תפריט עמוד

מסע קייאקים בדרום צ'ילה

מסע קייאקים בדרום צ'ילה

חברי משלחת "מסע אחר" שיצאו לשיט קיאקים אל שדה הקרח הדרומי שבפטגוניה, צ'ילה, ידעו שזה לא עומד להיות מסע קל. 35 ימי חתירה בקיאק, יותר מאלף קילומטרים באיזור הידוע בסערותיו ובגליו הגבוהים, עם מעט נקודות יישוב בדרך והרבה קרחונים, פינגווינים, דולפינים ואריות־ים. הם לא שיערו שזה עומד להיות הרבה יותר קשה - והרבה יותר יפה - ממה שציפו לו

 

גלים שחורים של ארבעה וחמישה מטרים התנשאו מולי, רוח מקפיאה שרקה באוזני ושרירי הידיים כאבו, ואני המשכתי לחתור. הייתי חייב למצוא את חברי למסע, שנעלמו בין הגלים. אימצתי את עיני, מחפש את שני הקיאקים האבודים, אולי אפילו את שבריהם. לאחר ארבע שעות של חיפושים בים סוער, התייאשתי והחלטתי לחזור לפיורד.
בפתח הפיורד ערמתי על סלע גדול ענפים וגזעים שנפלטו מהים. שפכתי עליהם בנזין, והדלקתי. להבת אש ענקית זינקה לשמים הכהים. אם הם בטווח ראייה, אין ספק שיראו את הסימן. הרוח גברה, הייתי רטוב וקפוא. הורדתי את הקיאק למים וחתרתי לכיוון המחנה. בדרך פרשתי רשת דיג; גם מחר צריך לאכול. בפיורד הקטן חיכו מודאגים חברי המשלחת האחרים, לילך ורן. מבטי אמר הכל.
התמקמנו לחניית לילה במפרץ קטן ושקט. הקמנו שני אוהלים ופרשנו עליהם יריעת ניילון, להגנה מפני הגשם שלא הפסיק לרדת. לאן נעלמו הקיאקים החסרים? איפה נמצאים עכשיו חברינו עידן, עילם וצליל? האם הם בסדר? האם הם בחיים?
כשלושה שבועות קודם לכן, ב־20 בדצמבר 1997, יצאנו לדרך. היינו שישה – עידן, עילם, צליל, רן, לילך ואני – שחברו למסע לפטגוניה, חבל הארץ הדרומי ביותר של יבשת אמריקה הדרומית, אל שדה הקרח הדרומי שבצ'ילה (ראו מסגרת). רוב הטיולים באיזור זה נערכים בצד הארגנטיני של פטגוניה. אנחנו בחרנו בצד הצ'יליאני, העשיר  בפיורדים יפהפיים.
ידענו שזה לא יהיה מסע קל. 35 ימים של חתירה בקיאק לאורך כ־1,100 קילומטרים, מפוארטו־יונגאי (Puerto Yungay) עד פוארטו־נטלס (Puerto Natales) – חניות לילה על החופים הסלעיים, סיכוי קלוש לפגוש אנשים משום שלאורך המסלול אין נקודות יישוב, חוץ מפוארטו־אדן (Puerto Eden) בערך במחצית הדרך. צרה אחרת היא מזג האוויר הקשה באיזור; בין היתר, בגלל משטר רוחות המשתנה בשל הקרבה לשדה הקרח הדרומי העצום. כשביקרנו לפני המסע במפקדת חיל הים הצ'יליאני וביקשנו פרטים לגבי מזג האוויר, הסבירו לנו שמזג האוויר באיזור זה של פטגוניה בלתי צפוי עד כדי כך, שאין טעם להיוועץ בחזאי. כשהתלוננו בסיום המסע על כמות הגשמים שנחתה עלינו, השיב לנו דייג שפגשנו: "פה יש 400 ימי גשם בשנה".
רבים מתקשים להבין מה טעם מוצאים אנשים שפויים, פחות או יותר, בדעתם לצאת למסע של חודש בקיאק ברטיבות, בקור ולפעמים גם בסכנה. זהו שילוב של יצר ההרפתקנות, הרצון להתנסות באתגר הפיסי והידיעה שאנחנו עושים משהו שלא עשו לפנינו; אבל יש בזה דבר נוסף. לקיאק מבנה הידרודינמי מעולה, אך יותר מכך – זהו הכלי היחיד שיכול להוביל אותי, על ציודי הרב, בשקט, ללא עשן, לפינות קטנות ועלומות, שספינות רגילות אינן יכולות בדרך כלל להגיע אליהן. הקיאק מפלח את המים תוך כדי השתלבות בסביבה ומאפשר מפגש בלתי אמצעי עם הטבע במלוא פראותו. קרחונים נקיים, אוויר צח, מים קרים, צלולים ונהדרים.
קשה לתאר את ההרגשה בסיומו של יום חתירה ארוך; להגיע עם שקיעה לחוף נידח ליד קרחון מדהים, לשמוע את מוסיקת המים, לקושש עצים שהוטלו לחוף בסערות, לצלות על המדורה דגים מהפיורד הסמוך, להקים אוהל ליד הנחל ולצפות באריות־הים, בפילי־הים או בלוטרה שמביטה בסקרנות בחיה המוזרה שלפניה. את הדברים הללו אי־אפשר להסביר, צריך להרגיש.

ברוכים הבאים לארץ הפיורדים
טיילתי בפטגוניה לראשונה לפני יותר מ־15 שנים. הגעתי עם ספינה קטנה עד לגונת סן־רפאל שליד שדה הקרח הצפוני, לשם מתרסק אחד הקרחונים הגדולים ביותר. לשדה הקרח הדרומי אפשר היה להגיע באותו זמן רק מצידו היבשתי, מארגנטינה. חמש שנים לאחר מכן חזרתי לאיזור, הפעם כמו שצריך – בקיאק; בלי מנועי ספינה, בגובה המים ובקצב שלי.
גם אז הגעתי רק עד לגונת סן־רפאל, והמשכתי לחלום על מסע קיאקים בשדה הקרח הדרומי. איזור זה נחשב לאחד היפים בעולם, ובצדק, בזכות הפיורדים המדהימים שבדרך.
כדי להבין את היווצרות הפיורדים, יש לחזור זמן רב לאחור, להיווצרות שדות הקרח עצמם. שדות הקרח נוצרו במשך אלפי שנים, שבהן הצטברו זו על זו שכבות שלג וגשם שקפא. הקרחון מהווה מעטה קשיח, שעוביו מגיע למאות מטרים. בתקופות שכדור הארץ מתחמם ישנה גלישה של קרחונים במורד שדה הקרח. הגושים העצומים גוררים איתם חומר קשה כמו אבנים וסלעים, שוחקים את הקרקע ויוצרים עמקים, שכאשר נכנסים אליהם מי ים, הם הופכים לפיורדים. השחיקה וההתהוות מתרחשות כל הזמן, גם היום, ובמסענו היינו עדים להתמוטטות קרחונים ולגלישת גושי קרח ענקיים אל המים.
לא במקרה התהוו הפיורדים היפהפיים דווקא בצד הצ'יליאני ולא בארגנטיני. שדה הקרח הדרומי התהווה על הפסגות הדרומיות של הרי האנדים, המגיעות לגבהים של 3,600 מטרים מעל פני הים בקו הרוחב 50. קו הגבול בין ארגנטינה לצ'ילה, העובר לאורך פסגות האנדים, ממוקם במרחק קצר מן האוקיינוס השקט. התחממותו של שדה הקרח וגלישת הקרחונים מזרחה לכיוון ארגנטינה יצרה מערכת של אגמים, כיוון שהקרחונים לא הגיעו אל הים. גלישתם של הקרחונים מערבה, לכיוון האוקינוס השקט, היתה קצרה יותר, ולכן יצרו בדרום  פיורדים.
התחלנו את המסע על "הכביש הדרומי" ((Carretera Austral, שסלילתו נמשכת זה יותר מ־15 שנים, ויש לאורכו חלקים לא סלולים שצריך לחצות במעבורות. בתחילת הדרך עוד ראינו מדי פעם כלי רכב. לאט לאט נשארנו לבד בדרך העפר המתפתלת בהרי האנדים, בין פיורדים ואגמים, כיפות מושלגות, קרחונים ויערות. הגשם לא פסק, אך לא פגם ביפי הדרך. מדי פעם חצו אותה עדרים קטנים של סוסים אינדיאניים. פה ושם ראינו תושבים בודדים המגדלים בקר. בעבר, עד סלילת הדרך הזו, הקשר היחיד עם שאר חלקי צ'ילה התקיים דרך ארגנטינה, באמצעות סוסים או בספינות לאורך הפיורדים.
המיניבוס עשה את דרכו דרומה, עמוס בששתנו ובכמויות ציוד עצומות. ידענו שלא נוכל להצטייד בדרך, לכן נאלצנו לקחת איתנו את כל האספקה. חוץ מרשת דיג (דגים היו מקור החלבונים העיקרי שלנו במסע), קנינו גם קמח ושמרים לאפיית לחם, פסטה, אורז, ירקות מיובשים, אבקות מרק, סוכר, שמן, תה, קפה וכמובן – יין צ'יליאני משובח ובקבוק שמפניה לחגיגת הסיום.
לכל זה הוספנו סירי בישול, רשת מנגל, בנזיניות ובנזין לבישול, סולר להדלקת מדורות, כ־15 קילוגרם ציוד רפואי, ציוד לתיקון קיאקים ומפות לניווט ימי, שרכשנו במשרדי חיל הים הצ'יליאני. לכל קיאק היה גם משוט רזרבי, מצפן וזיקוקים. בנוסף לכך, היה לכל אחד מאיתנו אולר, פנס אטום למים, גפרורים, מצית, משרוקית קשורה לחגורת הציפה, חכה ומפת מילוט, וכל זאת בנוסף לציוד האישי שכלל בגדים חמים, בגדי סערה, מזרן, שק שינה וארבעה אוהלים. מאחורינו נסע הטנדר, עמוס בארבעת הקיאקים שלנו – שניים זוגיים ושניים רגילים.
אחר הצהריים הגענו לקבוצת בתים ולשלט "ברוכים הבאים לפוארטו־יונגאי", יישוב נטוש שהוקם בזמנו עבור סוללי הדרך. חואן ומיגל, הנהגים שלנו, חיבקו אותנו והעניקו לנו לפרידה נתח גדול של טלה. כלי הרכב נעלמו מעבר לעיקול. סוף סוף מתחיל המסע באמת.
בבוקר אירגנו את הציוד – אריזה בשקיות אטומות למים, הוצאת שאריות אוויר, דחיסה בקיאקים – תהליך שנמשך כשעתיים. דברים כבדים למטה, קלים למעלה, והציוד האישי והצמוד – בתא החותר. קיאק ימי מחולק לתאים אטומים ונפרדים לגמרי זה מזה. תא חותר (או שניים, במקרה של קיאק זוגי) ושני תאי ציוד, אחורי וקדמי, שאליהם אין לחותר גישה.
כבר בשלב ההתיידדות עם הקיאקים זכה כל אחד מהם בשם. הקיאק הענק של עידן ועילם, קיאק אדיר ששימש כמשאית תובלה, נקרא "הטיטאניק". הקיאק הקטן של צליל לא היה מרשים במיוחד, אבל השתבח בברווז פלסטיק קטן שצליל הושיב על חרטומו, וכך זכה לכינוי "אל פאטו בראוו" ("הברווז העצבני"). הקיאק האדום של רן ולילך נקרא "מריאה רוחה" (Marea Roja, "הגאות האדומה"); השם הזה רומנטי פחות מכפי שהוא נשמע, שכן "הגאות האדומה" הוא כינוי לטפילים הנמצאים בצדפות החיות באיזור, אשר גורמים לאוכל אותם שלשולים, הקאות, לפעמים שיתוק ואפילו מוות. רק הקיאק שלי, בזכות מראהו האצילי, הצליח לשמר את שם הדגם שהעניק לו היצרן: ארלוק III.

הכל בגלל אל־ניניו
מראש תכננו שהימים הראשונים יוקדשו בעיקר להסתגלות לתנאים ולקיאקים ולאימון השרירים, שצריכים היו להתרגל לסוג חדש של פעילות. גילינו שהקיאקים של צליל ושלי סובלים מרוחות צד. לילך ורן סבלו בימים הראשונים מחוסר תיאום ביניהם ומבעיות היגוי, ורק הטיטאניק שעטה קדימה בעוז.
אחר הצהריים החלה לנשוב רוח דרומית מקפיאה. כשחותרים לא מרגישים את הקור, אבל כשעוצרים לנוח או לחכות לקיאק שמתעכב, עושים הרוח הקרה והבגדים הרטובים את שלהם. חתרנו לאורך החוף, וסטינו ממנו רק כשהיה צורך לחצות מפרצים או פיורדים קטנים. החוף ברובו מצוקי, ורק במקומות ספורים אפשר לעלות אליו ולהקים מחנה. לרוח שהתחזקה הצטרף גשם מקפיא. לאחר כשמונה קילומטרים ראינו משהו שנראה כמו חוף שטוח וידידותי. כשהתקרבנו, נופפו לנו כמה אנשים שיצאו מבין העצים. חתרנו אליהם במהירות, עלינו לחוף ולחצנו ידיים.
נכנסנו לבקתה קטנה. חם ויבש, עשן מיתמר מהארובה, נס קפה חם ומתוק בלי חלב, בצק מטוגן בשמן עמוק. המארחים שלנו היו בני משפחה מיישוב לא רחוק, שהגיעו למקום לחודשי הקיץ כדי לדוג דגי סלמון. הם מעשנים אותם ומוכרים לספינת האספקה שעוברת כאן. הם היו ארבעה: חואן, אשתו מריה ובתם, וכן בן דודו של חואן שזכה לכינוי "חד־שן", בשל השן הבודדת שהזדקרה בפיו כשחייך את חיוכו הגדול.
נדחסנו לתוך הבקתה הקטנה והפשרנו איברים קפואים. "השנה לא יהיה קיץ", הודיע לנו בעל הבית, והכל בגלל "אל־ניניו", אותו זרם ימי חם שמשבש אחת לכמה שנים את מזג האוויר בכל העולם. האשה חטבה כמה בולי עץ והדליקה בחוץ מדורה. בעלה צלב שני דגי סלמון גדולים וטריים. את הצלבים, העשויים מענפים טריים, נעץ באדמה כחצי מטר מהאש, ואלה נצלו לאט לאט במיץ של עצמם, בדיוק בטמפרטורה הנכונה, ללא עשן. אנחנו תרמנו לארוחה את רבע הטלה שנשאר מהיום הקודם. המארחים היו מאושרים עם הטלה, אנחנו היינו מאושרים לא פחות עם הסלמון. מעט לימון סחוט, טיפה מלח, ובצענו בידיים גושים גדולים מהדג העסיסי. אין ספק, זה היה הסלמון הטעים ביותר שאכלתי מעודי.
הבאנו את תיק המפות; הזדמנות להשיג מידע ממי שבאמת מכיר את האיזור. חואן וחד־שן זיהו כל חוף וכל מפרצון. לפי המפות הימיות שלנו, הדרך מערבה בפיורד שבו חתרנו היתה עוד ארוכה, ולאחר מכן מתחילה החתירה דרומה. החיבור בין הפיורדים היה פתוח לים. כלומר, ייתכן שהים יהיה גבוה ובעייתי. לפי המפה, נראה שאפשר לעבור בין הפיורדים ברגל, ולחסוך כמה ימי חתירה בים הפתוח. חואן אישר את הדבר. "תצטרכו מצ'טה כדי לפלס דרך ביער עבור הסירות, אבל אין בעיה", אמר. למחרת בבוקר שוב ארזנו את הקיאקים. חד־שן דחף לידינו שני דגי סלמון גדולים, חמישה קילוגרם כל אחד. "שיהיה לכם לדרך", אמר.

גן הפסלים הצפים
התקדמנו בים חלק. מזג אוויר חלומי. חתרנו בחולצות טריקו קצרות והיינו מאושרים. אחת הבעיות בחלק הזה של העולם היא ההבדלים העצומים שבין גאות ושפל.
גאות ושפל נגרמים בעיקר כתוצאה מכוח המשיכה של הירח; ובגלל גודלו של האוקיינוס השקט הפרשי הגובה באיזור זה יכולים להגיע למטרים אחדים. פעמיים ביממה יש שפל ופעמיים גאות, אחת קטנה ואחת גדולה. ההפרש בין שיא גאות אחד לשני הוא כ־12 שעות. כל יום מתאחרת הגאות בכ־47 דקות. חוף, שנראה טוב ומבטיח בזמן השפל, יכול להיות מתחת למים בשיא הגאות.
מצאנו חוף שהיה עשוי חלוקי גרניט ורודים, ושני נחלים חתמו אותו משני צדדיו. עצים יבשים נערמו בקצוות בסערות קודמות. לפי סימני האצות נראה היה שהקו של הגאות הגבוהה מגיע עד מטר אחד מקו היער. התפרשנו לאורך קו היער. כל זוג בנה מחסום מאבנים ומגזעים גדולים בגובה של כחצי מטר. השתמשנו במשוטים כבאתי חפירה ומילאנו את ה"מחסומים" בערימות של חלוקים. על ה"רמפות" האלה הקמנו את האוהלים. בחצות הלילה נכנסנו לאוהלים ונשארנו ערים עד שתיים לפנות בוקר, זמן שיא הגאות באותו לילה. המים הגיעו עד המחסומים שבנינו. אנחנו נשארנו יבשים.
כעבור כמה ימי חתירה הגענו למעבר היבשתי. הוצאנו את כל הציוד מהקיאקים, ארזנו אותו בשקים והתחלנו במסע רגלי, לפי עצתם של חואן וחד־שן. לא פשוט היה להעביר קיאקים שאורכם כשישה מטרים בתוך הסבך. כושר אלתור רב נדרש מאיתנו – עוצרים לרגע, מישהו רץ תחת הקיאק קדימה ואנחנו דוחפים, מחליקים אליו את הקיאק על האדמה הבוצית והגזעים הנרקבים. העלייה לאוכף היתה הקשה ביותר. אחריו היה קטע מישורי ופתוח, שהסתיים בירידה חלקה לתוך הפיורד הדרומי. העברנו את הקיאקים לפי הגודל, מהברווז העצבן ועד הטיטאניק. כשהגיע תורה של הטיטאניק כבר היינו מיומנים כוותיקים. אחרי הצהריים רבצנו ליד המחנה, שמש נעימה פינקה אותנו, כמה דולפינים סקרנים הציצו לעברנו. יום מושלם.
בבוקר המחרת חצינו בפעם האחרונה את המעבר, והמשכנו לכיוון דרום. אחרי שעה של חתירה התחילה רוח מלווה בגשם, שניהם מקפיאים. גלים גבוהים טילטלו אותנו. חצינו את הפיורד הראשי. חמישה קילומטרים של רוח צד, גשם וגלים. לא הפסקנו לחתור אפילו כדי ללגום תה מהתרמוסים שהיו בקיאקים. בחצייה הצטרפה אלינו להקת דולפינים. מאז ועד סוף המסע לא עבר יום ללא ליווי דולפיני מרגש. לילך ציינה כי מזג האוויר אמנם לא השתפר כשהגיעו הדולפינים, אבל לא שמנו לב אליו עוד.
בזכות הקיצור הגענו ישירות לפיורד פנימי, לא רחוק מאחת השלוחות של שדה הקרח. עוד 25־30 קילומטרים, ואנחנו בקרחון. רוח גבית עזרה לנו להתקדם במהירות של כ־10 קילומטרים לשעה; מהירות מדהימה לקיאקים כמו שלנו. לאחר פיתול בפיורד התגלה מולנו שדה הקרח במלוא הדרו. שאגות ההתרגשות שלנו החרידו את הדגים בקרקעית הפיורד. חתרנו במהירות. בפיורד היו פזורות חתיכות קרח בכל הגדלים ובצבעים שונים, הגשם והרוח יצרו בהם צורות מהממות – גן פסלים צף.
הגענו אל קיר הקרח, שהתנשא לגובה של 60־70 מטרים ברוחב של כ־800 מטרים. שייטנו מול הקרחון כמה שעות, בהתפעלות בלתי פוסקת. גושי קרח ענקיים מכל עבר, בגוונים שונים – מלבן, דרך תכלת ועד כחול כהה. שלושה ימים נשארנו ליד הקרחון. במפה לא ניתן לקרחון שם, ועל כן קראנו לו "Shelanu" לחניית הלילה מצאנו חוף עם שלדי עצים. כיסינו אותם ביריעת ניילון, בית אמיתי. לילך אפתה שתי כיכרות לחם עם גרנולה, קוואקר וצימוקים, ואני בישלתי חריימה – דגים ברסק עגבניות חריף.
באחד הימים גילינו פיורד יפהפה. היו בו מאות קורמורנים, יסעורי ענק, פינגווינים, דולפינים וכמובן אריות־ים. חתרנו לעברם ונראה היה שהם אדישים לנוכחותנו. אריה־הים הדרומי (Otaria Flavescens) שונה מאריה־הים הקליפורני, המוכר יותר בעולם. לזכר הדרומי יש רעמה כשל אריה, פרצופו פחוס ומשקלו יותר מ־300 קילוגרם. הנקבות קטנות במידה רבה ומשקלן כ־130 קילוגרם בלבד. והנה, מטרים ספורים מעינינו ומעדשות מצלמותינו, עלה זכר אדיר על אחת מנקבות הרמונו והחל במצוות פרו ורבו. 50 דקות נמשך האקט.

נורת האזהרה לא נדלקה
עוד יום של חתירה. הקצב משתפר. ללא מאמץ מיוחד חתרנו 30־35 קילומטרים. הקיאקים הפכו לחלק מגופנו, כאילו הקצה הקדמי של הקיאק הוא בהונות הרגליים. אבל ככה זה בחיים, דווקא כשהשמים נראים בהירים – מתקבצים ענני סערה באופק.
יום קודם לכן התרחשה תקלה, שלא ייחסנו לה חשיבות רבה. בדיעבד הבנו, שהיתה צריכה להדליק נורה אדומה. בין הקיאקים נוצר נתק, ואיבדנו קשר עין. אסור לדבר כזה לקרות, אבל היופי והשלווה השפיעו כנראה על חוש הזהירות שלנו. נורת האזהרה לא נדלקה.
הגענו לפיורד הראשי, שרוחבו מגיע ליותר מעשרה קילומטרים. מזג האוויר התחיל להשתנות. גלים גדולים התרוממו ורוח צפונית הצטרפה אליהם. רוח צפונית בפיורד הפתוח לכיוון צפון פירושה מרחב נשיבה ארוך וים גבוה. ופירושו של זה אחד: צרות. כמה קילומטרים דרומית לשם ראינו פיורד שניצב לכיוון הרוח. החלטנו להימלט לתוכו עד יעבור זעם. בתוך דקות הועפנו לכיוון הפיורד, ומיד אחרי הפנייה היה הים רגוע לחלוטין. נרגענו גם אנחנו. לאט לאט חזר האדרנלין בדם לרמתו הנורמלית. חיכינו לאחרים.
לילך הודיעה שבים כזה היא לא חוזרת לפיורד הראשי, ובצדק. חיכינו כשעה, אבל צליל, עידן ועילם לא הגיעו. החלטנו שלילך ורן יחכו באיזור השקט, ושאני אצא לחפשם. עברתי את הפינה. גל תקף אותי בהפתעה וכמעט הפך אותי עם הקיאק. סובבתי חרטום לגלים, מקלל את הקיאק שמגיב כל כך לאט, והתחלתי לחתור צפונה, חרטום אל הגלים, לחפש את הקיאקים האבודים. כשעליתי על גל, היה לי מרחב ראייה גדול; כשירדתי מהגל, ראיתי רק שני קירות של מים שחורים. גם השמים היו שחורים, והגשם חדר לעיני. אחרי ארבע שעות של חיפושים החלטתי לחזור אל לילך ורן. קיוויתי שצליל, עידן ועילם כבר הגיעו לשם. התבדיתי.
כל הלילה ירד גשם. שמענו את הרוח שורקת בין העצים מעלינו. למחרת גברה הסערה עוד, וגלים גבוהים חדרו גם לפיורד. הדאגה לגורל השלושה כירסמה בנו, אבל לא היה טעם לנסות לצאת לפיורד הראשי. רצינו מאוד להאמין שגם הם מסתתרים באיזה מפרץ מוגן, כמונו.
ביום השלישי לנתק נרגעה הרוח, אבל הגלים היו עדיין גבוהים. לקראת הצהריים החל הים להירגע. השמים היו עדיין שחורים. הנחנו שהם המשיכו דרומה, עקפו אותנו בלי לשים לב, ומשום מה שטו הלאה לכיוון פוארטו־אדן. בכל זאת, חתרנו צפונה לאורך החוף, לנקודה האחרונה שבה ראינו אותם. חתרנו בהתרגשות לכל כתם שראינו, אבל לא נראה זכר לקיאקים. חזרנו למקלט. לא הבנו איך הם עברו אותנו בלי שראינו אותם, ואם אכן עשו כך – מדוע לא חיכו לפני החצייה כפי שנהגנו עד כה? מודאגים פרשנו לאוהלים.
בבוקר היום הרביעי לנתק התעוררתי מוקדם, הבערתי אש וירדתי לנחל למלא מים לקפה. לפתע שמעתי אזעקה, ממש סירנה. הרמתי את עיני, ומולי עמדה ספינה של חיל הים הצ'יליאני. לאחר כמה שניות שמענו את קולו של צליל רועם במערכת ההגברה: "חבר'ה, אתם בסדר?", הרמתי את היד לאישור. על הספינה ראיתי את צליל, עידן ועילם – מחייכים. איזו בושה! ממחלצים הפכנו למחולצים, ועוד הקפיצו בגללנו את חיל הים הצ'יליאני. בתוך שעתיים היינו בפוארטו־אדן, רכובים על ספינת החילוץ.

בחזרה מעולם המתים
למען ההגינות, יש להביא גם את הצד השני של הסיפור. באותו יום ארור של הנתק, צליל, עידן ועילם אכן עברו אותנו. נראה שבגלל הגלים הגבוהים והגשם החזק לא ראינו אלה את אלה. כשהגיעו לקצה הפיורד, משוכנעים כמונו שאנחנו לפניהם, לא הבינו איך ייתכן שחצינו את הפיורד בלי לחכות להם, והמשיכו הלאה. כשהגיעו לאיזור האיים ולא מצאו אותנו, חנו באחד החופים הפונים דרומה ומצאו מסתור מהסערה. שלושתם נדחסו לאוהל אחד. טעות קטנה בשיקולי גאות ושפל, ובאמצע הלילה מצאו עצמם באוהל מלא מים. שקי השינה הרטובים ננטשו במהירות, והשלושה העבירו את הלילה בעמידה, רטובים, ביער, בגשם.
ביום השני לנתק, יום הסערה, הם מצאו מחסה והמתינו לשוך הסערה. למחרת, הם חתרו דרומה, מתוך מחשבה שאנחנו כבר בפוארטו־אדן. הזרם החזק הוביל אותם במהירות של יותר מ־20 קילומטרים לשעה, ולאחר שעתיים כבר הגיעו לפוארטו־אדן. 15 דקות אחרי שהבינו שאנחנו לא במקום, יצאה ספינת חיל הים, כשעידן, עילם וצליל על סיפונה, לבושים במדי חיל הים הצ'יליאני. בגדיהם הרטובים התייבשו באותה עת בחדר המכונות. לכל ספינות הדיג שבאיזור הועבר דיווח ברדיו, על "שלושה שייטי קיאק ישראלים נעדרים". חיפשו אותנו עד 11 בלילה, באותו זמן שאנחנו חיפשנו אותם צפונה משם. למחרת נפגשנו.
בינתיים, עשתה הידיעה על היעדרנו כנפיים. בעודנו במשרדו של קצין חיל הים, התקשר עיתונאי מ"עיתון הדרום" שבפוארטו־נטלס, וביקש לברר מה עלה בגורל הנעדרים. הסברתי לו שזו היתה לא יותר מאי הבנה ושהכל בסדר. ביקשתי שלא יכתוב שום דבר שיכול להלחיץ את שגרירות ישראל בסנטיאגו או את המשפחות בארץ. הוא הבטיח וגם קיים: שתי כתבות שער. בראשונה, שפורסמה לפני ששוחחנו, נכתב: "שלושה שייטי קיאק ישראלים נעלמו בתעלת אנגוסטורה אינגלסה". גם שמותינו צוינו בכתבה. כמה ימים אחר כך התפרסמה כתבת המשך: "הישראלים האבודים נמצאו".
מכאן הלכו העניינים והתגלגלו בקצב מהיר. כמה תרמילאים ישראלים שטיילו בצ'ילה ראו את הידיעה בעיתון. ידיעותיהם המעטות בספרדית גרמו להם להבין – וגרוע מכך, לדווח – ש"שלושה שייטי קיאק ישראלים נהרגו". הבשורות על מותנו הגיעו לארץ, אבל שמחתי להודיע לקרובינו ולידידנו שהן היו מעט מוקדמות מדי.

הקרחון מפגין עוצמתו
למרות התקלה והפיגור בלוח הזמנים, החלטנו להמשיך את המסע כמתוכנן. לא הסכמנו לוותר על הקרחון הגדול ביותר באמריקה הדרומית, "פיו אונסה" Pio Once (פיו 11, על שמו של האפיפיור פיוס ה־11). בפוארטו־אדן שכרנו ספינה שתיקח אותנו לקרחון ואחר כך תחזיר אותנו למסלול החתירה. בקיאקים עשויה הדרך להימשך שבוע לפחות, במזג אוויר טוב. ומזג אוויר טוב לא היה צפוי. שנה של אל־ניניו, הסכימו כולם.
סיכמנו עם אלירו, בעליה של ספינת עץ ישנה ודולפת בשם אלירו 2, שתמורת סכום אגדי יסיע אותנו לקרחון פיו 11. העמסנו את ספינתו בציוד, מעליו הנחנו את הקיאקים הפוכים, כיסינו אותם ביריעה אטומה למים וכך יצרנו תא מקורה לימי ההפלגה. אחרי הפלגה של יומיים הגענו לקרבת הקרחון. יותר מכך לא הסכים אלירו להתקרב, גם כך היתה זו דרך קשה לספינה שלו.
הקמנו מחנה על החוף. למחרת חתרנו בקיאקים, כמעט ריקים מציוד, בים חלק לכיוון הקרחון. פיו 11 הוא שלוחה נוספת של שדה הקרח הדרומי. רוחבו שישה קילומטרים וגובה קיר הקרח כ־100 מטרים. קשה לתאר את העוצמה שמשרה קרחון כזה על הסביבה. חתרנו בים מלא גושי קרח, ששטו במים חלביים. כשקרחון גולש, הוא שוחק את הסלעים לאבק דק, וכשזה מתערבב במים, הוא נותן להם את הגוון החלבי. עצרנו מול הקרחון נפעמים. שקט עוצמתי.
אחר הצהריים קשרנו את הקיאקים במקום מוגן ועלינו לסיור רגלי. לאורך הקרחון שכבו עצים מתים שהקרחון מעך תוך כדי גלישה, כאילו היו קיסמים. אין ספק, פיו 11 ידע שצופים בו וסיפק הצגה בהתאם: פיסת קרחון אדירה, בגובה של רב־קומות, קרסה לתוך הים כאילו היתה בניין קלפים. הנפילה עצמה נמשכה לפחות דקה. גושי קרח התעופפו לגובה של יותר מ־100 מטרים ולמרחק עשרות מטרים. צרחנו בהתרגשות.
בתוך שתי דקות הגיע הגל הראשון, מתחבר עם גל אחר שחזר מקיר סמוך. התנגשות הגלים יצרה געש מקומי מלווה במערבולות, וכל זה הגיע לחוף שלנו. היינו במקום גבוה ובטוח, אבל לא העזנו לרדת ולנסות להעלות את הקיאקים לחוף מבטחים. הגלים הפכו את הקיאקים וטילטלו אותם, כשהם מפזרים ציוד לכל עבר. בין חתיכות הקרח היו פזורים משוטים, כפפות ותרמוסים. משנרגע הים, ירדנו ללקט את השברים. מזג האוויר התבהר והים היה חלק כראי.
מולנו נצבע הקרחון באחת השקיעות המדהימות ביותר שראיתי בחיי. עד שעת חצות נצבעו השמים בוורוד, אדום וסגול. הקרח זהר בצבעים לא טבעיים כמעט. זה היה שווה הכל.


תודה לשגרירות צ'ילה בישראל ולחיל הים הצ'ילאני על העזרה בארגון המסע ובמהלכו. תודה מיוחדת לפרופ' גדעון ביגר על הערותיו והארותיו המועילות.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

הרצאת וידאו: פטגוניה המסעירה

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות