"ואנו מפליגים אל האינסוף. החיים הטובים – שטים מאי טרופי אחד לשני על מים בצבע טורקיז…."

כך כתב תומר בכר (1972-2014) ביומן Around the World in 90 Days שיוחד למסע בפסיפיק. תומר היה תרמילאי וצלם חובב שהספיק לטייל ב-64 מדינות. את חוויותיו הוא תיעד בתמונות וביומני מסע.

תומר קנה כרטיס "RTW" שמשמעו אפשרות להקיף את העולם במשך שנה. הוא התחיל את המסע בלונדון, משם לסמואה ולאחר מכן בילה 9 ימים בפיג'י, שם המתין לו חברו הטוב עידן, ומשם טסו לפפואה ניו-גיני. השנה 2001. ייתכן שתומר ועידן היו בין התרמילאים החלוצים שהגיעו לאיי פיג'י. בדברים הבאים תוכלו לקרוא מעט מחוויותיו באיי פיג'י כפי שתועדו ביומנו.

מדריך מסע אחר לאיי פיג'י

צילום: תומר בכר

פיג'י, 3.7.2001

הופס – חלפנו על פני קו התאריך הבינלאומי תוך כדי הטיסה. בטרמינל אני מנסה לקבל מידע על אוטובוס מנאדי לסוּבַה, שם אקח מעבורת כדי לפגוש את עידן. גם מהמטוס וגם מהמונית אני מבחין בשינוי – בפיג'י יש צחיחות – אדמה ללא צמח כלשהו, בניגוד לסמואה. לפיג'י יש שטח גדול יחסית למדינות הפסיפיק האחרות. יש עצי מחט – מזכיר קצת את הדרך לירושלים, רק שנוהגים בצד שמאל. איתי במונית אב ובתו, מהמיעוט ההודי (שהוא כחצי מהאוכלוסייה). האב נגר, סיפרתי לו שגם אבי בתחום, והוזמנתי לבקר בנגריה. בסובה הנהג החביב לוקח אותי למלון שהמליץ עליו עידן, ומזמין אותי לביקור בערב. נשקול זאת. אני מוותר על מקלחת, ותופס שעת שמש אחרונה לסיור רגלי בעיר. מה שלא רואים מהמטוס, זה הערבוב המעניין בין פיג'יאנים מקוריים, לבין הודים רבים ולא מעט סינים, שלדברי הבחורה מהמונית באים לעבוד כאן ונשארים. זה הקסם הטרופי כנראה, או פשוט מצבם הרע בסין.

4.7.2001

היום פוגשים את עידן. לאחר ביקור במוזיאון הלאומי, אוסף אותי טקסי לנקודת האיסוף של הספינה. איתי בטקסי לאורה מאוסטרליה שמעשנת בשרשרת. שטים לעבר האי בסירת מנוע קטנה. הדרך מדהימה – איים טרופיים מכל עבר. חלקם רק גבעות חול לבנות שנעלמות בגאות. בסביבות 15:00 נוחתים בחוף. עידן מופיע והשמחה רבה. לא יאומן שאכן הקפנו את העולם, כל אחד לכיוון אחר, ונפגשנו כאן. האי הזה ממש נראה כמו גלויה. מסביבו איים הרריים שעננים מכסים את פסגתם. לצערי כנראה שנעזוב בעוד יומיים, שכן הרבה זמן בפיג'י אין לנו. אנחנו ישנים ב-dorm מרווח ולא עמוס מדי. אנחנו מחליפים חוויות ומשנורקלים ביחד. עכשיו כמעט חצות, החברה פה שרים שירי בוב מרלי, שותים קאבה ונהנים מהחיים. אחד מהצוות מנגן בגיטרה – טיפוס משעשע עם חולצה קרועה וצחוק פרוע. לשם שינוי יש כאן לא רק אנגלים ושוודים כמו בסמואה, אלא גם אוסטרים. אין ספק שטיפוסים מעניינים מגיעים לפסיפיק.

5.7.2001

נוסעים לאי אובַלאו בו נמצאת העיר לֵבוּקַה שהייתה הבירה במאה הקודמת. השייט קופצני מאוד, ורואים המון רסס של גלים מתנפצים ועננים חוזרים. יחד איתנו שט גם Emdsi, הבעלים הקודמים של האי שניהל אותו בצורה די כושלת. כעת מחליף אותו סטיב האמריקאי. אמטסי מספר לנו שהוא סיני במקור, ושהסינים לא מתעניינים בפוליטיקה – רק בלעשות כסף. יש מתיחות גדולה בין ההודים והפיג'יאנים המקוריים, זה הוביל למהומות קשות שבגללן דעכה התיירות לזמן מה, וכעת יש בחירות באוגוסט, מה  שיוביל כנראה לפיצוץ נוסף. יוצאים לחרוש את העיר. שקיעה מרשימה. העיר מזכירה סרטי מערב פרוע. כל רגע נדמה שתיכף יקפוץ קאובוי עיירה באוויר. עיר עם אופי, שניכר עליה שידעה זמנים טובים יותר בעבר.

6.7.2001

השכמה ב-3:45 בבוקר. עולים לאוטובוס שמוביל אותנו למעבורת וממנה לאוטובוס נוסף עד לסוּבַה. השייט  חביב ודיי קצר, יש שקיעה של ירח מלא ומייד זריחה. ממש מופע אורקולי. הקפה במזנון אזל, ואני שותה משקה מוזר בשם מַיילוֹ. משם ממשיכים לטיול בפארק הלאומי Colo-I-Suva (ה-C מבוטא כ-TH) שנמצא לא רחוק. יש שם מפלים קטנים, שבילים קצרים ועצים נמוכים. לסיכום, ג'ונגל בזעיר אנפין… יוצאים החוצה לקראת החשיכה, מזג אוויר אפרורי נפל על סובה ויש קצת טפטוף.

פיג'י. צילום: תומר בכר

7.7.2001

שינה עמוקה. קמים ב-9:00 – הרווחנו  את זה ביושר. סידורים בעיר – כרטיס למעבורת, כביסה, ארוחת בוקר במאפייה  וקדימה לים. נוסעים כשעה באוטובוס לעיר נְדֵאוּמְבְּה (נכתב deubu), שם יש מלון לעשירים וחוף שדי מזכיר את נהריה. אבל יש אי ממול, קצת יותר גדול מהאי שגביון שליד אכזיב, ודקלי קוקוס לרוב. המעבורת די גדולה, אמנם לא כמו המפלצות שבהן שטתי בפיליפינים, ואנו ישנים במחלקת אקונומי עם כל החברה. יש סיפון עליון על הגג – אוויר מצוין. פרידה מרגשת מבני המשפחה שעל הרציף. בני נוער הודים משחקים קלפים. אני כותב קצת ביומן עד שמתחיל גשם.

8.7.2001

היום סאנדיי. אתמול בעיר ניכרה אווירת שבת אחה"צ – הכל נסגר וברחובות בעיקר תיירים לנו. יש למרבה הצער רק 3 לילות כאן. עוגנים בנמל ומשם מחפשים רכב שייקח אותנו לפסגת ההר דה-ווּ (des-veoux), השנייה בגובהה באי, כ-1200 מ'. הדרך תלולה מאוד, בחלקה מרוצפת וברובה לא. הפסיפיק הולך ומתרחק, ומרגע לרגע רואים יותר איים. מגיעים לשער והנהג שואל אם להמשיך. אנו מבקשים להמשיך, וטוב שכך כי יש עוד דרך ארוכה. מגיעים לפסגה ונפרדים מהרכב. יש שביל פסגה שזה למעשה להקיף את הגדר של תחנת הממסר. ביום יפה, שזה דבר די נדיר, רואים נוף מדהים – את הפסיפיק וגם אגם מעניין. אך היום אנו בתוך ענן. יורדים למטה והדרך מעט מתבהרת. מוצאים פינה לאכול אגוז קוקוס שקיבלנו בסובה. הדרך למטה מתמשכת כ-4 שעות, בעיקר בגלל שמדי פעם עוצרים לראות תוכים מעניינים. יש מאות ציפורים עם צלילים מיוחדים שמקיפות אותנו מכל עבר – האי נחשב גן עדן לצפרים. בגלל העננות קשה להבחין בצבעים של התוכים. מגיעים לאחר השקיעה למלון, ומייד מתיישבים ליד בריכת המלון היוקרתי שלנו עם הרגליים במים. מאוחר יותר ארוחת ערב יוקרתית, אני מזמין מנה צמחונית שזה כרוב ממולא באורז עם גבינה מותכת ורוטב עגבניות וגם תפו"א. ממש מעדן. יושבים בכיסאות נוח מול הים ורואים גלים מתנפצים לידנו. לאחר הארוחה קארן מספרת לנו חוויות ילדות מפיג'י ואת דעתה על המצב הרעוע בין הודים לפיג'אנים.

9.7.2001

נוסעים לשמורת הטבע Bouma. בצד אחד חופים ומנגרובים ובצד שני הרים וכפרים וכפריים חביבים. מגיעים לשמורה, שם מקבלת אותנו קשישה חביבה. היא חוזרת על המשפט ?would you like a cup of tea, ומכבדת אותנו בתה+חלב וגם עוגיות שוקולד מצוינות שאפתה. אנו יוצאים לטיול ב-3 המפלים שבשמורה. אין ספק שזה מרשים, גם בהשוואה לפארק המעט עלוב שליד סובה וגם בכלל. מדי פעם תצפית על הים, שבשילוב עם הדקלים והשמיים וההר בירוק נראה כמו גלויה. המפל הראשון חזק במיוחד ונשפך בעוצמה לבריכה נחמדה. הדרך בהתחלה עוברת בדשא וגינה מטופחת ומדרגות עץ, ואט אט הצמחייה מתעבה והשביל חשוך ומעט בוצי. מגיעים למפל העליון וחוזרים לראשון כדי להתרחץ. בדרך יש חבל שבעזרתו חוצים את הנהר. כשחזרנו שנית למפל התחתון השמש נעלמה ודי קריר. אנו שוחים לעבר המפל אך הזרם חזק מדי. חוזרים עייפים ותפוסים לגב' מהשמורה ומקבלים תה ועוגות מהקשישה. היום נישן בביתה של מריה שגרה ממש ליד. יש לה בעל ו-6 ילדים חמודים, חלקם קטנים ומפחדים מהאדם הלבן. אנו מקבלים חדר חביב וארוחת ערב מצוינת. יש נודלס ואורז ועלי טארו וחתיכות קסאבה והכי חשוב – רוטב קוקוס. מריה מצטרפת יותר מאוחר ונותנת את המתכון הסודי שלה: קוקוס טחון, מים, מלח, שום, ג'ינג'ר ובצל. לערבב ולבשל על אש קטנה.

ריקוד מסורתי בפיג'י (שאטרסטוק)

10.7.2001

בוקר טוב מריה! השכמה בסביבות 6:00. מריה מודיעה לנו שיש זריחה יפה. האמת שהתרנגולים הרבים מסביב העירו אותי כבר מזמן. לא ציינתי שמריה ביקשה שנשלח לה פורס-גבינה מישראל, כי היא יודעת שיש שם כאלה שמתאימים לחיתוך טארו ושאר ירקות מקומיים. ובכן, קמנו לראות את הזריחה הלא רעה בכלל ויחד איתנו ילדיה של מריה. הגענו לחוף ושם הילדים משתעשעים בריצה, קפיצה, קלאס, ניפוץ קוקוסים, מלחמות סרטנים וזריקתם לגובה רב. חוזרים לביתה של מריה לא' בוקר לצד הנהר.

תופסים אוטובוס לכפר Lavena. קארן ועוד 3 תיירים באוטובוס, ואנו מתכננים לשכור סירת מנוע ביחד כדי לראות מפל שנשפך לים. מגיעים ל"מרכז מבקרים" של השמורה, לוקחים חדר ללילה ויוצאים לדרך. אנו הולכים ב-Coastal Walk שלא מפתיע שזו דרך לאורך החוף עם מעט טיפוס על צוקים והרבה פינות עצירה. דרך מדהימה – המון פרפרים צבעוניים, דקלים מכל מיני סוגים, נופים של הפסיפיק, סלעים וולקניים בצורת פטריות, ועוד הפתעות. ליד אחד הכפרים יש  2 מפלים גובה בהר. אנו מגיעים לבריכה שבה 2 מפלים, ושוחים אליהם עם מסכה – יש דגים מדי פעם ורואים את המפל נשפך לבריכה מתוך המים. יש סחף חזק והשחייה דיי קשה. חוזרים לאזור החוף  באיחור קל, שם מחכה לנו פדרו השייט. פרט לנו לקארן יש זוג שוויצרי ואת סטפני מגרמניה. מזג האוויר היום מעולה ואני תופס מקום בקצה הסיפון. מדהים לראות את הגלים הענקיים מכ"כ קרוב וכ"כ מוחשי. מגיעים למפל וקופצים לשחות. יש גלים וסחף ואני נעזר בחבל שקשור לסירה כדי להתקדם. חוזרים ללוג' שלנו עם הסירה; בשלב מסוים פדרו מתקרב לחוף אך אנו לא יכולים לשחות לחוף עם הציוד. ולכן הוא עושה עיקוף די גדול מסביב לריף ואנו מקבלים צ'ופר נוסף – שייט ליד  גלי טורקיז שמתנפצים על השונית ממש לידנו.

אחרי האוכל יושבים עם סטפני וקארן שנשארו ללון ומשחקים ב"נחש מה המשמעות של משפט בשפת ונואטו" – משחק משעשע לאור השפה המוזרה. לסיכום – יום מעולה, הכי טוב בפיג'י עד עתה.

חוף בפיג'י. צילום: שאטרסטוק

11.7.2001

עידן, אני ועוד כמה תיירים יושבים בשדה התעופה הקטן והטרופי של טבאוּני (Taveuni). המסלול מוקף דקלים, השמש זורחת והים כחול ושקט. יצאנו ב-6:00 עם האוטובוס הראשון. זריחה לא רעה בדרך. היום ט"ו בשבט המקומי וכל ילד סחב עציץ גדול בדרכו לבי"ס. לחלקם יש גם סכין גדולה. הנהג עצבני ורב עם כולם. הגענו לטרמינל ב-7:20, הכל נטוש. השארנו בתחנת  המשטרה את החפצים. יש כאן עציר בתא קטן עם סורגים. נראה ששכחו אותו הרבה זמן פה. הלכנו לחפש קפה, ומצאנו מלון נחמד עם מרפסת לים ושיק פירות סמיך וטעים. לידנו ילדונת גרמניה עם כיפה אדומה לראשה.

הטיסה עוברת די מהר, עם עצירה בעיר סבו-סבו שבאי הבינוני ונואה-לֱבוּ. בין הטיסות היותר יפות שמזכירות לי – המון טורקיז, אטולים בכל מיני צורות, אגמים מוזרים, והכל מגובה נמוך יחסית – כ-1000 מ'. הגענו לנאוּסוֹרי, שם לקחנו טקסי יחד עם זוג גרמנים, ההורים של כיפה אדומה, שנוסעים איתנו חלק מהדרך. אנו נוסעים ב-kings road לעבר לווטוֹקה (Lautoka)  שליד נאנדי, והם ירדו באמצע  כדי לתפוס מעבורת לאי חביב. הנהג שלנו חברה'מן, פיג'אני בעל צחוק מדבק, שעשה עסקה מעולה להיום. מרוב אושר הוא עוצר להחליף צמיגים – הדרך מעט קשה ובכלל הגיע הזמן. יש קצת טפטוף, והמון עננים ולחות די מעיקה. הנוף לא רע ובכלל  – כפרים נחמדים, בחלקם בית קש מסורתי: בוּרֶה, והמון ירוק של העננות מאבד מעט מקסמו ונראה קצת אפרורי. יש הרבה עצים עם פריחה אדומה. עוצרים לצלם מפל, ובכלל כל כמה ק"מ אני מבקש עצירה לתמונה. שילמנו מספיק כסף בשביל זה. מגיעים לחוף הצפוני ונפרדים מהגרמנים. ממשיכים ללווטוֹקה.

לאחר ששולם לנהג חצי מהסכום, והנוף משתנה להרים צחיחים. הנהג מספר לנו תוך כדי שהוא מצחקק שכאן יצולם הקרוב מערבון אמריקאי. באמת נוף מתאים. מגיעים לקראת שקיעה ללווטוקה. מוצאים מלון חביב ויוצאים לאכול משהו. אני מעוניין באורז וקארי, אך מעט מדי מאוכזב מהמנה. ברחובות אין נפש חיה. יותר גרוע מהרצליה בלילה… שותים קפה במסעדה אחרת וחוזרים למלון. יש חדר TV ולראשונה  אני צופה בשידורי FIJI, הערוץ המקומי הממלכתי. אנו מחלקים ביננו את הפפאייה הטעימה מהשוק.

12.7.2001

יום אחרון בפיג'י. סידורים – כביסה טלפון, אינטרנט, קניות, חבילה הביתה. כעת אנו בטרמינל, בקרוב מאוד הטיסה לוונואטו המסתורית. לא ברור למה לצפות – זו מדינה נידחת שיש בה בעיקר תיירות עשירה. אבל בטוח שיהיה מאוד מעניין. יש חוברת בשפת Bisloma ואנו מבקשים לשמור אותה כמזכרת. בטרמינל של פיג'י היו מאוד מופתעים מהוויזה הישראלית לוונואטו, וגם בפורט וילה הרימו גבה. אנחנו התרמילאים היחידים שהגיעו. השאר היו מקומיים/תושבי הפסיפיק/אירופאים תימהוניים שבטח גרים פה.

____

תומר בכר יצא לטיול הראשון שלו אחרי הצבא ומאז לא הפסיק לטייל ולצלם. הוא טייל ב-64 מדינות, תמיד כתרמילאי, קרוב לאנשים ולאורח החיים המקומי. ב-2014 נפטר מסרטן אלים והותיר אחריו אינספור סיפורים וצילומים. ספר הצילומים של תומר בכר -"מבעד לעיניו – מפליגים אל האינסוף"