תפריט עמוד

מחוז אונטריו, קנדה: טעם של פעם

מחוז אונטריו, קנדה: טעם של פעם

במרחק נסיעה של שעות אחדות ממפלי הניאגרה המתוירים לעייפה שוכן איזור קסום ורומנטי, המוכר הרבה פחות, ובו ריכוז גדול של מנוניטים - קבוצה דתית נוצרית המשמרת בקפדנות אורחות חיים של המאה ה־16

לו היתה הכתבה הזו סרט קולנוע, היא היתה נפתחת כך:

חוץ. יום. שוק. המצלמה נעה באיטיות לאורך שורה של סלי נצרים עמוסים תפוחים אדומים, דלעות כתומות ענקיות, שקים של תפוחי אדמה, צנצנות ריבה, חריצי גבינה וכיכרות לחם תוצרת בית. אור רך של סתיו מלטף את דוכן העץ, הנראה כמו פרט בתמונה של אחד הציירים הפלמיים מהמאה ה־17. המצלמה מתמקדת במוכרת התפוחים, נערה צעירה בשמלה ארוכה וכהה, רכוסה עד צווארה. למותניה חגור סינר בד מגוהץ. צמותיה הארוכות משתלשלות מכיפת התחרה הלבנה הקשורה בסרט תחת סנטרה. עיניה מושפלות בצניעות לאדמה.

המצלמה מתרחקת, מגלה עוד ועוד דוכנים. סביב הדוכנים טורחות בעמלנות נשים בשמלות ארוכות וכיפות קשורות תחת הסנטר, ולצידן גברים במגבעות קש, פורקים סלים מעגלות העץ. מאחוריהם מסתמנת שורת עגלות, כולן רתומות לסוסים. המצלמה מתרחקת עוד. לתמונה נכנסת ביואיק אדומה וחונה לצד העגלות.

שוב מתרחקת המצלמה. מגרש החנייה ממלא את כל רוחב המסך: מצד ימין חונות בצפיפות מכוניות אמריקאיות ויפאניות. מצד שמאל חונה שורת עגלות עם סוסים. תנועה ערה מתנהלת בין הדוכנים למכוניות: קונים בג'ינס וסניקרס מעמיסים שקיות עמוסות כל טוב לתאי מטען ומפנים מקום חנייה, שנתפס מיד. ברקע כביש מהיר, ומאחוריו משתרעים אל האופק שדות תירס צהובים ויערות מייפל בצבעי שלכת. קאט.


מוכרת מנוניטית (בשמלה צנועה, סינר וכיסוי ראש) בשוק של סנט ג'ייקובס. אחר הצהריים, כשהשוק נסגר, המנוניטים חוזרים הביתה בעגלות | צילום: אייסטוק

נחבאים אל הכלים
סצינת השוק הזו חוזרת על עצמה מדי חמישי ושבת, ימי השוק של סנט ג'ייקובס (St Jacobs). בימים גשומים, ויש הרבה כאלה במחוז אונטריו שבקנדה, מתנהל המסחר במבנה המקורה הסמוך. בחלל הענק הזה מתנהלת מכירה פומבית של בקר מהחוות הסמוכות, ובו בזמן נמכרים בדוכנים חמוצים וגבינות לצד שמיכות טלאים ובקבוקים של סירופ מייפל, גאוותו של האיזור. בשעות אחר הצהריים מקפלים המנוניטים את הדוכנים, מעמיסים את הסחורה ואת המשפחה על העגלות ומפליגים הביתה, לכפרים ולחוות שפזורים בין שדות התירס האינסופיים.

המנוניטים הם אחת התופעות המרתקות של חבל אונטריו שבדרום־מזרח קנדה, לא רחוק מהגבול עם ארצות הברית. במרחק נסיעה של שעות אחדות ממפלי הניאגרה המתוירים לעייפה שוכן איזור קסום ורומנטי, המוכר הרבה פחות ובו ריכוז גדול של מנוניטים. המנוניטים – קבוצה דתית נוצרית, המשמרת אורחות חיים של המאה ה־16 ומתגוררת באיזור זה – מוכרת פחות מהאיימיש, קבוצה דומה שהתפרסמה בעיקר בארצות הברית.

האיימיש זכו בפרסומם בעיקר בזכות האריסון פורד וקלי מק'גיליס, שעשו להם תשדיר שירות נפלא בסרט "העד", ובזכותם של סרטים הוליוודיים אחרים. מבחינה היסטורית, יש לאיימיש ולמנוניטים מקור משותף, אך האחרונים נחבאים יותר אל הכלים. כמו האיימיש, גם אצלם הגרעין הקשה, המכונה "הסדר הישן", דבק בדרכי החיים המסורתיות שייבאו אבותיהם מאירופה. כמו האיימיש הם נוסעים בכרכרות, מעבדים את אדמתם במחרשה רתומה לסוס, מתלבשים כפי שהתלבשו אבותיהם ביבשת הישנה במאה ה־16 ומשתדלים להימנע ככל האפשר ממדוחי המאה ה־21.

עד 1693 הרכיבו האיימיש והמנוניטים אותה קבוצה. האיימיש פרשו והקימו זרם משלהם, משום שסברו שהמנוניטים נעשו "מודרנים" מדי ואיבדו מ"טהרתם". הם כינו עצמם על שם מנהיגם הפורש, ג'ייקוב איימן. גם המנוניטים נקראים על שם אחד ממנהיגיהם, מנו סימנס, כומר הולנדי כריזמטי שהמיר דתו מקתוליות למנוניטיות ב־1536.

ראשיתן של שתי התנועות בימי הרפורמציה הפרוטסטנטית. בדומה למרטין לותר, שהסעיר את הכנסייה הקתולית בגרמניה בתביעותיו לתיקונים, קרא אולריך צווינגלי בשווייץ לשינויים דומים. כמו לותר, דגל גם הוא בלימוד התנ"ך בשפת האיכרים ולא בלטינית וטען כי הגאולה מהחטא הקדמון תגיע באמצעות האמונה, ולא באמצעות תרומות לכנסייה. הקבוצה השווייצרית שהושפעה מרעיונותיו הציעה אופציה שלישית מול הקתוליות והפרוטסטנטיות: הכנסייה האנאבפטיסטית – "הנטבלים מחדש". מקורה של כנסייה זו בחברי חוג לתנ"ך בציריך, שהטבילו אלה את אלה כאות לקבלת עול אמונה ומצוות; זאת, בניגוד להטבלה האוטומטית של התינוקות. האנאבפטיסטים נבדלו מאחרים גם בהטפתם העקבית להפרדה גמורה בין דת למדינה. הפרדה זו נראתה להם כהיטהרות מהשפעתם המזיקה של ענייני העולם הזה ושיבה לערכי הנצרות הראשוניים.

רדיפות ונדודים

11
 
בשוק של סנט ג'ייקובס. לא קל להתרגל למבטי התיירים או למצלמות שהם שולפים | צילום: אסנת קרסננסקי

כצפוי, הכנסייה וגם המדינה לא אהבו את הפרשנות הזו לכתבי הקודש. וכשהתחילה האמונה החדשה להתפשט, בעיקר ברחבי שווייץ, גרמניה והולנד, החלו גם הרדיפות אחרי המאמינים. למרבה האירוניה, רבים מהם הומתו בטביעה. "אם הם כל כך רוצים להיטבל מחדש", נכתב במסמך של מועצת העיר ציריך מאותם ימים אפלים, "בבקשה – שייטבלו". בתוך שנים ספורות הוצאו להורג מרבית המנהיגים האנאבפסטיסטים, והמאמינים נמלטו למקומות מחבוא במערות ובהרים בשווייץ ובדרום גרמניה. מתנועה עירונית הפכו האנאבפטיסטים לתנועה כפרית.

גם הפציפיזם הקנאי שלהם לא סייע להם להתחבב על השלטונות. אחת מדמויות המופת של המסורת המנוניטית הוא דירק ווילמס, מרטיר אנאבפטיסטי. ווילמס נמלט ב־1560 מקצין שנשלח לאסור אותו בשל אמונתו. במהלך המרדף הוא חצה אגם קפוא למחצה, והגיע בשלום לגדה השנייה. כשעבר הקצין באותו מקום, נבקע הקרח והוא התחיל לטבוע. ווילמס לא פירש את האירוע כנס משמים, וכיאה לנוצרי שב על עקבותיו כדי להציל את אויבו. הוא משה את הרודף מהמים, וזה גמל לו במאסר מיידי. ווילמס הועלה לאחר מכן על המוקד ומת בייסורים גדולים.


מנוניטים הוצאו להורג, נכלאו בבתי סוהר, הוגלו, רכושם הוחרם לטובת הכנסייה ובשלב מסוים אף נחקק חוק, לפיו ילדיהם אינם נחשבים לחוקיים, ולפיכך אינם זכאים לרשת את הוריהם. למרות התעללויות אלה המשיכה התנועה לגדול ולהתפשט. משווייץ עברו חבריה להולנד, משם לפרוסיה ומשם לרוסיה, בעיקר לאוקראינה.

הגלגולים הללו הותירו בהם את חותמם. הם מדברים בדיאלקט גרמני־שווייצרי מוזר במקצת (שמזכיר אידיש), ולצד מטעמי המייפל והפאדג' סיפח לעצמו המטבח המנוניטי גם בורשט, ורייניק'ס, מרק עוף וקומפוט, שהם כנראה בני הלוויה הטבעיים של כל פוגרום.

תוצאה אחרת של הקשיים והרדיפות היתה הימנעות מהנהגה מרכזית אחת והיווצרות קהילות קטנות, המספקות את צורכי עצמן. לעיתים מנתה קהילה כמה משפחות, שנפגשו בסתר במרתף בית, בלי הנהגה של כומר. אפילו מנו סימנס, שעל שמו נקראת הקבוצה, לא היה מנהיג בלעדי בתקופתו.

כשהחל הצאר אלכסנדר השני להכביד עליהם את עולו, החליטו המנוניטים על יציאת מצרים משלהם, והפליגו לעולם החדש. הם הגיעו ליבשת אמריקה ב־1683 והתיישבו בעיקר בדקוטה, נברסקה וקנזס. כשפרצה מלחמת האזרחים בארצות־הברית, סירבו להשתתף בה מטעמי פציפיזם והיגרו לקנדה. שם הגיעו סוף סוף אל המנוחה ואל הנחלה. גורלם של אלה שנשארו במולדת הישנה היה עגום: השווייצרים המשיכו לרדוף אותם עד אמצע המאה ה־19, ורק ב־1859 קיבלו זכויות מלאות.

הדי העולם הישן
הקהילה המנוניטית בקנדה מונה כ־200 אלף איש (כאחוז אחד מאוכלוסיית המדינה) ומתרכזת במחוזות מניטובה ואונטריו. המנוניטים הקנדים מהווים כחמישית מכלל המנוניטים בעולם. בקונגרס המנוניטי האחרון דווח על כ־975 אלף מנוניטים הפזורים ברחבי תבל: מחציתם באמריקה הצפונית, מיעוטם באירופה וחלק נכבד בארצות העולם השלישי, תודות לפעילות המיסיון המנוניטי.


כשליש מהמנוניטים הקנדים מתגוררים בחוות ועוסקים בחקלאות. היתר מנהלים עסקים קטנים – מסחר, אריגת שטיחים, נגרות, ייצור סירופ מייפל ותיירות. רבים מהם גרים בעיירות קטנות ובערים עתיקות וציוריות במחוז אונטריו, כמו סנט ג'ייקובס, אלמירה ואלורה, הנראות כמו תצלומים שצולמו לפני מאה שנה. הן ממוקמות באיזור כפרי, שבו חוגגים עדיין את חג החריש ואת חג הקציר, את פסטיבל חמאת התפוחים ואת אירועי חגיגות הדלעת, וכל זה ברצינות גמורה. חגיגות הדלעת כוללות, אגב, תחרויות אפייה של פאי דלעת, תחרות זלילה של פנקייק דלעת וטורניר יריקת גרעיני דלעת.

לאורך הכבישים הכפריים המתפתלים בין העיירות הרדומות הללו, בין מטעי המייפל והתפוחים, פזורות חוות מנוניטיות. ברבות מהן נהוגות עדיין שיטות חקלאות של העולם הישן – מחרשות, סוסים, פרדות, רפת עתיקה, טעם של מחלבה קטנה. מדי פעם עוברת כרכרה בשעטת פרסות, לפעמים עוצר מיניבוס ופורק קבוצת ילדים עם ילקוטי בית ספר מהסוג הישן, העושים דרכם בשדות הביתה, לחווה.

 
על אם הדרך, בין החוות, ניצבות בעונות האסיף נשים מנוניטיות עם עגלות עץ ומוכרות מתוצרת החווה: תפוחים, ביצים, תפוחי אדמה ודלעות. לעיתים קרובות גם הילדים עוזרים. עם הנשים הללו, בייחוד עם הצעירות, קל לפתח "שיחת בנות" יותר מאשר בשוק האיכרים שליד סנט ג'ייקובס, שם פקוחה עליהן עינם של השכנים והקרובים, המתנגדים לכל גילוי של פתיחות יתר.

 

תיירות משוטטות ברחוב הראשי הציורי של סנט ג'ייקובס. הפלישה לפרטיות אינה קלה למנוניטים, אולם נימוסיהם והפציפיזם שלהם מונעים מהם מלהגיב

בשיחות החולין האלה ליד דוכני התפוחים והדלועים מתחילה העין להבחין בדקויות: יש נשים "חופשיות", ששמלותיהן אמנם מכסות מרפק וברך, אך הן מתהדרות בבד בהיר ובדוגמת פרחים קטנטנים, ולראשיהן הן חובשות כיפות תחרה שקופות למחצה. ביניהן יש כאלה שמחזיקות רשיון נהיגה, ואפילו נסעו פעם לארצות־הברית הסמוכה. בקרב "השמרניות", לובשות השמלות הכהות, הצווארונים הגבוהים וכיפות הכותנה, פחותים הסיכויים למצוא גילויי מודרניזציה נועזים שכאלה.

בשיחה כנה מודות אלה וגם אלה שהן שונאות את מבטיהם החודרים של התיירים. הן כועסות על אלה שנועצים עיניים, שולפים מצלמות ולפעמים גם רודפים אחריהן אל תוך הכנסיות, לצלם אותן בפעולה. הכרכרות החונות בחצר הכנסיות של "הסדר הישן" ביום ראשון בבוקר הן אחת האטרקציות התיירותיות של האיזור. זאת, למרות שהמנוניטים משתדלים להבהיר שהפלישה הזו לפרטיותם כמוה כעינוי.
הפציפיזם ונימוסיהם הטובים מונעים מהם התנהגות גסה או אלימה. הדבר מנוצל, לעיתים קרובות, לרעה על ידי תיירים סקרנים, שמתייחסים אליהם כאל מוצגים בגן חיות. בדרך כלל, מנסים המנוניטים להפגין אי־נוחות, להביט לכיוון אחר או לנסות להתרחק; אבל כשהמסרים הלא־מילוליים הללו אינם עוזרים, ניגש אחד מהם, לרוב גבר, ומסב את תשומת ליבו של הטרדן בעדינות ובסבלנות לכך שהוא פוגע ברגשותיהם.

השלום הוא הדרך

עם כל אי־הנעימות הכרוכה במציצנות התיירית, גם אלה שחשים לא בנוח עם עובדת היותם אטרקציה שיווקית מודעים לכך שהתיירות תורמת רבות לכלכלת האיזור. רבים משכירים צימרים לתיירים, לפעמים בלוויית הסברים על אורחות החיים המנוניטיים. האמביוולנטיות אמנם קיימת, אבל לפי ההשקפה המנוניטית, הדרך הטובה ביותר להתמודד עם האויב היא להפוך אותו לידיד. אימרה מנוניטית גורסת: "אין דרך לשלום. השלום עצמו הוא הדרך".

 
המוזיאון המנוניטי בסנט ג'ייקובס הוא דוגמה מוצלחת לניסיון כזה. "אחת הסיבות להקמת המוזיאון היא כדי להתמודד עם הקושי שבמפגש בין המנוניטים לתיירים", אומר ג'וזף סניידר, אחד מצאצאיו של ג'ייקוב שניידר, ממייסדי סנט ג'ייקובס. סניידר נחשב מנוניטי מודרני. בגדיו רגילים והוא נוהג במכונית, אבל ילדותו עברה עליו במשפחה מסורתית של "הסדר הישן", בה לא דיברו אנגלית אלא רק בדיאלקט הגרמני־שווייצרי. מרבית חייו עברו עליו בחווה, ועכשיו משיצא לגימלאות הוא מתנדב להסביר את תרבותו לתיירים הבאים למוזיאון המקומי. "הקבוצה שאני שייך אליה לא נראית כל כך יוצאת דופן", הוא אומר, "ולכן פחות קשה לנו. המנוניטים המסורתיים יותר הם שמעוררים את תשומת הלב, ולהם יש יותר קשיים. האמונה זהה, אבל המימוש מעט שונה".


ילדות מנוניטיות בתלבושת מסורתית מציצות בסקרנות על מבקרים מבחוץ

סניידר עונה בסבלנות על שאלותיהם של כל התיירים הסקרנים: "המסורתיים מתלבשים כך, כי הם מאמינים שהלבוש משקף את האמונה. לא, הם לא עושים את זה כדי להיראות מוזרים. זו דרכם להדגיש ערכים כמו צניעות וענווה ולהיבדל מהסביבה החיצונית". או: "המנוניטים אינם מתנגדים לרפואה מודרנית ואינם מסרבים לקבל חיסונים. נכון שהיתה התפרצות של מגיפת פוליו, אבל זה קרה גם באזורים אחרים של קנדה". וגם: "לא, זה לא נכון שהמנוניטים משתמטים מתשלום מיסים. אנחנו משלמים מס הכנסה ומס קנייה ומס רכוש. נכון שיש המתנגדים שכספי המיסים שלהם יועברו לתקציב החימוש, אבל הם מיעוט". או: "כן, נכון שרבים מבני "הסדר הישן" מסרבים לקבל מהמדינה דמי ביטוח לאומי, מענק לידה או סעד, ומבקשים במקום זאת את הזכות לטפל בזקנים שלהם בעצמם, לפי דרכם. אם אתה חבר בכנסייה שמתפקדת היטב, אתה לא צריך ביטוח נגד מחלה, שריפה או נזקי טבע. בשביל זה ישנה הקהילה".

אולי לישראלים קל להבין את התופעה המנוניטית יותר מאשר לבני אומות אחרות. למרות ההבדלים בין הקבוצות, קשה שלא להיזכר בחרדים "שלנו", ולו בגלל המראה החיצוני: אלה ואלה מנציחים בתלבושתם את אופנת המאות הקודמות; משמרים דיאלקט שמקורו בשפה הגרמנית; מקפידים על צניעות מופלגת ועל הסתגרות מפני העולם. גם ההבדלים מזדקרים לעין: המנוניטים חיים בקרבה לטבע, מסרבים לקבל תמיכה מהממשלה וכל גילוי של אלימות, כולל זריקת אבנים, הוא עבורם בבחינת ייהרג ובל יעבור.

כדרכן של קהילות מתבדלות, המנוניטים כמו החרדים מציעים לחבריהן שירותים מפותחים של עזרה הדדית, מהסוג שהחברה שסביבם לעולם לא תוכל להציע. זוהי רשת ביטחון כלכלית, פסיכולוגית וחברתית מהעריסה ועד לקבר. כל בעיה יכולה להיפתר במסגרת הקהילה: סיוע למשפחות מרובות ילדים, ליתומים ולאלמנות, בניית בתי אבות לקשישים, מתן ערבויות ובטחונות לעסקים. חברות הביטוח הפנימיות, למשל, יכסו נזקים ששום חברת ביטוח לא תהיה מוכנה לשלם.

קשה, ואולי גם לא כדאי, להינתק מחבל הטבור הזה, למרות המחיר שהוא גובה: רמת הפיקוח החברתי הגבוהה על הפרט, החיכוך המתמיד הנובע מחיים בקהילה קטנה (שכמו אצל החרדים, מוביל לתופעות של פיצול ופילוג לחצרות ולזרמים), שלא להזכיר את המתח עם העולם החיצון. עם זאת, זו אינה כת גוועת. המנוניטים נהנים לנופף במספרים, לפיהם שיעור העזיבות קטן למדי, שיעור הילודה גבוה, ויש גם מצטרפים חדשים. סניידר אומר שבכנסייה שלו בעיירה הסמוכה אלמירה חברים 300 איש, 71 מהם לא נולדו כמנוניטים. מרבית המצטרפים הם בעולם השלישי, בעיקר באפריקה ובאמריקה הדרומית, ואלה אינם מקבלים, בדרך כלל, את הנוסח של "הסדר הישן".

אווירה משפחתית
המתבונן מבחוץ עלול לזהות אדיקות עם דחיית הטכנולגיה נוסח "הסדר הישן". בקרב עשרות הפלגים של המנוניטיות המודרנית קיימות קבוצות המשמרות ערכים מסורתיים, גם אם בלבוש חדש. הקבוצות הללו מאירות פנים לאורחים, וביקור במפגש יום ראשון עשוי להיות חוויה מרתקת. הקבוצה שהצטרפתי אליה כללה כשלושים משתתפים, מבוגרים וילדים, שנוהגים להיפגש מדי יום ראשון בעיר קיצ'נר־ווטרלו, לא הרחק מסנט ג'ייקובס, במרתף של בית פרטי בדומה למנוניטים המחתרתיים של ראשית ימי התנועה. "כנסיות בית" כאלה, בהן חברים בין שלושים לחמישים אנשים במעין משפחה מורחבת, אינן תופעה נדירה. בקיצ'נר ווטרלו לבדה, עיר לאו דווקא מנוניטית ובה רבע מיליון תושבים, יש חמש "כנסיות בית".


המרתף הגדול נעים ונקי. החדר חשוף מקישוטים, פרט לשולחן קטן שעליו פרוסה מפה לבנה ופמוט עם נר דולק. האווירה אינה חגיגית במיוחד: חברי הקהילה לא לבשו את מיטב בגדיהם, אלא באו בג'ינס ובחולצה משובצת לתפילה משותפת עם חברים, כמו משפחות שיוצאות יחד לפיקניק.
מרבית חברי הקבוצה הזו הם בני 30 ומשהו, אם כי יש גם בני 60 ומשהו, משכילים, העובדים במקצועות חופשיים. כריס עובדת בחנות ספרים, מארק מורה, וסטיבן איש מחשבים. כולם נוהגים במכוניות וצופים בטלוויזיה. רובם באים ממשפחות מנוניטיות, אבל יש גם קתולים לשעבר, שהמירו את דתם.


על אורח חייהם המיוחד של המנוניטים בסנט ג'ייקוס שבדרום-מזרח קנדה

ההתכנסות מתחילה במפגש חברתי, אחר כך מתפללים ושרים מזמורים בלוויית פסנתר וגיטרה. אין כומר שמנהיג את התפילה; "כל אחד מאיתנו הוא הכומר של עצמו", הם אומרים. בכל פעם מנחה מישהו אחר את המפגש: מודיע איזה מזמור שרים, מציג את האורחים, מנהל את מפגש בית הספר של יום ראשון, המשותף להורים ולילדים, שמתקיים אחרי התפילה.

המפגש בו השתתפתי הוקדש לשאלות ותשובות. לקירות החשופים הוצמדו בריסטולים, ועליהם התבקשו המשתתפים לכתוב שאלות שעליהן היו רוצים לקבל תשובה. "מדוע יש סבל בעולם?", "האם אלוהים הוא גבר או אשה?", ו"מדוע חיות לא הולכות לבית ספר?" היו רק חלק מהשאלות. אחר כך היתה שיחה בנושא, קראו סיפור חסידי מ"אור הגנוז" של מרטין בובר וקואן זן־בודהיסטי, כדוגמאות לשאלות שאין להן תשובות רציונליות, וחתמו בדיון שנושאו: לאן להפנות את הצדקה השנתית של הקהילה, מעון לנשים מוכות או קרן לילדים נפגעי ניצול מיני. בתום הפעילות ישבו כולם לארוחת צהריים משותפת.

לו היה זה סרט, הבמאי לא היה מתאפק, מן הסתם, מעמעם את האורות ומטשטש את התמונה עד שהאנשים הללו היושבים סביב השולחן ואוכלים פסטה היו נראים כמו אבותיהם המנוניטים, במרתף טחוב בבית אבן עתיק בעיר ציריך שבשווייץ, אוכלים את תבשיל תפוחי האדמה מקערות עץ, ואור הנרות מטיל צללים ארוכים על פניהם ועל הקירות. ואז היתה התמונה קופאת, הכותרות היו עולות. סוף.

 

לחצו להגדלה

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

קרנבל החורף בקוויבק

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות

כתבות מקנדה

צילום: ליליות אפורות בחורף הקנדי
צילום: ליליות אפורות בחורף הקנדי

כדי לצלם ליליות אפורות, אחד המעופפים היפים בטבע, שלמה ולדמן הרחיק לקנדה בעיצומו של החורף, התמודד עם תנאי קור קיצוניים, חרש את המרחבים העצומים ברכב שטח וקיווה שהמזל יאיר לו פנים... התוצאה: צילומים מרהיבים של ליליות אפורות ובעלי ...

הרוקיס הקנדיים: חלום בירוק, כחול ולבן
הרוקיס הקנדיים: חלום בירוק, כחול ולבן

את יופיים של הרי הרוקי הקנדיים אפילו תמונות לא מעבירות באופן מושלם. שני ישראלים מצוידים במצלמות טיילו מחוץ לעונה החמה בין אגמים קפואים למחצה, פסגות מושלגות והמון בעלי חיים. לפניכם הצצה ליופי שאין לו שיעור

טרק בבריטיש קולומביה
טרק בבריטיש קולומביה

טרק ייחודי באחד האזורים היפים והמבודדים במערב קנדה, בין פסגות פרא, קרחונים ושדות קרח, מפלים ואגמים באינספור גוונים של כחול. אף כביש או בניינים לא פוצעים את הנוף ודיירי האזור העיקריים הם דובים, איילים, שועלים וציפורים