תפריט עמוד
עונה מומלצת: כל השנה.
התאמת המסלול: לכל המשפחה.
קושי המסלול: קל מאוד!
אורך המסלול: כשני קילומטרים.
מפה: מפה עירונית טובה של ירושלים.
הגעה מהכניסה לירושלים: מהכניסה לירושלים ממשיכים בשדרות זלמן שזר (בניני האומה) ושדרות בן צבי. נוסעים לאורך גן סאקר ובצומת המצלבה שבקצהו, פונים שמאלה בעליה, אל רחוב הרב הרצוג שהופך לרחוב עזה. בכיכר צרפת (מלון המלכים) פונים ימינה ברחוב קרן היסוד וממשיכים ישר גם בהתמזגות עם רחוב דוד המלך. בצומת מרומזרת שמימינה תחנת דלק פונים אל רחוב דוד רמז שמאלה. חולפים על פני החאן ותחנת הרכבת הישנה. ברמזור הראשון פונים שמאלה, וברמזור הבא, בגיא בן הינום פונים ימינה, בעליה צרה – להר ציון ולחניון.
• המסלול המוצע הינו מעגלי – הלוך ושוב.

את הטיול נתחיל בהר ציון, בסמוך לחומות העיר העתיקה ולשער ציון. מכאן ננסה, עד כמה שניתן, להתוות את דרכם של ראשוני העוזבים את הרובע היהודי ויציאתם אל השכונה הראשונה מחוץ לחומות – "משכנות שאננים", שהוקמה בשנת 1860. כמו יתר שערי העיר העתיקה גם שער ציון הוגף עם חשיכה ולא היה יוצא ובא דרכו עד לזריחת החמה. במקום להיכנס דרכו נמשיך בשביל מצדן החיצוני של החומות מערבה. מהר מאוד נגיע אל פינת החומה, מקום המהווה נקודת תצפית טובה. מכאן נוכל לראות את גיא בן הינום, התוחם את העיר העתיקה ממערב, את בריכת הסולטן ואת שני הבתים המאורכים המהווים את יעדינו. כשניצבים כאן אפשר לראות עד כמה קטן המרחק מהשער. קטן ועם זאת משמעותי.

כוונתו המקורית של מונטיפיורי, בונה השכונה, הייתה להקים במקום בית חולים. הוא הבין כי תנאי התברואה הגרועים בעיר הם הגורמים למחלות ולמגיפות והבין שסיכויי ההבראה גדולים בהרבה מחוץ לחומות. במהרה הבין מונטיפיורי שאם הבריאים חוששים לצאת מהחומות, על אחת וכמה החולים. לפיכך, החליט להקים להמיר את המבנים לשכונת מגורים שבה יובטחו תנאי חיים טובים ומבטיחים יותר.

מנקודת התצפית יורד שביל פתלתל אל העמק. נחצה אותו תוך שאנו חולפים על פני הסביל (מתקן שתייה) התורכי. מתחתית הגיא עולה גרם מדרגות לעבר משכנות שאננים. נעבור דרך השער המקורי וניכנס למתחם השכונה המשמש כיום כבית הארחה. במרכז חלקו העליון של המבנה הארוך מבין השניים ישנה כתובת המספרת כי הכספים נתרמו מעזבונו של ר' יהודה טורא. חלק מהמתחם משמש כאכסניית אמנים ובחדריו נכתבו כמה וכמה רבי מכר. כדי להקנות לתושבים בטחון, הוקפה השכונה בחומה עם שער אחד הפונה לעיר העתיקה. הדלתות והחלונות פנו כולם לעבר העיר העתיקה ונסגרו בסורגים. חלקם העליון של המבנים עוטר בצורה דומה לחומת העיר, אולי כדי להוסיף תחושת ביטחון פסיכולוגית. משהסתיימה הבנייה הציע מונטיפיורי את הדירות במחיר נמוך מאד, אולם לא היו כל קופצים על המציאה. בלית ברירה הציע את הדירות בחינם. גם אז פחדו אנשים לעזוב את העיר. רק משהציע לשלם לאלו שייאותו לעבור לשכונה, נמצאו כמה משפחות שניאותו לעבור, אולם גם הן מיהרו מידי ערב ללון בין החומות. מסתבר שלחששות הייתה הצדקה. כמה מתושבי המקום נפגעו על ידי מרצחים ושודדים. נקודת מפנה בתולדות השכונה הייתה שש שנים לאחר הקמתה, כשפרצה מגיפת כולירע. אז נוכחו לדעת כי איש מדיירי השכונה החדשה, החיים לפי תקנון פרטני שכלל כמה תקנות הנוגעות לניקיון ולתברואה, לא חלה.

שביל המדרגות מקיף את המתחם מימין (צפון), על גבול שכונת ימין משה (שנבנתה לזכר מונטיפיורי בשנת 1894 וגם בה כדאי לשוטט) ועולה לעבר טחנת הקמח. הטחנה הייתה המבנה הראשון שהוקם במקום ונועדה לאפשר את פרנסת התושבים. חלקי המכונה כולם הובאו מאנגליה. החלקים התקלקלו במהירה והטחנה נדמה. כיום היא משמשת כמוזיאון (לרוב סגור), אך בד בבד הייתה לאחד מסמליה של ירושלים. בסמוך אליה נמצאת מרכבתו המשוחזרת של מונטיפיורי.

לטייל עם אופניים בנגב

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.