מהפכה בצרפתית – להבדיל מהפעמים הקודמות בהן חזרתי מחופשת הסקי פצוע (למה זו נקראת חופשה, חשבתי לא פעם), הפעם יצאתי למסע בלבן פצוע כבר בהתחלה – עם גיד אכילס קרוע ממשחק כדורסל כמה שבועות קודם לכן. "לאשכנזים מעל גיל שלושים אסור לעשות ספורט," קבע חברי עופר שחלק איתי את פציעת הסקי הראשונה מאוסטריה.
לקריאה נוספת:
"תבוא כמו שאתה" הציע בשיחה מוקדמת טל הולנדר, שהקים את מיזם Snow Therapy ומוציא זו השניה השנייה ברציפות את קבוצות התרפיה בשלג, המיועדות ללוחמים ולוחמות שהשתתפו ב"חרבות ברזל". במסע הם לומדים לגלוש, מתמודדים עם אתגרים פיזיים ומנטליים וחווים ריפוי וצמיחה. הפעם היתה לי הזכות לחנוך ולהנחות את המחזור הראשון שכלל 14 משתתפים ומשתתפות. מנעד הגילאים בין חברי הקבוצה רחב למדי – מעשרים ועד סביבות החמישים. "יש לי בת בשירות לאומי," שיתף עמוס, "כמעט בגיל של אחת הלוחמות הצעירות שהשתחררה זה לא כבר" – ועדין הם חולקים חוויות חיים משותפות ומפרות.
עיירה אלפינית מנומנמת
כמו בשנה שעברה, גם הפעם יצאנו לצרפת, אך הפעם לאתר אחר – אלפ ד'ואז (Alpe d'huez). נפגשנו תחילה בטרמינל 1, "לחשוב שפעם זה היה ה-טרמינל (בהא הידיעה)" הסברתי בפרץ נוסטלגיה לצעירים שבקבוצה. פורמולה 1, סרטו האחרון של בראד פיט, הטעין אותי בצפיית השראה לפני הנחיתה בליון. משם נסיעת אוטובוס של שעתיים לערך הביאה אותנו ליעד הנבחר, כפר מנומנם במונחי קריית טבעון שבשנות השמונים המאוחרות עבר הסבה מישוב חקלאי לעיירת סקי לגיטימית עם 350 תושבים. בעונת השלג פוקדים את המקום 3,500 תיירים – עסקה מוצלחת לכולם, כמאמר שירו של אריאל זילבר.
"הכפר כל כך קטן שניתן לחצות אותו בעשר דקות מצד לצד", שיתף אותי אלכס, נציג צעיר ומלא כוונות טובות ממרכז התיירות המקומי, שהתרגש לפגוש מישהו מישראל לאחר שפגש בעיקר בלגים, הולנדים ואנגלים – כולם נפגשים בחנות קפה אחת מול הגונדולות העולות להרים. חנויות הסקי פועלות פה במשך חצי שנה, סיפור עונתי, בעוד שבחצי הקיצי של השנה הן מתמקדות במכירת ציוד טיפוס צוקים בסגנון ויה פרטה.
שלג יעשה ממך יופי
הפעם כאמור לא גלשתי אך ליוויתי את הקבוצה להר, נזהר לא להחריף את הקרע. הגעתי לפיק בלאנק בגובה 3,330 מ', ממנו יש תצפית על חמישית מצרפת, כולל המון בלאן, ההר הגבוה באלפים (והשני בגובהו באירופה), ששוכן על גבול צרפת ואיטליה.
הקבוצה הטרוגנית, אחד לומד ליפול ולקום בדיוק כמו בלימודי הרפואה, השני מנצל את הזמן להשתהות בטבע – "מה רבו מעשיך" צועק רונן במבט למעלה, ויש כאלו שבאו "לעשות עונה". כולם מגלים בזמנם ובתורם ששלג יעשה מהם יופי – שימ"י, כך מכנה זאת אלמוג מוסקוביץ', שותפו של טל למיזם. אחד מאלה שהשלג עושה להם יופי הוא גלעד. אחרי שנפצע בלבנון וחטף קורנט בעזה, הוא מתעקש להחליק במסלולים השחורים ומתכוון לחזור לפה שוב בקרוב, הפעם עם ארגון "אחים לחיים" – מכור ללבן.
למרות שהשמש זורחת מאוחר יחסית לישראל (בשש וחצי בבוקר עדיין חשוך), את ההר פקדנו עם שחר, כבר בשמונה וחצי, אחרי הכל עשרות קילומטרים של מסלולים הם לא עניין של מה בכך עבור הישראלים. המקומיים לעומתם משלבים את הסקי כהפוגה של בין לבין ובעיקר לקראת הטומורלנד המתקרב – פסטיבל מוסיקה אלקטרונית מושקע וידוע שיתקיים באלפ ד'ואז בסוף מרץ, עם שלושים אלף מבקרים.
עד אז, בין המסלולים הירוקים, הכחולים והאדומים מצאנו אתנחתא קצבית בפולי דוס (La Folie Douce) – רשת מועדונים וליין מסיבות שמייח במיוחד. גם כאן כיכבו כמה סטיקרים למזכרת מארץ הקודש – עם הכיתוב "עד הניצחון". בזמן ההמתנה לשאטל (במבטא צרפתי) חזרה לעיירה החלפנו את שיחות המלחמה במלחמות שלג – האסקפיזם נמשך במיטבו.
על הבוקר, המשתתפים לא שוכחים למלא את הפלאסק (בקבוקון שתיה) או כפי שהיטיבו להגדיר –מחסנית – בעראק איילים. בחסות סופת השלגים (40 ס"מ של שלג בלילה) והשראה מהרשתות החברתיות אלתרנו בשטח קצת אחר כך ברד עראק לימונים. בהמשך אימצתי את העניין גם עם קפה ומיץ תפוזים, מוזמנים לנסות.
בערב, כשהשרירים תפוסים מגיע תורו של הלב להתרחב. על גיטרה ליד האח, בין עומר אדם לדיויד ברוזה הכל מתחבר, עולה וצף. אחרי ספידייט להכרות וכמה שאלות העמקה צפו ועלו הסיפורים ואיתם התחושות, הרגשות והתובנות. "על ההר המושלג המיקוד בגלישה מנתק אותך מכל הדברים שחווית בארץ," משתף תומר, "הסערה בחוץ מנתקת אותך מהסערה שבפנים".
*השמות שונו והתמונות טושטשו מטעמי בטחון שדה
יגאל (איגי) לרנר – במאי דוקומנטרי, מפיק פסטיבל כנרת לסרטי טבע ומסע ומנחה מעגלי גברים, מפגשי אבות ומסעות לוחמים









