תפריט עמוד
עם שחר התעוררתי לקול שריקות עולות ויורדות. פקחתי את עיני וניסיתי להיזכר היכן אני נמצא. התבוננתי סביבי. קרן אור חיוורת חדרה מהאשנב הזעיר והאירה את התא שבו הייתי: קירות מסוידים לבן, דלת קטנה כחולה,

הכנסייה הגדולה והחצר המרכזית במנזר מר-סבא. בשיאו חיו במנזר מאות נזירים

שולחן עץ פשוט ועליו כד מים וקערת רחצה, ועששית נפט בגומחה שבקיר. אני עצמי הייתי שכוב על גבי מזרן קשה ממולא בעשב־ים שהיה מונח על דרגש אבן. ואז נזכרתי: אני במר־סבא.
השריקות הגיעו מתחת לאשנב. קמתי, פתחתי את חלון המתכת החלוד של התא הנזירי והצצתי החוצה. במרפסת שמתחת לתאי עמד אב המנזר, מעין דמות מקראית בזקן לבן ובגלימה שחורה ארוכה. בכפות ידיו הפרושות היו פירורי לחם, וטריסטרמיות רבות – שהנזירים מאמינים שהן העורבים שפרנסו את אליהו במדבר, ועל כן הן נחשבות קדושות – נלחמו בצווחות על הפירורים.
זה היה לפני עשרים שנה בדיוק. הצלחתי לקבל אז מהפטריארך היווני־אורתודוקסי אישור לבלות שבוע במנזר מר־סבא, המקום היחיד שמתפקד כמנזר יווני־אורתודוקסי בארץ, ואחד המנזרים הקדושים לאורתודוקסים בעולם כולו. מאז חלפו עשרים שנה, וכיום המנזר, השוכן כשלושים קילומטרים מדרום־מזרח לירושלים, רחוק מהישראלים יותר מפטגוניה. מר־סבא נמצא עכשיו בשטח הרשות הפלסטינית — ישראלים אינם יכולים להגיע אליו, וודאי שאינם יכולים להתארח בו. מבחינתנו הזמן קפא בו מלכת. אבל מצאתי שעת רצון וביקשתי מהפטריארך לשוב ולהתגורר במנזר. והנה, שוב אני כאן.
אב המנזר אינו מאכיל עוד את הטריסטרמיות עם שחר. הן נטשו את המנזר משום מה, ורק אחדות, ששומרות מרחק מהנזירים, מגיעות מדי פעם לפטפט בראש מגדל הפעמונים.

שלדים בארון
המנזר נראה ככוורת מבנים הדבוקה לקיר התלול שמעל לערוץ נחל קדרון.

נזירים אורתודוקסים מקיימים את מצוות הנזירות המקראית: הם אינם מספרים את שיערם ואינם מגלחים את זקנם

הקים אותו לפני כ־1,500 שנה סַבַּס הקדוש, מהחשובים בנזירים שפעלו בארץ ישראל. סבס נולד בשנת 439 בקפדוקיה, וכשהיה בן 18 עשה עלייה לארץ והתייצב אצל אבתימיוס, שעמד אז בראש תנועת הנזירות במדבר יהודה. לאחר שעבר תקופת הכנה הלך בדרכם של הנזירים באותם הימים והתבודד במערה במצוק שממול למנזר. לאחר זמן התקבצו אצלו תלמידים, והוא היה לאחד מראשי תנועת הנזירות ולדמות חשובה בנצרות האורתודוקסית בכלל.
ב־94 שנות חייו הקים סבס מנזרים רבים, אך החשוב והמפורסם שבהם היה הלאוורה הגדולה, מנזר שלימים נקרא על שמו – מר־סבא. "לאוורה" פירושה ביוונית "שביל", והשם ניתן למנזר על שום צורת חיי הנזירים בו: חיי בדידות בתאים קטנים או במערות ששביל מחבר אותן למבנה מרכזי. בשבתות ובימי ראשון הם התכנסו במבנה זה לארוחה משותפת ולתפילה, ובו גם הצטיידו במים, במזון ובחומרי גלם לעבודתם – קליעת מחצלות וסלים או שזירת חבלים – לשאר ימי השבוע. בשיאו חיו במנזר הלאוורה הגדולה מאות נזירים, והדבר ניכר בקירות המצוק התלולים הסמוכים למנזר, המנוקבים במאות תאים, כוכים ומערות.
סבס הקדוש מת שֹבע־ימים, וכשנסוגו הצלבנים מארץ ישראל הם נטלו איתם את עצמותיו לוונציה, שם נח על משכבו עד 1964, אז החזירו אותו לישראל. כיום הוא שוכב בגלימת נזיר בארון זכוכית שניצב בכנסייה הראשית של המנזר.
בתקופות של שלטון עוין כלפי הנוצרים התכנסו הנזירים במבנה המרכזי המבוצר, ומנזר הלאוורה הגדולה היה לקונוביון — מנזר שיתופי. הביצורים נבנו ככל הנראה בתקופת הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס, אך פעמים רבות — מהמאה השביעית בזמן הכיבוש הפרסי ועד המאה ה־17 בתקופה העות'מאנית — לא מילאו ביצורים אלה את תפקידם נאמנה, ומאות נזירים נשחטו על ידי הפרסים, המוסלמים והעות'מאנים. גולגולותיהם מוצגות כיום בארונות זכוכית באחת מכנסיות המנזר, שבאחת מפינותיה אפשר להציץ במערה חשוכה מלאה בשלדים. ולמרות ההתקפות והקורבנות, הנזירים שעימם שוחחתי גאים בכך שבמשך 1,500 שנות קיומו כמעט שלא פסקו בו חיי הנזירות.

בערב חגו של סבס הודלקו לעת ערב מאות נרות במערות על המצוק שמול המנזר. פעם חיו בהן נזירים.

מאות נרות על המצוק

הגעתי למר־סבא עם חבר בשעות הצהריים. באותה עת הגיעה למנזר משלחת כמרים לרגל שלושה ימי חג רצופים: ביום שישי חגו של יוחנן הקדוש, איש דמשק; ביום ראשון חגו של ניקולס הקדוש, שהיה במערב לסנטה קלאוס של חג המולד; ובין שניהם — בשבת — הגדול בחגי המנזר, יומו של סבס הקדוש. לרגל החגים באו עוד כמה אורחים, ערבים נוצרים מבית לחם.
לאחר שקיבלו את פנינו בחדר האירוח בברנדי ובממתקים הראו לנו מארחינו את מקום מגורינו לימים הבאים: תא קטן ומקומר, חצוב בסלע, שלפני זמן קצר חי בו נזיר, עד שמת בגיל 94. בחוץ שרר קור מקפיא, אבל בזכות הסלע התא היה חמים ונעים. עוד בטרם הספקנו להתארגן בחדר הזעיקו אותנו קולות נקישה לתפילה.
שבע כנסיות יש בתחום המנזר, אך רוב התפילות מתקיימות בכנסייה הגדולה והעתיקה המוקדשת למריה תיאותוקוס ("יולדת האל"). גם בשעות הצהריים שוררת אפלולית בכנסייה זו, הגדושה באיקונות ובחפצי קודש, וכל כתליה מצוירים. באורם הקלוש של הנרות ומנורות השמן שהאירו את הכנסייה נראו הכמרים בלבושם הצבעוני והנזירים בגלימותיהם השחורות בדיוק כמו הקדושים המצוירים על הקיר שמאחוריהם.

אב המנזר מצנזר את כל המכתבים. "כשנזיר מקבל מכתב מהוריו שמתחננים שישוב, תחנוניהם עלולים להגביר את געגועיו, ולכן אב המנזר גוזר קטע זה מהמכתב", אמר האב פוטיס

בערב חגו של סבס עלו כמה בחורים נוצרים אל המצוק שמול המנזר, ולעת שקיעה הדליקו מאות נרות במערות שפעם חיו בהן הנזירים. עד חצות דלקו הנרות, והמצוק האפל והמנוקב הבהב במאות נקודות אור. באותו הלילה הגיעה מקהלה מהפטריארכיה בירושלים. תפילת הלילה נמשכה אז עשר שעות תמימות, וברוב הזמן עמדו הנוכחים על רגליהם. גם אני עמדתי כמותם ואחזתי נר שהניחו בידי, ואף שהחזקתי מעמד על רגלי רק בחלק מהזמן, האזנתי כמוקסם לשתי קבוצות של זמרים, אחת של בריטון ואחת של טנור. באותם הרגעים הבנתי כיצד המוזיקה העתיקה, ריח הקטורת ותאורת הנרות יוצרים תחושת התעלות דתית.
זו היתה תחושה של חלום. הקצתי ממנו רק לפנות בוקר, לקראת טקס האויכריסטיה (המקביל ל"מיסה" הקתולית), כאשר התבקשתי בנימוס מלווה בהתנצלות לצאת החוצה. בטקס זה מותר רק לנטבלים־אורתודוקסים להיות נוכחים.
ביומו של ניקולס התקיימה תפילה בכנסייה שמוקדשת לו, שאינה אלא מערה טבעית חצובה בסלע. "הכנסייה הבנויה בידי האל" כינה אותה סבס. בלילה הוא ראה בחזיונו עמוד אש שראשו בשמים ורגלו במקום שבו מצא למחרת את המערה. עשרות הגולגולות שנמצאות בה מקנות לה אווירה מורבידית ראויה.

מנשקות את הגולגולת

כעשרים נזירים חיים במנזר המבודד. חייהם אינם קלים, אבל הם מאושרים להיות כאן. רובם באו מיוון ומקפריסין, אך יש גם שני נזירים סרבים, ואחד רומני. לזרוס, בשנות השלושים לחייו, היה בכלל אמריקאי קתולי שחי בסן פרנסיסקו וחיפש את האמת. הוא מצא אותה בנצרות האורתודוקסית והצליח

נזיר חובש סקופוס, הכובע המציין את הדרגה הנמוכה ביותר בנזירות

לקיים את משאת חייו, להיות נזיר במר־סבא. זה עשר שנים הוא חי במנזר, והוא עדיין מאושר. גם סיפורו של כריסטופורוס אופייני לתושבי המקום: הוא נולד באי יווני קטן, ובילדותו נשלח להתחנך אצל דודו בניו יורק. הוא למד הנדסה והיה למהנדס מצליח. כשנסע לחופשה באי הולדתו ראה ילדים שלומדים כולם בכיתה אחת אצל הכומר המקומי, והם הזכירו לו את ילדותו שלו. הוא החליט להישאר וללמד אותם בהתנדבות במשך שנה. במהלך אותה השנה התיידד עם הכומר, ובהשפעתו "חזר בתשובה" ויצא למסע צליינות בארץ הקודש. במסעו הגיע למר־סבא, התאהב במקום ונשאר.
לשטח המנזר אסור להכניס נשים, בשר ותפוחים. נשים – כדי שהנזירים לא יצטרכו לעמוד בפיתוי; בשר – כי הוא מגביר את ההורמונים ועימם את התאווה; תפוחים – כי על פי המסורת עבד סבס הקדוש ביום צום בגן המנזר, ותפוח בשל שקרץ לו מעל לאחד העצים כמעט פיתה אותו לשבור את צומו. באותו היום הוא החליט שלא יהיו עוד תפוחים מפתים במנזרו.

עבור הנשים הצלייניות שבאות למנזר הוקם בסמוך לו מגדל מיוחד. בימים עברו יכלו הנשים להתאכסן במגדל, אך כיום הן יכולות רק להשקיף על המנזר מגגו. צלייניות רבות מצלצלות בפעמון השער, והשוער מוציא להן גולגולת של מרטיר וצלב מקודש, והן מנשקות אותם. אחד הנזירים סיפר לי כי בשנת 1952 ניסתה תיירת אמריקאית להתחפש לגבר ולהיכנס למנזר. ברגע שעברה בשער החלו הפעמונים לצלצל מאליהם, וכך נתגלתה התרמית.

את בנייך תפגשי בשמים
הנזירים קמים לתפילה בשעה שבני אדם רגילים הולכים לישון: בקיץ בחצות, ובחורף בשתיים לפנות בוקר. התפילה נמשכת ארבע־חמש שעות, ואחריה מגישים ספל קפה ופרוסת לחם, ובימים שאין בהם צום (ואין רבים כאלה) – גם חלב לקפה. לאחר מכן הולכים הנזירים לעבודתם: מי במטבח, מי בשער ומי בניקיון. גם כיום, כמו לפני מאות שנים, הנזירים אוכלים רק ארוחה אחת ביום, שבה מגישים בשעה עשר וחצי בבוקר לחם, מעט יין, אורז וירקות מבושלים, ובחגים מגישים גם פרוסת דג. ארוחת ערב מוגשת רק בימי ראשון ובחגים.

אחד הנזירים סיפר לי כי בשנת 1952 ניסתה תיירת אמריקאית להתחפש לגבר ולהיכנס למנזר. ברגע שעברה בשער החלו הפעמונים לצלצל מאליהם, וכך נתגלתה התרמית

אבל גם מהמעט הזה הנזירים לא אמורים ליהנות: הם מסבים לשולחנות האבן בחדר האוכל, המעוטר כולו בציורי קיר, אוכלים בדממה ומאזינים לסיפורים מחיי הקדושים שמקריא להם נזיר תורן.

בסביבות שתיים אחר הצהריים מתכנסים לתפילת ערבית שנמשכת כשעתיים, ואחריה מוקדש הזמן למנוחה, ללימוד ולקריאה או לתפילה ולהרהורים. בערבי החורף הארוכים מתכנסים הנזירים בחדר שיש בו כירת פחמים לחימום, ואב המנזר קורא באוזניהם מכתבי הקודש ומפרש את הדרוש ביאור.
הנזירים במר־סבא בחרו מרצונם בחיי המנזר, ומשסיימו שלוש שנות טירונות, שוב לא יֵצאו ממנו. יש גם כאלה ששהותם במנזר היא עונש: לעתים נשלחים לכאן נזיר או כומר שסרחו, כדי שיחזרו בתשובה.
הנזירים מנותקים מהעולם החיצוני, בלי רדיו, בלי עיתונים ובלי טלוויזיה. את החדשות החשובות, שמגיעות בידי מבקרים מהפטריארכיה, מוסר להם אב המנזר. הוא גם מצנזר את המכתבים הבאים והיוצאים. "כשנזיר מקבל מכתב מהוריו שמתחננים שישוב הביתה, תחנוניהם עלולים להקשות עליו ולהגביר את געגועיו, ולכן אב המנזר גוזר קטע זה מהמכתב", אמר לי האב פוטיס, המארח שלי במר־סבא.

"פעם חיו כאן שני אחים נזירים מיוון", הוא סיפר. "אחרי שלושים שנה התאלמנה אמם והחליטה, לפני מותה, לראות אותם בפעם האחרונה. לאחר מסע ארוך וקשה היא באה למנזר ונקשה על השער. אחד האחים עמד במקרה בתורנות בחדר השוער. 'מי שם?' הוא שאל. 'אני, זאת וזאת, באתי לראות את בני לפני מותי', ענתה האם. 'אמא, שובי הביתה. את בנייך תפגשי יום אחד בשמים', ענה לה בנה בדמעות".

נזיר נושא טלדון, לוח עץ שעליו הוא מקיש במהירות בפטיש עץ קטן כדי לקרוא לחבריו לבוא לתפילה

על פעמון ועל שקט

בארבעת ימי שהותנו במנזר נכחנו שעות ארוכות בטקסים הרבים, תפסנו שלווה בנקודות התצפית הרבות שבמקום ושוחחנו עם הנזירים. חלק מזמננו הקדשנו לסיורים ולתגליות במבוך הגדול של המעברים, הכוכים, התאים והמדרגות. בלילה, לאור בדל ירח וכמה עששיות נפט שנתלו פה ושם, נוספה לסיורים אווירת מסתורין שהזכירה לי קטעים מהסרט "שם הוורד".
המקום שופץ בשנים האחרונות, אך עדיין אין בו מים זורמים וחשמל, ושורה בו אווירה קסומה של ימים עברו. החידוש היחיד הם כמה בתי שימוש מודרניים. בפעם הקודמת השתמשתי במבנה עץ קטן ובו חור ברצפה, כמאתיים מטר מעל לקרקעית ערוץ נחל קדרון.
חשמל וטלפון אמנם אין במר־סבא, אבל יש אמצעי תקשורת אחרים — פעמונים, גונגים ועוד. אורח שבא אל שער הברזל הקטן בחומה מושך בחבל שמפעיל פעמון שתלוי בפנים. הנזיר־השוער פותח לו, ואם הוא מתיר לו להיכנס, הוא מקיש בגונג שתלוי בגב השער כמה הקשות מהירות, ואחריהן כמה הקשות בקצב אטי. לפי מספר ההקשות יודעים הנזירים אם הבא הוא נוצרי או בן דת אחרת, ואם הוא נזיר או כומר ומהי דרגתו. הפעמונים והגונגים משמשים גם כדי להודיע לנזירים שהגיע הזמן לתפילה או לארוחה.

כדי לקרוא לנזירים לתפילה עובר ברחבי המנזר נזיר שנושא טָלָדוֹן, לוח עץ ארוך שעליו הוא מקיש במהירות בפטיש עץ קטן. משסיים, הוא ניגש לצלצל בסִימַנדרוֹן: מין כלי נגינה שמורכב מגונג עץ ומגונג מתכת. בסימנדרון השתמשו כדי להזעיק את הנזירים מתאיהם במנזרי הלאוורה שהיו במדבר יהודה לפני מאות שנים. בתקופת השלטון המוסלמי נאסר לצלצל בפעמונים, בהיות הצלצול ביטוי לדת כופרת שמגיע לכל אוזן. בכל ארצות האסלאם השתמשו אז בכנסיות בסימנדרון – המוסלמים התירו את השימוש בו כי לפי אמונתם, בכלי זה (שמכונה בערבית נאקוס) השתמש נח כדי להזעיק את פועליו לבניית התיבה.
אבל כל הצלצולים והנקישות אינם משתווים לקונצרט פעמוני הכנסייה שעליהם מנגן נזיר בעת התפילה בחגים ובימי ראשון. אם יש דבר שמאפיין את אווירת המנזר, הרי שזוהי הדממה השוררת בו. קולות הפעמונים והכלים האחרים, שקורעים את הדממה לפתע, ואז הולכים ומתגלגלים בין מצוקי הקדרון עד שהם נמוגים, רק מעצימים את חוויית השקט.
 
 

לחצו להגדלה

האם היית ביעד הזה?

  • 1

    כן הייתי

  • 6

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

תאוות בשרים: תחנת האכלה לנשרים

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות

כתבות מים המלח ומדבר יהודה

הנהר הסודי בים המלח: שיחה עם ליאור אנמר
הנהר הסודי בים המלח: שיחה עם ליאור אנמר

בימים האחרונים התפרסמה כתבה מצולמת בחדשות כאן 11 על הנהר הסודי הזורם בקניון מרהיב ש"התגלה" בים המלח, כתבה שזכתה להשתאות וגם לתגובות ציניות רבות. שוחחנו עם הגיאולוג ומדריך הטיולים הוותיק ליאור אנמר, שהלך לראשונה (ובזהירות) לאורך עשרת הקילומטרים ...

ארץ המנזרים – קאסר אל יהוד
ארץ המנזרים – קאסר אל יהוד

על שפת נהר הירדן, סמוך לאתר הטבילה קאסר אל יהוד, עומדים מבנים נטושים של מנזרים רבי רושם, שבמשך עשרות שנים הכניסה אליהם היתה אסורה. לאחרונה מתחילים לנקות את השטח ממוקשים וכך מתאפשרת הצצה ראשונה לאתר אפוף המסתורין. הצלמת ...

ערד והסביבה: טיולים, אטרקציות ותצפיות
ערד והסביבה: טיולים, אטרקציות ותצפיות

גלריות וסדנאות אמנים, נקודות תצפית עוצרות נשימה, יקבי בוטיק ומבשלות בירה, חזיון אורקולי חדש במצדה ומקום לינה נעים במחירים שווים לכל נפש - יש הרבה סיבות טובות להגיע לחופשה בערד, גם בקיץ