בדיקלו פונים מערבה, בדרך חוצת הרי הקווקז לאורך עמק הנהר עם השם היפה, פיריקיטיס. בימים הבאים צעדתי עם הפנים לעבר השקיעה. השרירים התרגלו למאמץ, הנשימה חזרה להיות רגועה, ואני התמסרתי להנאה של טיול רגלי בחיק הטבע הדרמטי והמגדלים המשתלבים בו.
הנהר עם השם היפה, פיריקיטיס
לקריאה נוספת:
יצאתי מדיקלו ולאחר כשלוש שעות, שתי עליות ממושכות, וירידה מרסקת ברכיים אחת, הגעתי אל צ'יגו (Chigho), כפר רפאים השוכן במדרון בין פסגות הקווקז והנהר, כמו מבצר בין צוקי סלע. פלג יורד מן הר ומזין את הכפר כולו. פעם חיו כאן איכרים שידעו ברכה בעמלם, ואז הוא נעזב וקירותיו קרסו מפאת פגעי הטבע והזנחת האדם.
צ'יגו, כפר רפאים השוכן במדרון בין פסגות הקווקז והנהר
התיירות המתעוררת בגאורגיה בכלל ובטושטי בפרט החזירה לכאן את בני הדור הצעיר שהחלו לשקם את הכפר. קירות שקרסו ניצבים היום לצד בתי צפחות משולבים בגזעי עץ. הריסות בצד שיקום. אני צועד בכפר ושקט מוחלט סביבי, רק רוח אחר צהרים קלה מנשבת בסמטאות. התיישבתי בצל אחד הבתים על דרגש צפחה והוצאתי את שקית הצהרים שארגנתי לי משאריות ארוחת הבוקר. רק אז שמעתי קול ראשון בכפר, קריאת התרנגול. זה בטח סתם מקרי שבדיוק קילפתי ביצה קשה.
קירות שקרסו ניצבים היום לצד בתי צפחות משולבים בגזעי עץ. הריסות בצד שיקום
מפגש לא צפוי
הכפר הגדול דרטלו נמצא בהמשך הדרך סמוך לנהר עם השם היפה. תושבי המקום האמידים בנו בתי מצודות כדי להתגונן מפני כנופיות שודדים וצבאות אויבים, אבל הוסיפו להם חן עם גגות דמויי כובעי פגודה, וכך מגדלי ההגנה הפכו ליצירות אדריכלות בפני עצמן. הכפר מושך אליו מטיילים רבים ויש בו שפע של בתי הארחה, מסעדות ובתי קפה. הגעתי לכאן באור אחרון וסיירתי בסמטאות הכפר בחיפוש אחר מקום לישון.
מגדלי ההגנה הפכו ליצירות אדריכלות בפני עצמן
מישהי הביטה בי ופנתה אלי באנגלית, ולאחר רגע החליפה לעברית. כך פגשתי את נירית ובנה גב שהגיעו לכאן לטרק לפני יציאתו לשנת שירות לפני צבא. שנינו מדריכי טיולים ותיקים ומכירים את השמות אחד של השניה אך מעולם לא נפגשנו בארץ. ברור שהכי מתאים לנו להיפגש בלודג' מטיילים בדרטלו. ישבנו לארוחת ערב ביחד, החלפנו חוויות ומידע טרי מהשטח, כזה שרק מדריכים מתעניינים בו. מעניין באיזה מקום אקזוטי ניפגש בפעם הבאה.
הכפר הגדול דרטלו נמצא בהמשך הדרך סמוך לנהר עם השם היפה
כפרים מסורתיים וחגיגה פגאנית
בכפר דנו (Dano) פגשתי חבורת גברים גיאורגים שהגיעו מטביליסי לרכיבה על סוסים. הם עברו והצטלבו על האוכף ליד מזבח הכפר המקושט בשלל קרניים, קרני אייל מסועפות, קרני צבאים, קרני עיזי בר קטנות וקרני כבשי בר עצומות. מגדל הכפר התמוטט זה מכבר והותיר אחריו שריד דמוי שן בינה עם חור גדול פעור בה.
הם עברו והצטלבו על האוכף ליד מזבח הכפר המקושט בשלל קרניים, קרני אייל מסועפות, קרני צבאים, קרני עיזי בר קטנות וקרני כבשי בר עצומות
המשכתי במסע הרגלי בשביל שירד אל גדת הנהר. עברתי דרך צ'שו (Chesho), פרסמה (Parsma) ואחר הצהרים נכנסתי אל גירבי (Girevi), הכפר המיושב המערבי ביותר של חבל טושטי. עד כאן רכבי 4×4 יכולים להגיע בדרך עפר שמגיעה מאומלו. מכאן והלאה מטפסים שבילי סוסים והולכי רגל לעבר מעבר ההרים הגבוה 'אצונטה פס' בגובה 3500 מטרים, ויורדים מעברו השני אל חבל חבסורטי והעיירה הציורית שתילי.
מכאן והלאה מטפסים שבילי סוסים והולכי רגל לעבר מעבר ההרים הגבוה
הגעתי אל גירבי בעיצומה של חגיגה שנתית פגאנית נוצרית 'מרים אובה', אירוע שמחבר את הטושטים לאדמת אבותיהם. מדי שנה בסוף אוגוסט הם טורחים ומגיעים אל הכפר, גם אם הם מתגוררים בטביליסי או בחו"ל. הם מדליקים נרות כנסיה בחאטי, מזבח האבן המסורתי הנמצא בכל כפר וגם בצדי הדרכים.
הגעתי אל גירבי בעיצומה של החגיגה השנתית הפגאנית הנוצרית 'מרים אובה'
הנשים מבשלות יחדיו, הגברים משתכרים מן הצ'ה צ'ה החריף וכולם אוכלים שרים ורוקדים ומחזקים את הקשר המשפחתי ויחסי הרעות עם שאר תושבי הכפר. בשיא החגיגות נעמדים אמיצי הלב והשתויים ביותר על גב סוס, מרימים כוסית, נושאים ברכה, מרוקנים את הצ'ה צ'ה בלגימה אחת וספק יורדים ספק נופלים מהסוס.
בשיא החגיגות נעמדים אמיצי הלב והשתויים ביותר על גב סוס, מרימים כוסית ומברכים
הפאזל מסתדר
נשארתי יום נוסף בגירבי וצעדתי אל צ'ונטיו (Chontio), הכפר הנטוש האחרון על הדרך לשתילי. ראיתי שם את מגדל המצודה הגבוה והמרשים מכולם. המשכתי ללכת עוד קצת מערבה והצצתי בתהיה מה אני מפסיד שם. בדרך פגשתי קבוצה של מטיילים פולנים ואחריהם חבורה של צ'כים. כולם צעדו עם תרמילים שקי שינה מזרונים ואוהלים, בדרך הטרנס קווקז מערבה אל שתילי. חזרתי על עקבותי אל גירבי וכל הדרך ליוותה אותי המחשבה למה אני חוזר לאומלו ולא ממשיך לשתילי. יש לי זמן, יש לי רצון, חסרים לי רק אוהל מזרון ושק שינה, ואולי אוכל להשיג אותם בכפר. החלטתי לצאת לסיבוב חיפוש לפני שאני סותם את הגולל על הרצון.
המשכתי ללכת עוד קצת מערבה והצצתי בתהיה מה אני מפסיד שם
מולי ירד מן ההר בחור צעיר וחברותי אוחז במושכות של שני סוסים. שמו שיו, הוא דובר אנגלית והוא הבעלים של גסטהאוס הקרוי על שם סבא שלו, ששמו, ראו זה פלא, אף הוא שיו. כן, הוא יכול לבוא איתי עם שני הסוסים עד שתילי כבר מחר בבוקר, בסך הכל שלושה ימי הליכה. כן, הוא יארגן לי אוהל מזרון ושק שינה של אחותו הגדולה, ומה עם ציוד שהשארתי באומלו בתחילת הטרק? מסתבר שזה הגסטהאוס של דודתו והוא יתקשר אליה וידאג שהיא תשלח את זה לטביליסי. מדהים איך הפאזל הסתדר לי. כנראה עשיתי משהו טוב בחיים שלי.
מולי ירד מן ההר בחור צעיר וחברותי אוחז במושכות של שני סוסים. שמו שיו
כאן מארחים עם הלב
פגשתי את דוויט בפתח בקתת אבן קטנה על השביל. הוא הזמין אותי להיכנס פנימה ולשתות איתו כוס תה. הכבשים שלו נמצאות למעלה בהרים והוא ישן כאן. הצצתי סביבי. הבקתה בנויה מאבני צפחות, הגג מרושת בענפים ארוכים ודקים, אליהם קשור כיסוי ברזנט כחול. על מדף אבן מונחים שני סירי בישול, קערה וג'ריקן, המים בנהר אפורים מחרסיות אז הוא מביא מים טובים ממעיין קרוב. בגובה הזה כבר לא צומחים עצים אז הוא סוחב עצים להסקה ובישול מרחוק. יש לו דרגש צפחה לישיבה ולמיטה, כמה כוסות, פנס, וגם גזיה. בגובה התקרה הוא תלה שקיות עם מצרכים כדי שהמכרסמים לא יגיעו אליהם. החיים הפשוטים של רועי ההרים.
החיים הפשוטים של רועי ההרים
שיו הגיע עם הסוסים והצטרף אלינו לבקתה. הם חברים מאותו הכפר ומכירים היטב. דוויט נשוי ויש לו שני בנים, בני ארבע וחמש. בקיץ הם גרים בכפר דרטלו. אחיו ואבא שלו שותפים בעדר הצאן המשפחתי ולכל אחד יש את התפקיד שלו. לפעמים חולף שבוע ויותר שהוא נשאר כאן בבקתת האבן הקטנה שעל הדרך, ולא רואה את משפחתו. הוא הכין לנו תה טעים ומתוק, ופרס לנו נתח מכובד מגבינה מעשה ידיו. הוא בהחלט יודע את המלאכה. זאת היתה הגבינה המשובחת ביותר שטעמתי עד כה. תרמתי לסעודה את הפנקייקים שארזתי בארוחת הבוקר. הצעתי לשלם עבור האירוח אבל דוויט סירב לקחת ושיו אמר לי שזה לא נהוג, כאן מארחים רק עם הלב.
דוויט הכין לנו תה טעים ומתוק ופרס לנו נתח מכובד מגבינה מעשה ידיו
העתיד הוא בתיירות
בשנות השבעים חזר סבא של שיו לכפר אבותיו גירבי (Girevi) שנעזב בתקופה הקשה תחת שלטונו של סטלין הגיאורגי. הוא בנה את ביתו בנחלת אבותיו, ולפרנסתו עבד כחייל מול הגבול הצ'צ'ני. הוא חי בבדידות מזהרת עד שהצטרפה אליו אשתו. שנה לאחר מכן חזרה משפחה נוספת והכפר החל להתמלא. בליל גשם סוער בשנת 2012 דפקו זוג מטיילים רטובים בדלת ביתם בכפר גיבלי, וביקשו מחסה ללילה. הנכד שיו הצעיר היה אז בן עשר והוא זוכר היטב את האירוע החריג, את האירוח ואת הדיבורים אחר כך על פתיחת גסטהאוס למטיילים. וכך היה. היום שיו בן 23 ומנהל ביעילות וביד רמה את העסק המשפחתי.
אחר הצהרים הגעתי לחניון הלילה ליד הנהר. האוהל כבר עמד מוכן והארוחה התבשלה על המדורה. "היום רוב אלו שגרים בכפר עוסקים בתיירות, בעלי גסטהאוס, רוכבי סוסים ומארגני טיולים" מספר לי שיו תוך שהוא מכין לנו ארוחת ערב מפוארת: מרק כרוב, תפוחי אדמה מטוגנים, סלט משובח של עגבניות מלפפונים ובצל, ולבש (לחם מקומי) לנגב מן הצלחת את רוטב שמן הזית הטעים. "נותרו רק כחמישים משפחות של רועי צאן ובקר באלבני שעולים מידי שנה אל ההרים כמו שכולם נהגו לעשות פעם. הגברים מגדלים כבשים, הנשים לפעמים מגדלות פרות. פרות זה קל" אומר שיו "הן מסתובבות לבד, אוכלות ומשמינות. צריך רק להעלות אותן להרים באביב, בחודש מאי, ולהוריד אותן בחזרה למישורים בחודש אוקטובר. כבשים זה משהו אחר, צריך כל הזמן להשגיח עליהן, לאסוף, להעביר מרעה, להשגיח שלא יטרפו אותן, זו עבודה לגברים. אבל העתיד פה הוא התיירות".
"פרות זה קל", אומר שיו, "הן מסתובבות לבד, אוכלות ומשמינות"
עדר סוסים רעה במקום והרועה כיוון אותם אל מכלאה. קבוצת מטיילים גרמנים הגיעה מן המערב בדרכם אל אומלו וצוות מקומי פינק אותם. ממול ראיתי בית עץ גדול ושיו הצביע עליו ואמר "בעוד שנה כבר תוכל להגיע לפה ולישון בבית הארחה מפואר שבונים פה שוויצרים. הם בונים רשת של שבעה בתי הארחה על הדרך הטרנס קווקזית בין טושטי לקזבגי. הליקופטר טס הלוך ושוב בין אתרי הבניה ומרכזי האספקה, מביא ציוד וחומרים ומחריד את שלוות הטבע. השוויצריים דואגים גם לבנות גשרים איפה שצריך, לסדר ולרפד את הדרך ההיסטורית של אנשי ההרים הקשוחים כדי שתתאים לתיירים. נוחות על חשבון האותנטיות." שיו נד בראשו מצד לצד בהבנה שזו דרכו של עולם.
הליקופטר טס הלוך ושוב בין אתרי הבניה ומרכזי האספקה ומחריד את שלוות הטבע
בדרך להרפתקה חדשה
יצאתי מוקדם. בשבע וחצי אחרי ארוחת בוקר כבר צעדתי בשביל במעלה הנהר. חששתי שאני לא בכושר מספיק טוב, שיקח לי המון זמן. רציתי גם להתעכב בכל מקום שבא לי, לפגוש אנשים, מטיילים ומקומיים, לצפות במשקפת בדורסים. וכך הלכתי, זמני בידי, מטפס לגובה למבט על ההרים של טושטי, נפרד מהם ברגלי ובליבי ומתכונן למפגש עם חבל חבסורטי והעיירה שתילי. שיו יצא עם הסוסים הרבה אחרי מהקמפינג, ונפגשנו לקראת מעבר ההרים. "גם אנשי חבסורטי היו רועי צאן והיום בעיקר תיירנים כמונו, אבל הם גם שונים מאיתנו," אמר לי. "במה?" שאלתי. "הם קשוחים, לא כאלו חברותיים כמונו הטושטים".
מעבר ההרים אצונטה בגובה של שלושת אלפים וחמש מאות מטרים