תפריט עמוד

מלחמת יום הכיפורים – דיסקית חצויה

יום כיפור 1973. שירות מילואים שגרתי ברמת הגולן הופרע במפתיע על ידי ארבעה מטוסי מיג סוריים שהנמיכו לעבר המחנה. זכרונות מהיום הראשון של מלחמת יום הכיפורים, והימים הנוראים שבאו בעקבותיו

את מלחמת יום הכיפורים שלי התחלתי שבוע לפני פרוץ המלחמה. גויסתי לשרות מילואים שגרתי בסוף ספטמבר 1973, וציפיתי בשמחה לפגוש את חבריי מזה שנים. על פי ניסיון העבר, כל שירות מילואים משותף צפן בחובו עלילות ואירועים.

בערב יום כיפור נשארתי בבסיס ברמת הגולן, מצפון-מזרח לנאפח. חברי הטובים חנן ודני יצאו הביתה למשפחותיהם, ואני כהרגלי צמתי. כדי להעביר את הזמן יצאתי מחוץ לחדר הביטחון. בחוץ עמד לו לילה צפוני אופייני לרמת הגולן, קריר וצח. צפיתי בריבוא הכוכבים שבשמים וחשבתי כמה קטנים בני האדם אל מול המערכות הגדולות, מול המרחבים הענקיים והאינסופיים של היקום. וכמעט מיד התגנבה למוחי מחשבה נוספת: הרי אין בעיה להפתיע אותנו – אם הסורים יחליטו לשטוף עם עוצבות הטנקים שלהם אין כמעט כוח שיעמוד בינם לבין הירדן והכנרת. בתנועת יד בלתי נראית גירשתי את המחשבה הטורדנית ממוחי.

יום כיפור, חצות היום. רשתות הקשר רוחשות מידע, התצפיתנים מדווחים כי בכמה מקומות הסורים מסירים את רשתות ההסוואה מעל הטנקים שלהם. לא הבחנתי בתכונה כלשהי בצד שלנו, אפילו לא נקראנו לקבוצת פקודות כדי להתכונן ליום קרב, כפי שכולנו הערכנו שעומד להתרחש. בדיוק בשעה 14:05, חלפו ארבעה מטוסי מיג סוריים בגובה נמוך, ואנחנו צפינו בהם כבמטס יום העצמאות. לא חלפו שניות, ורעמי ההפצצות התמזגו בצלילי הסירנה הידנית שהופעלה כדי להזכיר לכולם שפרצה מלחמה.

במחנה שררה בהלה נוראית, אנשים רצו לחפש מחסה, הבחנתי בלא מעט פצועים, שחלקם שכבו או ישבו בצורות גרוטסקיות, צועקים וגונחים. אחת הפעולות הראשונות שעשיתי היתה לשבור את הצום באמצעות סלט מיונז מתוך קופסת פלסטיק לבנה וחצי חלה שמצאתי. לא הספקתי לעכל, ושניות אחדות מאוחר יותר הקאתי את בני מעי. לאחר שנרגעתי מעט, רצתי לכיוון הנשקייה הצטיידתי בקלצ'ניקוב וארבע מחסניות מאוגדות בסרט לבן. "זה שייך לסג"מ כספי", הצלחתי לשמוע את הנָשָק, אך מי שם לב. חטפתי את הנשק, וביחד עם שני טירונים שהצטרפו אלי רצנו לכיוון הגדר. כל אותו הזמן המשיכו הסורים לטווח את המחנה.

רצנו במשך דקות אחדות כשהשמש קופחת ממעל, ואל הגדר הגענו כשבגדינו מלאים קוצים, עינינו צרבו מזיעה ונדרשו לנו דקות לא מעטות כדי להירגע ממאמץ הריצה. הייתי בטוח שעוד שעתיים-שלוש יסתיים הקרב ואז נתפנה לצרכים אישיים. בחלומותיי הגרועים ביותר לא שיערתי כי זו תהיה המלחמה הגרועה והארוכה מבין המלחמות בהן השתתפתי.

עם לילה נשמע רעש מסוקים באוויר, אבל התקווה שסוף סוף מגיעה תגבורת התבררה כשגויה: מסוקים סוריים הנחיתו מאות לוחמי קומנדו מיומנים כדי לתקוף מעבר קו המוצבים שלנו. רעש היריות השתלב בקולות הפגזים והתגלגלות זחלילי הטנקים, ברקע רשתות הקשר פלטו דיווחי ייאוש של חיילים שאיישו את המוצבים, צעקות בערבית, פרצי ירי קצרים, ולאחריהם שקט מפחיד. שני הטירונים, שאפילו את שמם לא ידעתי, היו מצוידים ברובים בלגיים עם מחסנית אחת בלבד. לשאלתי אם ירו אי פעם בכלים האלו הם ענו בשלילה. למרות הלחץ, העברתי להם במהירות הדרכה בהפעלת הנשק.

זה היה אחד הלילות הארוכים בחיי. שכבנו בחצי גורן, כדי לא להיות מופתעים מהצדדים, אימצנו עיניים עד כדי כאב ודמע. הוריתי להם להעביר לבודדת את הנשקים כדי לחסוך בתחמושת. כל הלילה דיברתי אל החיילים הצעירים כדי לעודד רוחם ולהתעודד בעצמי. מדי פעם אחד מאתנו היה יורה לעבר דמויות או מה שנדמה כדמויות. רציתי לעשן וביקשתי מהטירון שלידי גפרורים. להפתעתי הוא לא ענה לי, גם אחרי שטפחתי קלות על רגלו. הבנתי כי אינו עוד בחיים, נהרג מבלי להוציא הגה, ואני אפילו את שמו לא ידעתי.

על הגג בקוניטרה

בלב התופת
עם שחר נשמע טרטור אופנוע מתקרב. על האופנוע ישב חייל טירון, שהחל לצעוק, "המפקד, המפקד, איפה אתה?". הקריאות גרמו לחשיפתו ומשכו אליו צרורות, שפילחו את האדמה מימינו ושמאלו. שמעתי קול צווחה, ולאחר מכן צעקות ובכי, עד שנדם. נצמדתי לקפל הקרקע והתפללתי להיות קטן ככל האפשר, זעיר שבזעירים, כדי שאש הסורים לא תשיגני. לאחר מה שנדמה כנצח העזתי לזחול לכיוון החייל, אך הגעתי מאוחר מדי. גם לחייל זה, שאיני יודע את שמו, יש הורים ומשפחה, חשבתי. כל שיכולתי לעשות היה לתלוש במאמץ רב את השרשרת שענד לצווארו ועליה הדסקית. חציתי את הדסקית לשניים – חצי אחד טמנתי בכיס חולצתו ואת החצי השני לקחתי כדי שאוכל לדווח על מותו. בידו הרפויה הוא החזיק טופס מברק שהוראה לחיילי המילואים להתפנות ולחזור ליחידות האורגניות.

את הגדוד שלי פגשתי בסופו של חיפוש ממושך על כביש עכו-צפת, בדרך לעלייה לרמת הגולן. לעת ערב החלה השיירה לטפס בכביש הצר מקיבוץ גונן לצומת ווסט, כשכל העת היינו נתונים להפצצות של מטוסים סוריים. נערכנו לחניית לילה על פי התרגולת הידועה, כל יחידה דאגה לשמירה היקפית של אנשיה – זו היתה אחת הפעמים הבודדות בהן איש מאיתנו לא התווכח על שעות השמירה. קצינים, מפקדים וכמובן חפ"שים, חיילים פשוטים, עלו לעמדות השמירה. מדי פעם נשמע טפטוף של פצצות מרגמה, השמים היו מוארים מפצצות תאורה ורעש מטוסים ומסוקים נשמע באוויר, קשה היה לדעת למי שייכים המטוסים. קרוב לחצות קול נפץ אדיר הקפיץ את כולם. אחת היחידות ספגה פגיעה ישירה והתבשרנו כי לגדוד יש הרוג ראשון, סמל המבצעים פרי מקיבוץ מסילות.

יומיים נשארנו בצומת ווסט מבלי לעשות דבר. ביום השלישי קיבלנו משימה: לחדור את הקו הסגול צפונית לקונייטרה בציר שנקרא בשפת הקוד "ציר אמריקה". תזוזה של הגדוד – ראשונים אנשי הסיירת, אחריהם הטנקים, בסוף הדרגים, דלק, תחמושת, מזון. כל הדרך עד מעבר הגבול יכולנו לראות כלי שריון סורים וישראלים פגועים, חלקם מעלים עשן. נזכרתי בשני הטירונים שנהרגו לידי שלושה ימים קודם, והכנסתי את היד לכיס כדי לוודא שהשרשרת וחצי הדסקית עדיין נמצאים אצלי. הבטחתי לעצמי להעבירם בהזדמנות הראשונה ליחידת פינוי חללים, שאנשיה ביצעו עבודת קודש בשטח.

פרצנו בנסיעה מהירה לחאן ארנבה, כפר קטן שחלש על צומת דרכים, וניהלנו קרב טיהור קצר ללא נפגעים – רוב הכוחות הסוריים שאיישו את הכפר נסוגו קודם שהגענו. שוב נערכים לחניית לילה בתרגולת הידועה: המפקדים עוברים בין החיילים לעודד, לשמוע, להרגיע וגם להראות נוכחות, שכן החלה להתגלגל שמועה על מחדל, וחששנו שהפחד ימנע מהחיילים לתפקד בימים הבאים, שבדיעבד הסתבר כי יהיו נוראים.

נוסעים ב"ציר אמריקה" המושלג

מתי כבר יגמר ?
לילה, זה עתה סיימנו סבב עידוד בין כל חיילי הפלוגה. חנן ואני מחפשים את דני כדי ללכת ביחד להופעה של שייקה אופיר, שהגיע לשעשע את החיילים. אנחנו יושבים בחצי גורן, מצטמררים מהרוח המקפיאה, שאספה קור בירידה במורדות המושלגים של החרמון, ואז בהפתעה מכה בך ומוצאת אותך לא מוכן, במדים חמוצים מזיעה. למרות התשישות, שייקה אופיר מצליח להוציא פרצי צחוק מהקהל. בתום ההופעה דדי המג"ד מבקש שנארגן כמה קצינים וחיילים כדי למלא חוסרים בזחל"מים, שנפגעו בשלושת ימי הלחימה הראשונים. הגענו שמונה קצינים וחיילים למחנה נאפח, וגילינו שפשוט מאוד "לקחת" משם שמונה זחל"מים – כמה דקות לפני שהגענו המחנה הופצץ על ידי מטוסים סורים, ובמהומה ששררה בו איש לא עצר אותנו בכניסה או ביציאה. לדעתי, עד היום לא הורגש המחסור בשמונה זחל"מים שנלקחו לטובת גדוד 127…

לילה ארוך, מלווה ברעשי ירי ופיצוצים, חלף, ועם בוקר הגדוד פנה לכיוון דרום-מזרח. היינו אמורים לכבוש ולטהר כפר בשם ג'בע. נכנסנו בזהירות לסמטאות הכפר, באחד הבתים הבנויים מאבני בזלת שחורה מצאנו משפחה בת חמש נפשות: סבא זקן, אמא ושלושה ילדים. קראנו להם לצאת מהבית, ורק אחרי דקות ארוכות הסכימו לעלות, עם מעט מטלטלים, על עגלה רתומה לחמור שדוף ויצאו בדרכם מזרחה. נזכרתי בתמונות של פליטים בורחים מבתיהם שראיתי בסרטים על מלחמת העולם השנייה ולבי נצבט. אך מיד חשבתי שאם הסיטואציה הייתה הפוכה, ודאי לא היינו זוכים כלל לברוח.

שהינו בג'בע יומיים, זמן להכנות וטיפול בכלים ובנשקים. באחד הימים נקרא אבי, אחד המ"פים, לשיחה בצד האוהל שם התבשר כי אחיו ג'וני נפל בגזרת התעלה. הבעת הכאב על פניו החזירה אותנו לאיימי המלחמה ולמחיר הגבוה שהיא גובה.

למחרת יצאנו דרומה לכיוון תל מסחרה. בעוד אנחנו נוסעים באיטיות, ירדו עלינו ללא אזהרה מוקדמת רביעיית מטוסי מיג סוריים, וכמו בסרט בהילוך איטי ניתן היה לראות איך תותחי המטוסים מפלחים את האדמה במהירות עד שהגיעו אלינו. שני חיילים מהפלוגה, ג'ינג'י מקרית גת ואמנון מתל אביב, נהרגו. כמו שהופיעו המטוסים, כך הם נעלמו.

התמקמנו למרגלות התל, כל יחידה חפרה שוחות – לקח מתקיפת המטוסים. כך החלו שלושה שבועות מרגיזים של רביצה במקום, ומדי פעם דו-קרב תותחים עם הארטילריה הסורית. באחד הערבים הגיע כתב צבאי של הטלוויזיה כדי לראיין חיילים בחזית, אך איש לא הסכים לשוחח איתו – בין החיילים יש אמונה תפלה שכל המצטלם עבור הטלוויזיה ייהרג ביום מן הימים. התנאים במקום ההיערכות החדש לא היו נוחים בלשון המעטה, ולמרות הזמן הרב שעבר מאז שפרצה המלחמה, איש מאתנו לא התקלח עדיין במים חמים, שלא לדבר על החלפת המדים שהסריחו. אמנם הפיקוד עשה כל שביכולתו כדי לדאוג לרווחת החיילים, אך לנו אנשי המילואים המפונקים זה לא הספיק.

ערב אחד קיבלנו הוראה: כל צוות יתפנה לאחור בהדרגה, לכיוון חאן ארנבה, כדי להתרחץ ולהחליף בגדים. לאחר המתנה ארוכה הגיע תורנו להיכנס למתקן המאולתר. דקות ארוכות עמדנו תחת המים הלוהטים, כאילו רצינו למחוק במים הרותחים את שעברנו עד כה. לאחר המקלחת קיבלנו תחתונים וגופייה נקיים ובגדי דגמ"ח אמריקאים בצבע ירוק. ליד האפסנאי ישב חייל ולידו ערמה של דסקיות גולמיות מחוררות באמצע. כל אחד מסר את מספרו האישי. כשהגיע תורי ניסיתי להתבדח עמו: "בשביל מה לך מספרי האישי, בלאו הכי כולנו משולים למתים?". ברצינות תהומית הוא השיב שאכן, זה אחד מלקחי המלחמה – אנשי הרבנות הצבאית שעברו בין הנפגעים הרבים מבין צוותי השריון לא היו יכולים לזהות את החיילים השרופים, ולכן הפקודה היא לחצות הדסקית, חצי לענוד על הצוואר ואת החצי השני לטמון בחריץ מיוחד שהותקן בנעלי השריון השחורות והגבוהות. "ועכשיו מה מספרך האישי?", שאל שוב. 961611 אמרתי, ותוך שניות הטביע החייל את מספרי האישי על גבי הדסקית. השתדלנו להאריך כמה שיותר את השהות במתחם, אך לבסוף נאלצנו לחזור אל מרגלות תל מסחרה.

באותו לילה שמרתי יחד עם ראובן, תושב כפר סבא ואיש החולייה הטכנית שלנו. לילה חשוך ואפל, אף כוכב לא נראה בשמים, רוחות מקפיאות חלפו בין הפחים משמיעות קולות אל-אנושיים. נביחת כלבים רחוקה תרמה לתחושת הפחד מפני הבלתי נודע. כדי להעביר את הזמן עודדתי את ראובן לספר לי על ילדותו. למדתי שמשפחתו עקרה מבגדד לבומבי בעקבות עסקי המסחר של אביו, וכי בהודו הוא גדל בין בעלי אמונה מיסטית שונה משל בני המערב. הסיפורים על תופעות של רוחות ושדים שהיה עד להן בילדותו העבירו בי רעד והודיתי לאל כשתמה המשמרת וירדנו לתפוש תנומה קצרה לפני תחילתו של יום חדש.

רגע של רגיעה באזור נחל דליות

תם אך לא נשלם
שכבתי באשמורת האחרונה, אך לא הצלחתי להירדם. המחשבות לקחו אותי אל בני משפחתי ומהם אל שני הטירונים שנהרגו לידי בלילה הראשון של המלחמה. אנסטנקטיבית שלחתי יד לכיס מכנסי, אבל לא מצאתי השרשרת ועלי חצי הדיסקית של ההרוג השני מאותו לילה. כאחוז אמוק התחלתי לחפש בתוך הקיטבג, ושם, בכיס מכנסי המלוכלכים, אלה שלבשתי עד המקלחת, מצאתי את השרשרת. עכשיו התפנתי סוף סוף לראות את השם המוטבע על חצי הדיסקית – שחר אמנון מס' אישי 2509766.

בתחילת נובמבר 1973 יצאנו לחופשה ראשונה, וירדנו למחנה פילון כדי להתארגן להמשך 210 ימים רצופים של שירות מילואים. כל אחד מחיילי הפלוגה שיצא לחופשה קיבל עליו לבקר את המשפחות השכולות ולנחמן. יצאתי הביתה, משתוקק לראות את אשתי דבורה ואת שני ילדיי הפעוטים. הנסיעה התארכה מאוד, וכשראיתי את האורות המנצנצים של תל אביב מחלון האוטובוס החלטתי לעצור ולבקר בבית משפחתו של אמנון כדי לספר להם כיצד נהרג יחד עם ג'ינג'י בתקיפת המטוסים הסורים. בחזית הבית הופתעתי לראות שתי מודעות אבל: אחת על שם אברהם אמנון והשנייה על שם שחר אמנון. תפשתי בחוזקה את השרשרת עם חצי הדסקית, לא מאמין למראה עיניי.

כמה אכזר הגורל! את אברהם אמנון הכרתי במשך כארבע שנים ומעולם לא ידעתי ששמו הפרטי הוא אברהם, כולם כינוהו אמנון. דווקא נפילתו של שחר, אחיו הצעיר שלא הכרתי, בלילה הראשון של המלחמה היתה זו שהותירה בי את חותמה. בחרדת קודש פניתי להורים המבוגרים. האם לבשה שחורים ואחזה בחוזקה בתמונות הבנים. "את מי מהבנים שלי הכרת?", שאל האב. הגשתי לו את חצי הדסקית על השרשרת ובקול חרישי אמרתי, "את שניהם".

____

קטעים מהספר "דיסקית חצויה" שכתב אריה רוזנברג; התמונות מתוך האלבום האישי


    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.

    כתבות מישראל

    אברהם הוסטל אילת: תיירות מסוג אחר
    אברהם הוסטל אילת: תיירות מסוג אחר

    אם אתם רוצים להכיר את אילת האמיתית, זאת שמחוץ לשורת המלונות הענקיים שבטיילת הצפונית, אברהם הוסטל מציע לא רק אופציית לינה במחיר שפוי, אלא גם אווירה צעירה ותוססת ואפשרות להכיר צדדים חדשים ופחות מוכרים של העיר הדרומית

    לבלות באילת בלי לשלם
    לבלות באילת בלי לשלם

    אולי תתקשו להאמין, אבל באילת אפשר לבלות נהדר בלי לפתוח את הארנק. ירדנו לעיר הנופש הדרומית כדי לבדוק אחדות מתוך 101 החוויות החינמיות שמוצעות למבקרים. טיילנו במדבר בלוויית מדריך מוסמך, חתרנו בסאפ בים האדום, למדנו ריקודי בטן, צפינו ...

    מלון גלי כנרת: חופשה מפתיעה בטבריה
    מלון גלי כנרת: חופשה מפתיעה בטבריה

    מלון גלי כנרת, שנפתח בשנות הארבעים והיה חביב במיוחד על בן גוריון, עבר לרשת ישראל קנדה מלונות ושופץ באופן מאסיבי, תוך שמירה על המוטיבים ההיסטוריים עם פינוקים עכשוויים. בין השאר, יש בו ספא מרהיב, חוף פרטי עם סירה ...