דרך הקרטרה אוסטרל (Carretera Austral) נחשבת ובצדק לאחת הדרכים היפות בעולם. במפה הדרך מסומנת ככביש מספר CH-7. היא מתחילה באופן רשמי בעיר הנמל הצ'יליאנית פורטה מונט (Puerto Montt) ומסתיימת אי שם בדרום פטגוניה על אגם קרחוני ארוך ונידח, בכפר דייגים בשם וילה אוהיגינס (Villa Ohiggins) – מרחק 1,240 קילומטר מנקודת ההתחלה. נתיב מופלא זה, אשר נחנך בסוף שנות השמונים על ידי הרודן אוגוסטו פינושה, נועד ליצור קשר יבשתי ראשון בין העיירות, הכפרים וחוות הבודדים הנידחות בדרום פטגוניה הצ'יליאנית. הדרך, שמשמעות שמה "הדרך הדרומית", חולפת ביערות גשם עבותים, בין קרחונים תלויים בשולי עמקים הגולשים מהרי געש מעשנים ובינות אגמים כחולים ולשונות ים ארוכות – פיורדים, שהיו עד פריצת הדרך נתיב הגישה היחיד עבור כמה מהעיירות והכפרים שלאורכה. האוכלוסייה הדלילה לאורך הנתיב מגוונת. חלקה שריד לקהילות האינדיאנים המקוריות שהגיעו לקצה הדרומי והנידח של היבשת לפני כעשרת אלפים שנים, וחלקה מתיישבים שמוצאם האירופאי מגוון. עיקר האוכלוסייה לאורך הדרך מתפרנסת מחקלאות, מרעה, דייג ויערנות ומעטים גם מתיירות. יוצאים לדרך
המטוס החל להנמיך, עשה חצי סיבוב וצלל בביטחון לים הערפילים. נחתנו בשלום בשדה קטן מוקף נוף חקלאי. מחוץ למטוס, על עגלה רתומה לטרקטור, אני אוסף את המוצ'ילה, תרמיל גב צהוב המלא בכל הציוד הנדרש לחודש הקרוב במסע הארוך והמופלא על דרך הקרטרה אוסטרל. גלישה אינדיאנית מקרחון הר הגעש הטיפוס הרגלי להר הגעש מתחיל בגובה 1,400 מטר, בבסיס אתר סקי ממש מעל קו העצים. מכאן נותרו עוד 1,400 מטר לפסגת ההר. מזג האוויר מושלם, שמים בהירים ואויר קפוא של בוקר. 200 מטר מעל נקודת היציאה מתחילה ההליכה בשלג. אנחנו הולכים על נתיב צר שדייגו מפלס, נעזרים בקרמפונים ובגרזן הקרח לייצוב ולאחיזה. אחרי שעתיים טיפוס עוצרים לארוחת בוקר מאוחרת. בתפריט, לצד אבוקדו צ'יליאני ולחמנייה – נוף עוצר נשימה של פסגות האנדים למלא העין, יערות עד ירוקים וארץ האגמים של דרום-מרכז צילה הפרוסה למרגלות רכסי ההרים.
בדרך חזרה לעיירה פוקון שאלתי את דייגו על תרבות שבט המפוצ'ה, שבט האינדיאנים האחרון ששרד בדרום צ'ילה של היום. אנשיו חיים בכפרים, בעיירות וביערות לחופי האגמים המרהיבים של דרום צ'ילה. דייגו סיפר לי שהוא ומשפחתו אינם רואים עצמם כנוצרים קתולים, אלא כמאמינים באקויליבריום – המשוואה האקולוגית העדינה בין אדם לאיתני הטבע. הוא מספר על האמונה האינדיאנית שמאנית הנותנת כבוד לעצים, להרים ולבעלי החיים. האזור כולו מעורר השראה רבה, יערות גשם עבותים, נהרות שוצפים בצבע טורקיז, פסגות ואגמים. את הערב ביליתי במעיינות החמים הבוקעים למרגלות הויה ריקה, סיום נאות ליום אתגרי על ההר.
האוטובוס החל להתקרב לגבול הצ'יליאני, סימן מובהק לכך הוא הערבה הארגנטינאית הצהובה שנעלמת והופכת כרי לדשא מוריקים, יערות ופסגות הרים, ככל שאנו מתקרבים לקו פרשת המים של הרי האנדים, המהווה גבול בין ארגנטינה לצ'ילה. מעברי הגבול הנידחים בין ארגנטינה לצ'ילה נוחים ומהירים בדרך כלל. הפקידים בגבול נחמדים והוגנים, רק שבצד הצ'יליאני מקפידים מאוד על ההסגר החקלאי האוסר על העברת מזון בין המדינות.
לעיירה בצד הצ'יליאני קוראים פוטהליפו, או בקיצור "פוטה", עיירת בוקרים ויערנים נידחת המהווה בסיס מעולה למסעות רפטינג. הנוף סביב נהדר, יערות מחטניים ירוקים של עצי פיצרוייה גבוהים, הגרסה הפטגונית לעצי האשוח האלפיניים בחצי הצפוני של הכדור. אני מחליט להתקדם הלאה, דרומה, לחבור לדרך הקרטרה אוסטרל הנמצאת כ-70 ק"מ מערבה, במקביל לקו החוף. האוטובוס מביא אותי לצומת על הקרטרה, סמוך לכפר האינדיאני סנטה לוסייה. אוטובוס, שיוצא פעם בשלושה ימים, ממשיך צפונה לעיר הנמל הרחוקה פורטה מונט. אני יורד בצומת הנידחת, בתקווה לטרמפ שייקח אותי דרומה על הקרטרה. בחנות המכולת של הכפר בישרו לי שהאוטובוס דרומה ללה חונטה מגיע רק ביום רביעי, היום יום ראשון. "חכה בצומת" אמרו לי, "מישהו כבר יאסוף אותך". חולפת שעה, עוברות שעתיים, ואין רכב באופק. רק אני, המוצ'ילה הצהובה והכבדה, נתיב הקרטרה הלא סלול ואנדרטה שחורה בה מונצחים הרודן אוגוסטו פינושה, מייסד הקרטרה אוסטרל, ואשתו לוסייה, שעל שמה מסתבר נקרא הכפר הסמוך. שום זכר למכונית, השמש מתחילה לגלוש מערבה לתוך רכס הרי החוף והטמפרטורות מתחילות לצנוח. אני לוקח את התרמיל, מקים אוהל בקרחת יער והלילה יורד עם שמי הכוכבים השונים כל כך של הדרום.
הנוף לאורך הקרטרה אוסטרל באמת עוצר נשימה. חצינו גשר תלוי על נהר גדול ועצרנו לצהריים בעיירה היפה והשלווה לה חונטה. לקראת בין ערביים ירדה המכונית לפיורד המופלא של כפר הדייגים הפסטורלי פאיוהאפי – פיורד צר, יער גשם דחוס וירוק, בקתות עץ צבעוניות ומזחים קטנים על המים, פסטורלה מושלמת.
המסע הארוך בפטגוניה
הדרך נגמרת בדרום צ'ילה, סמוך לגבול ארגנטינה, היכן שמתחילים שלושת הפארקים המופלאים של דרום פטגוניה. הצפוני שבהם הוא פארק הקרחונים והפסגות סביב עיירת מטפסי ההרים אל צ'אלטן שבארגנטינה. בפארק מבחר מסלולי הליכה למרגלות כמה מפסגות ההרים היפות בעולם. המשכתי להדרים על דרך Ruta-40, המקבילה הארגנטינאית לקרטרה אוסטרל, אל פארק הקרחונים הגדול שעל שפת אגם ארגנטינה הסמוך לעיירה אל קלפטה. ממעגן על אגם ארגנטינה יוצא השייט לקרחוני הענק המפורסמים פוריטו מורנו וקרחון אופסלה. קרחוני ענק הגולשים ומתנפצים לאגם מכיפת הקרח של פטגוניה, כיפת הקרח השלישית בגודלה בעולם.
אחרי חודש מופלא בדרכים ובנופים של פטגוניה הגעתי לסוף היבשת. מכאן, מדרום למצר ביגל, נגמרות הדרכים והטבע הפראי של פטגוניה אומר את מילתו האחרונה עם מגוון אדיר של יונקים ימיים, מושבות פינגווינים, פסגות הרים משוננות ומושלגות ומאות איים ומפרצים נידחים. כאשר הגעתי לאושוייה באמצע דצמבר, המקבילה לחודש יוני הקיצי בחצי הכדור הצפוני, קידמה את פני סופת שלג אימתנית. בתזמון מושלם עליתי על טיסה לבואנוס איירס החמימה ומשם כמה שיותר צפונה, לכיוון מפלי איגווסו הטרופיים. ___ אשחר יופה – מדריך בחברת איילה גיאוגרפית |
