תפריט עמוד

מול הבית הלבן – יחסי שחורים-לבנים באמריקה

מול הבית הלבן – יחסי שחורים-לבנים באמריקה

פגשתי את גרי במעלית. זו היתה הפעם הראשונה שעובד ספרייה זוטר ושחור פנה אלי, קוראת לבנה, במעלית בספריית הקונגרס. "את לא ממש לבנה", הבהיר אחר כך. וכשהבטתי בו במבט מופתע, אמר בטון פסקני: "את לא אמריקאית"

בין מפלצות השיש הלבנות של וושינגטון די. סי. הרגשתי אבודה. שוב הייתי שם. יורדת מקו 30 ליד ספריית הקונגרס. שדרות אינדיפנדנט פינת רחוב שתיים מזרח. מימיני לה־בון קפה, משמאלי בניין ג'פרסון וכיפתו הירוקה, זורחת על רקע שמיים אפורים של קיץ.

לאורך כל הדרך מג'ורג'טאון, שם התגוררתי, ישב לידי גבר חנוט בחליפה ועניבה. הוא קרא בשקיקה את מדור הרכילות הפוליטי של הוושינגטון פוסט. אשה בחליפה נוקשה ומכופתרת עמדה סמוך לו ושלחה מבטים חטופים ומשתוקקים לכיוון העיתון. משנואשה הפנתה מבט אטום מבעד לחלון, אל השמיים האפורים ונוף הבניינים המתחלף של השדרות הרחבות. הנה הבית הלבן ועכשיו ימינה ברחוב 14. ושוב שדרות פנסילבניה. בצד השני של המעבר ישבו שתי נשים שחורות ופטפטו בקולות רמים, ומאחוריהן החליפו נערים שחורים בדיחות קולניות. לפני ישבה משפחה שחורה. כשחלף האוטובוס מול מוזיאון החלל, אמר האב לביתו:
"SEE TRISHA, THIS IS THE AIR AND SPACE MUSEUM". טרישה הדביקה אף לחלון וצמותיה התנדנדו מצד לצד, ואז הסתובבה לאביה ושאלה: "?WHAT DO THEY HAVE THERE AIR AND SPACE". מימין חלף לו בכבדות בניין משרד המשפטים ואחריו עוד מפלצת משיש וספריית הקונגרס.

המעלית קרטעה לקומה העליונה. עברתי על פני הספרנים, ונכנסתי לאולם הקריאה. בכניסה, בין קירות העץ המגולפים, עצרתי. הבטתי בהתפעלות חוזרת בכיפת התקרה המקושטת בירוק וזהב ואז ליד הדלפק הגדול, שעמד במרכז האולם הענק, ראיתי את גרי.

את גרי הכרתי לאחר החודש הראשון בספריית הקונגרס. שנה ביליתי כאן, נאבקת בעבודת דוקטורט אינסופית, אובדת בספרים, במסמכים, ברעיונות. פגשתי את גרי במעלית המקרטעת ובין הקומה השנייה לקומת המרתף הוא פנה אלי להפתעתי ואמר: "?WHATS UP. או.קי. אמרתי. זו היתה הפעם הראשונה שעובד ספרייה זוטר ושחור פנה אלי, קוראת לבנה, במעלית בספריית הקונגרס. "את לא ממש לבנה", הבהיר אחר כך. וכשהבטתי בו במבט מופתע, אמר בטון פסקני: "את לא אמריקאית".

יום אחד רצינו ללכת לסרט. ביקשתי מגרי שיקח אותי מדירתי בג'ורג' טאון. "תגיע לבנין מהשביל האחורי", הסברתי, "ותפתח את השער, אני למטה במרתף". בחוץ ירד גשם זלעפות כבר יומיים, וג'רי אמר "לא!", ואני שאלתי בתימהון "למה?" "כי בעלת הבית שלך תקרא למשטרה". חשבתי שהוא מטורף. בעלת הבית שלי ג'יין היתה אשה נחמדה וליברלית, שסיפרה לי ערב אחד בגאווה איך צעדה בהפגנות למען זכויות האדם בשנות ה־60. אבל ההסברים לא עזרו, אז חיכיתי בגשם. למחרת סיפרתי לג'יין על ידידי הבלתי מאוזן מהספרייה, שחי בעולם בו שחורים עדיין נרדפים על ידי אמריקאים לבנים, והיא אמרה בפרצוף רציני: "הייתי קוראת למשטרה".

קבעתי עם גרי שניפגש בבוריטוס, מול בניין ג'פרסון, כמו פעם. שם סיפר לי גרי על בתו בת ה־15, שגרה עם אמא שלה בניו יורק, יחד עם שלושת אחיה, כל אחד מאב אחר. לא אמרתי כלום, אבל משהו במבטי הסגיר שהמידע הפתיע אותי. הרבה נשים בשכונה חיות ככה, הוא אמר. בשכונה, הוא התכוון לכמה בנייני ענק בקווינס.

אמא של בתו חיה מקצבת סעד, וגם בכך לא היתה יוצאת דופן, ומהכסף שנתנו לה האבות, כששילמו, עבור הילדים. מדי פעם עברה דירה, בעקבות חבריה החדשים ולקחה עימה את ילדיה. יום אחד הודיעה שהיא עוברת מניו יורק לפלורידה. "מאיפה יהיה לי כסף לטוס לפלורידה?" אמר לי גרי במרירות, "ביקשתי ממנה שהילדה תחיה איתי בוושינגטון. אבל היא מסרבת. בטח לא רוצה לוותר על הכסף שאני משלם לה בשביל הילדה". לא אמרתי כלום, למרות שחשבתי שייתכן שאינה רוצה לוותר על הילדה.


"פעם גרנו בבית ענק, איזה אלף דירות היו בו", סיפר לי גרי פעם אחרת, כשביקשתי שיספר לי משהו על ניו יורק, והביט בי לראות אם התרשמתי. התרשמתי, אבל לא הנדתי עפעף. ראיתי בניינים כאלה, אבל אף פעם לא היכרתי מישהו שגר בהם. לא האמנתי שמישהו גר בהם. הם היו מוזנחים מאוד, לפעמים הרוסים. "הבניין היה מורכב משלוש כניסות נפרדות לגמרי", המשיך גרי, "אבל אם עלית על הגג יכולת לעבור מאחת לאחרת בלי לצאת מהבניין. ערב אחד עליתי על הגג כדי לבקר חבר שגר בקומה החמישית, אני גרתי ברביעית, ומצאתי טלוויזיה". "טלוויזיה?" התפלאתי. "כן, מישהו בטח גנב אותה מאחת הדירות, הניח אותה שם והתכוון לאסוף אותה. לקחתי אותה ונתתי אותה מתנה לאמא שלי, שלא היתה לה טלוויזיה, אבל כשהיא שמעה את הסיפור, היא לא רצתה אותה ודרשה שאחזיר אותה לגג, אז נתתי אותה מתנה לחבר, ויום אחד בא לבקר אותו חבר מכניסה אחרת, וזיהה את הטלוויזיה שלו. לפחות ככה הוא אמר. אבל לך תוכיח. נתנו לו אותה. והצטערתי שהטלוויזיה לא נשארה אצל אמא שלי. אבל אמא שלי תמיד היתה נוצריה טובה".

מהפרספקטיבה המוגבלת שלי, גם גרי היה נוצרי טוב. הוא אמר הרבה: "אם אלוהים יעזור", "לפי רצון האלוהים" ו"אלוהים יברך אותך". הוא האמין שישו הוא אלוהים, לפחות למחצה, ושהוא ברא את האדם באפריקה ושכל האנשים הלבנים, בעיקר האמריקאים, הם שחורים שדהו. הוא רצה מדינה לשחורים בארצות הברית, מדינה עצמאית בלי לבנים. הוא לא רצה להתחבר ללבנים, הוא לא אהב אותם, לא הבין אותם, הוא חשב שהם שונאים אותו, אבל לא באמת היה אכפת לו. הוא עבר לוושינגטון כי שם יש יותר שחורים, וממילא פחות לבנים. אבל גם בוושינגטון קרו דברים שלא היו לרוחו. מדי פעם סרבו הקוראים הלבנים להיעזר בשרותיו והתעקשו שיקרא לאחראי הלבן. "אני עם כמוך לא מדברת", אמרה לו פעם דודה חביבה עם משקפיים. גרי ענה לה בנימוס, בהתאם להוראות שקיבל מגבוה: "אני אקרא לאחראי, גברת" ולא קרא לאחראי. עם זאת קשה לומר שהאנשים האלה, שלפי עדותו הופיעו לעיתים קרובות בספרייה, באמת גרעו משלוותו. "לבנים לא מעניינים אותי לא לרע ולא לטוב", אמר לי פעם. מה שכן עניין אותו היה למצוא אשה, להביא את הבת שלו מניו יורק ולהתחתן בכנסייה. כשהוא דיבר עם החברים שלו, לא הבנתי מלה. לפעמים הוא דיבר איתי באותו אופן, ואז הערתי: "אולי אני לא לבנה, אבל גם שחורה אני לא".

לגרי היתה מכונית אדומה. הרבה מהשחורים נסעו באוטובוס. לפעמים ישבתי באוטובוס בתוך קהל שחור לחלוטין. בהתחלה הבחנתי בזה, אחר כך חדלתי. פעם אחת, באוטובוס שהיה עמוס שחורים ולבנים החוזרים מעבודתם בממשל, התיישב לידי גבר שחור וביקש סליחה שהוא מריח מאלכוהול, "אני מתערב שקוראים לך לוסי", הוא הסתובב אלי פתאום, ואני מופתעת, מחייכת, עניתי: "לא". "אז איך קוראים לך?", "נועה", "ואת נשואה, נועה?", "כן", "ויש לך ילדים?", "לא", עניתי. "לי עצמי יש חמישה ילדים", משהו בפניו התקמט, "ואיפה אתם גרים?", "הם גרים בחלק הדרום מזרחי. מכירה?" לא היכרתי. איך יכולתי? מייד כשהגעתי לוושינגטון הבהירו לי שהחלק הזה וחלקים אחרים ממזרח לרחוב 14, לא כולל איזור הממשל והמוזיאונים עד שש בערב, הם מחוץ לתחום לכל אדם בר דעת. שם חיו שחורים ושם, דיווחו אמצעי התקשורת, התרחשו רוב מקרי הרצח. פעם אפילו נרצח שם תייר אנגלי, שלפי הדיווחים בעיתון "ירד בתחנה הלא נכונה". בעיני רוחי הצטיירו אזורים אלה כמו עיר הרוסה, כשבין שרידי בתי הבטון מסתתרים אקדוחנים שחורים, היורים ללא הרף זה בזה ובזרים המעטים, המעזים לבקר שם. אבל יום אחד עברתי שם באוטובוס וראיתי רחובות, בתים, חנויות ואנשים. "לא", אמרתי. "אה", אמר הוא. "אני לא גר איתם, לא יצא. לאן את נוסעת?", "הביתה". "איפה את גרה?", "בג'ורג' טאון". "אני עצמי נוסע לג'ורג' טאון לפגוש חברים". הוא חייך בפה חסר שיניים, והבל אלכוהול היכה בפני. אני חייכתי חזרה. ואז הגענו לרחוב M והוא קם וניגש לדלת היציאה. ושם, סמוך לדלת, לפני קהל הנוסעים הרב, הסתובב אלי ואמר: "תודה שדיברת איתי". "איזה חוצפה יש להם", אמר לי לבן חנוט בחליפה, שישב בצד השני של המעבר.

בבוריטוס חייכתי לחיוך של גרי ואמרתי: "הפעם תיקח אותי לטיול שהבטחת בוושינגטון שאתה מכיר?" "לא יודע. מתי הבטחתי?" "מזמן, כשרק היכרנו, אבל אז היה עוד המון זמן וחשבנו שנספיק לפני שאסע, אבל לא הספקנו. ואולי לא יהיה לי עוד צ'אנס". גרי עמד להתחתן בכנסייה. בתו עמדה לעבור לגור איתו. "אז מתי?"


למחרת אחר הצהריים, נסענו. לגרי היו חברים ברחוב 9 מערב, לא רחוק מהספרייה, והוא הציע שנבקר אותם. במכונית האדומה עברנו את שדרות אינדיפנדנט ונכנסנו לשדרות פנסילבניה. את ארמונות השיש העצומים הותרנו מאחור. ברחוב 9 לא נותר להם זכר. זו היתה עיר אחרת, דומה יותר לשכונה העשירה מצפון מערב, ג'ורג' טאון. בתים זהים בטורים ארוכים. אבל חסל סדר הגינות הקטנות ליד הבתים, ונעלם הצבע החדש בחזיתות. מקרוב אפשר היה לראות שבחלק מהבתים נאטמו חלונות ודלתות, ושחלק מהמרפסות מתמוטטות, ושחלק מהזכוכיות שבורות. ברחובות מלאי החיים והמזוהמים שיחקו ילדים שחורים ואמהות שחורות קראו להם לאכול.

השעה היתה חמש אחר הצהריים, כשהגענו לרחוב 9, לבית חבריו של גרי. אני לא רציתי להיכנס, עדיין לא. "בוא נסתובב עוד קצת" אמרתי, "אתה הבטחת טיול". גרי לא היה מרוצה. החברים שלו חיכו לנו. לו ולידידה הלא לבנה, לא שחורה שלו. הוא היסס. ואני התעקשתי. הלכנו ברגל. גרי לא אהב כל כך ללכת ברגל ונשרך אחרי.
 
ברחובות 11 ,12 ,13 היו הרבה בנייני דירות גדולים ומוזנחים. ליד חלקם ישבו חבורות גברים, לעיתים גם נשים, בחוסר מעש ודיברו בקולות קשים. חלקם החזיקו שקיות ניר חומות ביד ושתו מתוכן. כמה אנשים רזים שהילכו כמו רוחות רפאים, בבלויי סחבות, חצו את מסלולנו. במין יראה נמנע גרי מלעמוד בדרכם, ופינה להם את המדרכה. "קראק", אמר לי, "אפשר לראות לפי המבט. היו לי חברים שהתמכרו".

הרבה ילדים שיחקו בחוץ, כמו בילדותי בפרובינציה הישראלית. פתאום הבנתי שאלה הילדים הראשונים שאני רואה משחקים ברחוב, מזה זמן רב. בוושינגטון אין כמעט ילדים לבנים. כשלבנים מביאים ילדים לעולם הם מיד עוברים לעיר אחרת, לרוב למרילנד או לווירג'יניה. הילדים נסעו באופניים, שיחקו תופסת, קלאס, כדור וחבל. אמהות ישבו בפתחי הבתים משוחחות ביניהן, פולטות צעקות לכיוון ילדים שסרחו. הכל היה קולני, הומה ומחממם את הלב.

"אני רוצה סיגריות". אמרתי ונכנסתי לאחת החנויות לפני שגרי הספיק לעצור בעדי. בפנים היה חשוך. מאחורי דלפק מוגן על ידי זכוכית משוריינת ישב לו קוריאני חסר חיוך. על המדפים סביב הונחו קופסאות שימורים, לחם, חלב וגבינות. מאחורי הזכוכית המשוריינת, באזור הדימדומים, היו הקוריאני, סיגריות, בטריות ומוצרים מתמיהים אחרים. בניו־יורק נתקלתי פעם בשוטרים רבים ברכבת התחתית. "הם מגינים עלינו", הרגיע אותי בן זוגי. "אולי", אמרתי והפחד זחל ועלה לאורך חוט השדרה, "אבל משהו או מישהו מאיימים עלינו". מול הקוריאני, שהביט בי באדישות, והעביר לי סיגריות דרך דלת קטנה ומסתובבת, חלחל בי אותו הפחד. גרי חיכה לי בחוץ בחוסר סבלנות. חלפתי על פני טלפון, שאליו היה תלוי איש נואש שאמר: "פעם אחרונה. אני מבטיח, פעם אחרונה".


ברחוב 14 ו־R עברנו ליד בית מחסה לחסרי בית. מצודה ענקית, חסרת חלונות, ואפורה. סמוך לו התגודדה חבורת גברים של שרידים שבורים של כסאות וספסלים. הם ישבו בנוחות ודיברו כמי שזמנם בידם. אבל כשעברנו שם הם השתתקו, והסתכלו עלינו, ומישהו מהם אמר: "האו יו'ר דויאין?", "או.קיי.", אמרתי וגרי אמר: "או.קיי. מן". ברחוב 14 פנו אלינו כמה אנשים בתחינות: "צ'אנג, צ'אנג?" וגרי אמר "יש לי ילדה להאכיל", כמו שאמר תמיד למקבצי הנדבות שישבו סמוך לבוריטוס ליד הספרייה.

בפינת רחוב 14 ורחוב T עברנו ליד חנות יד שנייה, ובחלון הראווה ניצבה טלוויזיה בשחור לבן ועליה המחיר: $20. בתוכה שיחקו שחורים גבוהי קומה כדורסל. גרי נעצר מול המסך. ליד שולחן זכוכית מאובק ישב איש זקן וקרא את מדור הספורט של ה"וושינגטון טיימס". הוא הרים את ראשו והביט בי בעיניים חסרות סקרנות וחזר אל העיתון. מימינו עמדה מכונת כביסה ישנה, לידה תנור חלוד, וערימה של בגדים היתה זרוקה בפינה. כשביקרתי במורגנטאון, שבמדינת ווסט ווירג'יניה נתקלתי יום אחד בחנות יד שנייה ללחם. "מי קונה את הלחם הזה? אנשים שיש להם ציפורים?", שאלתי בגיחוך. "לא, אנשים עניים". אמר לי המארח בקול קשה.

מאחורינו חרקה מכונית: "הי מן, מה אתה עושה עם הלבנה הזאת?" גרי הביט במסך ולא הגיב. אני הסתובבתי, ואז הוא סינן: "אל תסתכלי", הסתובבתי חזרה מבולבלת ומבוהלת. גרי הרפה מהמסך והתחיל לצעוד בראש מורם, ואני אחריו והם אחרינו, בנסיעה איטית. בזווית העין ראיתי שהנהג שותה מתוך שקית חומה, ושהבחור ששאל את השאלה מביט בנו ספק בהתגרות, ספק בזעם. גרי המשיך ללכת בשלווה ואני המשכתי ללכת לצידו. הבחור המתגרה פנה לנהג ואמר: "זה בן זונה, אוהב לבנות זה!" ואנחנו המשכנו לצעוד, כאילו לא דיברו עלינו "ואולי היא זונה?" אמר הנהג, ושניהם צחקו. והנהג העביר את הבקבוק לבחור השני ואני מאוד רציתי לרוץ ולא רצתי. ואז הגענו ל־U וגרי פנה בחדות ימינה ואני אחריו צועדת מהר, מתנשפת. הם המשיכו ישר בחריקת בלמים.

גרי לא דיבר עוד כמה דקות, ואז פנה אלי ואמר: "אסור להסתכל, זו התגרות. מזל שהייתי איתך. זה כאילו שאמרת להם – בואו". "לא ידעתי", אמרתי. ושתקנו. ורק ליד "הקפה של מולי" הבנתי שבאמת פחדתי ושגרי ידע בוודאות, שהוא לא יוכל להגן עלי או על עצמו. "אתה אף פעם לא יכול לדעת מה הם יעשו", אמר לי כששתינו בירה ב"קפה של מולי", "לפעמים הם סתם מתגרים, לפעמים יש להם סכין או רובה. אני לא לוקח צ'אנסים. ממשיך ללכת בביטחון ובגאווה. לא מראה פחד. להראות פחד זה רע. זה הופך אותך לחלש".


ב"קפה של מולי" היו הרוב לבנים. הם אכלו סלט תרד עם רוטב ויניגרט ושתו בירה או קפה. "זה היה קשוח מדי", אמרה בחורה שישבה לידנו לשני הבחורים שישבו מולה. "אני אוהבת שזה פחות אלים. כלומר שהאלימות תהיה יותר מוסווה". "אבל ככה זה בחיים, את לא מצפה שהם יסתירו את זה, זה לעשות סרט לא אותנטי", אמר אחד הבחורים. היו לו משקפיים והוא הסיט אותם אל עיניו תוך כדי דיבור.

"אני לא יושב כאן אף פעם" ענה גרי לשאלתי. "זה פשוט לא המקום שלי". רחוב U, הוא הווילג' המזרחי של וושינגטון די.סי. באו הלבנים וכבשו להם פיסה בשכונת העוני, שפעם גרו בה רק שחורים עשירים והיה בה אפילו תיאטרון מפואר אליו נהרו מכל חלקי העיר, והפכו אותה לשלהם, כאילו תמיד היתה שלהם.

גרי רצה לגמור את הטיול וללכת אל החברים שלו. פנינו ברחוב 13 ועברנו כמה בתים נטושים וממוסמרים וכמה בתים לא נטושים ושני רבי קומות. כשעמדנו ליד הבית ברחוב 9 אמרתי: "תודה". והוא אמר: "שנאתי את זה. זה היה משפיל". ואני שאלתי: "למה? בשבילי זה היה טוב".
"זה עצוב ומיותר", הוא אמר. "וזה ישאר ככה עוד 400 שנה, לפחות". אמרתי לו שהילדים שמשחקים בחוץ נתנו לי תקווה. והוא אמר בחיוך מר: "שם, ברחוב הם גם לומדים על הסמים ועל האלכוהול ומקבלים שעורים איך לגנוב ואיך להכות. כשהבת שלי תעבור לכאן אני לא ארצה שהיא תסתובב בחוץ בכלל". 

אחר כך ביקרנו את החברים שלו ושתינו בירה ואכלנו פופקורן מול הטלוויזיה, ששידרה משחק בייסבול אינסופי, ורוב הזמן לא הבנתי על מה מדברים. ישבתי עם חיוך מנומס וחשבתי על הילד ההוא שרכב על אופניו ברחוב R ואמר לחבר שלו: "בוא נעשה תחרות, אתה תרוץ ואני ארכב". והחבר שלו אמר לו: "זה לא פייר". והם צחקו. ואנחנו חלפנו מהר ועקפנו ושוב עקפנו את וושינגטון שביקרתי בה לראשונה, שאף פעם לא ביקרתי בה.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

לאן נעלמו הכוכבים?

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *