מה הפליגה אוניית הקיטור הראשונה "ניו־אורלינס" במורד המיסיסיפי, אם לא כדי להעניק לאדם הלבן ממלכת פאן בלתי פוסקת, שבה יוכל להרחיב ככל האפשר את אפשרויותיו לבדר את עצמו.

לא כדי לקלקל לאף אחד את מצב הרוח, אלא פשוט כדי למנוע מהארכיטקטורה הקולוניאלית והאוכל האקזוטי להסיח את דעתנו מן העובדה, שבכל זאת מדובר במגרש המשחקים של הדוד סם, כדאי אולי שנתחיל דווקא בכמה מסוגי הפאן, שדווקא כן עושים את ניו־אורלינס לעיר אמריקאית: גזענות ופשיעה למשל.

מדינת לואיזיאנה שוכנת בלב הדרום העמוק, באיזור המכונה "חגורת התנ"ך" או ה־HEARTLAND, כלומר הלב של אמריקה, איזור המתאפיין בכל הערכים הטהורים (והלבנים), עליהם בנוי האתוס היאנקי נטול הרבב. הלואיזיאנים הלבנים הם אמריקאים טובים ממוצא אירי וגרמני, ייראי אלוהים, שאינם מתים על יהודים, ועוד פחות מכך על שחורים; רדנקים או שיט־קיקרז, בלשון הדרום. ומאז שנות השישים הם מרגישים קצת כמו גזע הולך ונכחד, מה שגורם למצב רוחם, העצבני מטבעו, להיות קרוב לעוגמת נפש. עם זאת למעלה ממחצית תושבי ניו־אורלינס כיום הם שחורים, צאצאי עבדים שהגיעו מאפריקה, לצד מהגרים מהאיים הקאריביים וצאצאי העבדים האינדיאנים. עלייתו המטאורית של דיוויד דיוק, פוליטיקאי גזען מניו־אורלינס, שהיה גורם להיטלר להסמיק מעונג, היא אחד הסיפורים המפחידים של הפוליטיקה האמריקאית בשנים האחרונות. מרכז העצבים של הקו־קלוקס־קלאן, אחת ההמצאות האמריקאיות המתועבות ביותר, היה מאז ומתמיד במדינת לואיזיאנה, כמו גם סניפים מרכזיים של כמה מהמפלגות הניאו־נאציות. לא פלא, איפוא, שבין סוגי הפאן הפופולריים בהיסטוריה המודרנית של ניו־אורלינס היו שריפת צלבים בפתח בתיהם של תושבים שחורים, ומריחת אלמנטים אנושיים נחותים בזפת ונוצות.


מוסיקת החמורים

אבל בלי השחורים היתה אמריקה מסיימת את המאה העשרים עם קאנטרי מיוסיק ואופרות הסבון המוסיקליות של ברודוויי. כאן ניכרת תרומתה העיקרית של ניו־אורלינס להיסטוריית הפאן האמריקאי. כמו כמה מן הערים הלא־כל־כך־אמריקאיות האחרות באמריקה, ניו־אורלינס היא פאן בעיקר בגלל האוכל והמוסיקה, שלשניהם שורשים לא־אמריקאים. כשם שביל סטריט בממפיס נחשב למולדת הבלוז, והייט סטריט בסן פרנסיסקו הוא מקום הולדתו של הרוק הפסיכדלי, כך נחשב בורבון סטריט, הרחוב הראשי ברובע הצרפתי של ניו־אורלינס, לערש הג'אז. זוהי קרוב לוודאי עוד טעות, או לפחות אי־דיוק היסטורי, אבל התואר "מולדת הג'אז" חביב במיוחד על תעשיית התיירות של מדינת לואיזיאנה, ואם כתוצאה מכך יש פרנסה לכמה נגני ג'אז קשישים, דיינו.

הג'אז האמיתי, שבתחילת המאה התשע עשרה נקרא 'רגטיים', נולד מן הסתם באיזושהי חווה במורד נהר המיסיסיפי, אי־שם לאורך נתיב הבריחה של העבדים השחורים, באיזור שנותר מעוז של שמרנות וחוסר סובלנות עד היום. הרגטיים ינק את מקצביו המיוחדים מאותם שורשים אפריקנים ששימשו את ראשוני הבלוז, שבאו גם הם מאיזור המיסיסיפי, ומהל אותם במוסיקה של המתיישבים הספרדים, צאצאיהם – הקריאולים, הצרפתים, והאינדיאנים. היום, להקשיב לג'אז נחשב ללא פחות תרבותי מללכת לאופרה. ראוי לזכור שבית האופרה הממוסד הראשון באמריקה נוסד בניו־אורלינס, וכבר בשנת 1830 היתה בה תזמורת פילהרמונית שכל נגניה, למעלה ממאה, היו שחורים.

המילה ג'אז היא סירוס של המלה JASS, כשלעצמה קיצור של JACKASS, כלומר חמור או כסיל. מוסיקת החמורים הזו (ניגר־מיוסיק, בלשון הרֶדנֶק המצוי) לא היתה תמיד אורחת רצויה בניו־אורלינס. אם להאמין להיסטוריוני המוסיקה, הגיעו צלילי הג'אז הראשונים לסמטאות סטוריוויל, רובע האורות האדומים בניו אורלינס של תחילת המאה, ומצאו את מקומם הטבעי במסבאות (שנקראו, כמה אירוני, ג'וינטים) ובבתי הזונות (שנקראו סלונים) ברובע הצרפתי. אבל עד מהרה, בשנת 1917, גילה מפקד הצי האמריקאי דאז (אדם שללא ספק הקדים את זמנו, למרות שאפילו אני כבר אינו זוכר את שמו) את הקשר הסמוי שבין סקס, סמים ומוסיקה, ובעידודם של תושבי העיר הלבנים, שלא ראו בעין יפה את צמיחתה על סף ביתם של תרבות שחורה רדיקלית, ציווה לסגור את כל הסלונים. הג'אזרים הצעירים גלו לטריטוריות ידידותיות יותר, דוגמת סנט לואיס, שיקגו וממפיס, וניו־אורלינס איבדה את מעמדה כנמל החביב ביותר על מלחי הצי האמריקאי.

ההילה של בורבון סטריט כגן עדן לחובבי ג'אז, היא מופרזת במקצת, משום שמרבית המועדונים משמיעים כמעט רק סוג אחד של ג'אז, זה שהכי קל למכור לתיירים. הפרזרביישן־הול, המציג עצמו כמוסד האולטימטיבי לשימור מורשת הג'אז המסורתי באמריקה, הוא למעשה מלכודת תיירים לכל דבר, והוא מוכר מופעי ג'אז ממוסחרים, שאורכם מקביל לפסק הזמן הדרוש לקבוצת תיירים ממוצעת לרדת מהאוטובוס, לשבת על כוס בירה ענקית, להשאיר טיפ, ולהמשיך הלאה לממפיס לביקור בגרייסלנד. בכמה מהמועדונים מופיעים אמני ג'אז ידועים, אבל בעיקרו של דבר בורבון סטריט הוא רחוב של מסעדות ובארים, שבמקום טראנס או פופ משמיעים ג'אז, חי או מוקלט.


אוכל אמיתי

מי שחושב שעיר שלמה האוכלת ושותה ג'אז, זה קצת יותר מדי, ישמח לשמוע שניו־אורלינס היא אחת הערים האמריקאיות היחידות במרחבי השממה האורבנית העצומה, המשתרעת בין ניו יורק במזרח וסן פרנסיסקו במערב, שבה אין צורך להתאמץ במיוחד, או להיות עשיר במיוחד, כדי ליהנות מאוכל אמיתי. כשאפשר לאכול אוכל אמיתי באמריקה, זה תמיד תודות למיעוט אתני כזה או אחר דוגמת הסינים בקליפורניה, הקובנים בפלורידה, או המכסיקנים בטקסס.

בניו־אורלינס, אלה הם הקריאולים והקייג'ונס – כלומר צאצאי המתיישבים הספרדים והצרפתים המוקדמים, שפשטו על איזור המיסיסיפי במאה השבע עשרה, ונישאו חלקם לאינדיאנים המקומיים (מן השבטים צ'יקאטו ונאצ'ז, אם זה חשוב למישהו) וחשבו שבעולם החדש ידברו רק צרפתית – שעושים את האוכל הטוב ביותר בעיר. המיקס האתני הזה מסביר את העובדה שבניו־אורלינס קשה מאוד להבין מה האנשים אומרים. המבטא המקומי נשמע כאילו לתושבי העיר יש כל הזמן משהו בתוך הפה. מצד שני, ההשפעה הצרפתית מבטיחה, שאפילו לנקניקיות פלסטיק רגילות יש בניו אורלינס איזה ז'ה־נה־סה־קואה מסוים, ולו הייתי רון מיברג הייתי גם מסוגל להסביר לכם למה בדיוק אני מתכוון.

לעומת זאת, גם יצור אנוש רגיל לגמרי יכול להסתובב ברובע הצרפתי של ניו אורלינס במשך שעות ולא להפסיק לאכול עוגות כאילו־צרפתיות (כדרכה של אותה אמריקאית שמנה במכנסיים הקצרים, שממש ברגע זה נמצאת גם בפורטלנד ובסיאטל), לרדת לנמל למנת שרצי ים, מטובלים ברוטב חריף עד כדי הלם, לקפוץ לדאונטאון ניו־אורלינס לארוחת ערב קולוניאלית, ולקנח בחטיף אמריקאי פשוט וטוב, כלומר סטייק בגודל של מפת שולחן קטנה, ארגז צ'יפס ודלי קוקה קולה, עם קוביות קרח ממי המיסיסיפי.

לסיום, אי אפשר לא להזכיר את יתרונו של הרובע הצרפתי כאתר פאן עוצר נשימה, על פני כל אתרי הפאן האחרים: זהו המקום היחיד באמריקה, שבו מותר לשתות אלכוהול ברחוב. כל היום. אפילו בלאס וגאס אסור, ובלאס וגאס באמת מותר הכל. זה מסביר למה אנשים כמו טנסי ויליאמס חשבו, שניו אורלינס היא המקום המדליק ביותר בעולם, וזה גם מסביר למה הרובע הצרפתי נראה כמו קָיְטנה של אלכוהוליסטים. מה שאומר שניו אורלינס היא בכל זאת עיר אמריקאית.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 3

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

קניון רפלקשן, יוטה

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות