כמו לוח שחמט אדיר, מחולקת וושינגטון לרחובות ערוכים בשתי וערב. את הרחובות חוצות באלכסון חמישים שדרות (הנקראות על שם המדינות בארצות הברית), ובכל מקום שבו חוצה שדרה צומת רחובות – נוצרת כיכר דמוית כוכב. כך התמלאה וושינגטון בעשרות כיכרות. מסורת האנדרטאות של וושינגטון התפתחה למעשה לא רק כדי להנציח את מנהיגי האומה ואת האירועים ההיסטוריים, אלא גם מתוך רצון למלא את הכיכרות הללו בתכנים מכובדים. לכן גם מומלץ לשוטט בוושינגטון ברגל: בקצה כל רחוב יש סיכוי טוב לראות גן יפה, פסל או אנדרטה מרשימה. לא נוכל למנות כאן את כל 450 האנדרטאות של העיר, וגם די מסובך להגדיר מהי אנדרטה. האם היא רק פסל לזכר מישהו, או גם אבן זיכרון? האם היא יכולה להיות בית או מכלול שלם של גן ובו פסלים, מפלים ומילים חקוקות באבן? בוושינגטון, בכל אופן, תמצאו את כל הסוגים. אגב, רבות מהאנדרטאות פתוחות עד חצות הלילה, ומוארות היטב. כדאי לסייר לידן בשעות החשכה, ולו כדי להציץ במראה היפה (וחוץ מזה, קל יותר למצוא חניה בשעות הללו).
האנדרטה שהוקדשה לו מעוצבת כאובליסק קלאסי וחולשת על העיר כולה – אסור לבנות בוושינגטון מעל לגובהה, 169.40 מטר. סביבה יש מרחב פתוח המכוסה דשא מוריק, ומעגל בן חמישים דגלים, כמספר המדינות, מקיף אותה. היא מציינת את אחד מקודקודי "המשולש הפדרלי" – הקודקודים האחרים הם הבית הלבן ובניין הקפיטול, שבו יושב הקונגרס. את האנדרטה, הבנויה מ־36 אלף אבני גרניט ושיש, תכנן רוברט מילס, ובנייתה החלה בשנת 1848, במימון כספי תרומות של אזרחים. לאחר כמה שנים הופסקה הבנייה בגלל חיכוכים פוליטיים והתרוקנות הקופה, והיא חודשה רק אחרי מלחמת האזרחים, כ־25 שנה יותר מאוחר, ב־1876. חדי העין יכולים להבחין בהבדלי הגוון בין חלקי האובליסק שנבנו בשני השלבים. הביצוע היה שונה מהתוכנית המקורית של מילס (למשל, לא נבנה סביב האובליסק מעגל של עמודים בסגנון קלאסי, כפי שתוכנן), ונראה ששיפר אותה מאוד. האנדרטה נחנכה בשנת 1885, ונפתחה לציבור שלוש שנים אחר כך. אל פסגת האנדרטה עולים במעלית, אם כי יש גם מדרגות פנימיות – 897 מספרן. גרם המדרגות סגור כיום בפני מבקרים, אבל בעבר יכלו לרדת בו ולקרוא תוך כדי כך את הכתובות החקוקות על 193 אבנים המשובצות באנדרטה, לכבוד אישים, ארגונים ומדינות.
אנדרטת ג'פרסון: מנסח הצהרת העצמאות כנשיא, טיפל ברכישת לואיזיאנה מהצרפתים, מדינה שהכפילה את שטח ארצות הברית. בחסותו נשלחה משלחת בראשותם של קפטן לואיס ולוטננט קלארק להגיע למערב היבשת. פטירתו בגיל 83, כמה סמלי, היתה ביום העצמאות החמישים של ארצות הברית, שעות מספר לפני מות עמיתו, הנשיא השני, ג'ון אדמס. אחת הדוגמאות למעמדו הרם של ג'פרסון בזיכרון הקולקטיבי האמריקאי היא אמירתו הידועה של הנשיא קנדי, בפני כנס של מקבלי פרס נובל שהתארח בבית הלבן: "זה הריכוז הגדול ביותר של כשרונות שהתכנס בבית הלבן מאז שתומס ג'פרסון סעד כאן לבדו". כהוקרה לתרומתו לארצות הברית נבחר מקום מיוחד לאתר שינציח את שמו – בגדה הדרומית של "אגן הגאות", בקו ישר מדרום לבית הלבן ולאנדרטת וושינגטון. את אבן הפינה לאתר יצק הנשיא רוזוולט בשנת 1939, והאתר נחנך ביום הולדתו ה־200 של ג'פרסון, בשנת 1943. האדריכל ג'ון ראסל פופ התחשב בטעמו האישי של ג'פרסון, כפי שבא לידי ביטוי בכתביו, ותכנן את האנדרטה כמעגל של עמודים שכותרותיהם יוֹניות, בסגנון ניאו־קלאסי. במרכז, מתחת לכיפה, ניצב פסל ברונזה של ג'פרסון בגובה שישה מטרים, יצירתו של רודולף אוונס, ועל הקירות חקוקים דבריו, הלקוחים ממגילת העצמאות. מספרים שבוני האתר שיבשו בכוונה את ציטוטיו של ג'פרסון החקוקים על הקירות, כאות מחאה על כך שלא הוקצה להם מרחב הולם לכתיבתם.
האתר שנבחר להקמת האנדרטה תאם את תוכניתו המקורית של פייר ל'אנפאן – מי שתכנן בשנת 1790 את הבירה וושינגטון – להשאיר מרחב פתוח מבניין הקפיטול ועד לנהר פוטומק. האזור נקרא פארק פוטומק המערבי (להבדיל מהמזרחי, שנמצא בקצה חצי האי הבולט לתוך הנהר). בניית האנדרטה, שתכנן האדריכל הנרי בייקון, החלה בשנת 1914 ונמשכה שמונה שנים. היא עשויה משיש שהובא מקולורדו ומאבן גיר מאינדיאנה, ומזכירה בצורתה מקדש: מדרגות האנדרטה מובילות אל המפלס המרכזי, שעליו הוקם מבנה של עמודים בסגנון ניאו־קלאסי בעלי כותרות דוריות. 36 עמודים תומכים במבנה – כמספר המדינות בארצות הברית בימי נשיאותו של לינקולן. שמותיהן חקוקים בתוך המבנה, ושמות 12 המדינות שנוספו עד לחנוכתו חקוקים גם הם. בכיכר שבחזית האנדרטה חקוקים שמותיהן של שתי המדינות האחרונות שצורפו לארצות הברית – אלסקה והוואי. בתוך המבנה האדיר ניצב פסלו של לינקולן, שתוכנן על ידי הפסל דניאל צ'סטר פרנץ'. הוא גולף בידי האחים פיקירילי מ־28 גושי שיש שהובאו ממדינת ג'ורג'יה. במקור הוא תוכנן למחצית מגודלו העכשווי, אך לבסוף הוכפל לממדים של 5.8 מטרים גובה ו־5.8 מטרים רוחב, כדי שלא יתגמד בחלל שיצר הבניין. הפסל מתאר את לינקולן יושב, וממדיו אמורים לסמל את גדולתו ואת עוצמתו המוסרית של האיש. על קירותיו הפנימיים של המבנה חקוקות ציטטות מנאומו של לינקולן בטקס הכתרתו השנייה לנשיאות. כמו כן מופיעות שם ציטטות מנאום גטיסברג, שבו הביע כבוד לנופלים משני הצדדים במלחמת האזרחים והדגיש שבארצות הברית תשרור החירות לנצח.
לתפקידיו העיקריים – מושל מדינת ניו יורק ונשיא ארצות הברית – נבחר רוזוולט לאחר שכבר היה משותק כתוצאה ממחלת פוליו. נחישותו להתמודד על תפקידים אלה מעידה על אישיותו לא פחות מהצלחותיו בעת משבר. הוא גם נהג להעביר את מסריו לציבור באמצעות הרדיו: סדרת נאומיו נקראה "שיחות ליד האח", ובהם נשא דבריו אל העם. האנדרטה לרוזוולט (Franklin Delano Roosevelt Memorial) היא ההפך הגמור ממה שביקש לעצמו. בעודו בחייו התבטא בנושא, וציין שאם תוקם אנדרטה לזכרו, הוא היה מעדיף גוש אבן שיונח במרחב הפתוח של העיר. במקום אבן זיכרון צנועה הוקם גן רחב ידיים, המחולק לארבע חצרות, כל אחת מוקדשת לתקופה בנשיאותו. בין החצרות מפרידים קירות של גרניט אדום, שעליהם חקוקים קטעים מנאומיו, המעוררים געגוע לסוג מנהיגות שכנראה עבר מעולמנו. הגן כולו הוא אנדרטה: יש בו שטחים מרוצפים וכרי דשא, עצי דובדבן, מפלים, בריכות ופסלים. נוסף על פסל רוזוולט היושב (ולידו פאלה, כלבתו האהובה), יש פסל של מובטלים בתור לחלוקת מזון ופסל של אזרח המאזין לרוזוולט ברדיו. קיר בחצר הרביעית מוקדש לאלינור רוזוולט, אישה רבת פעלים הראויה לאנדרטה בזכות עצמה, לאו דווקא בשל היותה אשת הנשיא. היא פעלה למען זכויות האדם וכיהנה כשגרירת ארצות הברית באו"ם. אף שלא לפאר כזה ייחל רוזוולט, ביקור באנדרטה לזכרו הוא מהמרגשים ביותר בוושינגטון, ובעיני הינו בחזקת חובה. היא תוכננה על ידי האדריכל לורנס הלפרין, ואמנים רבים השתתפו בהקמתה. מיקומה מעיד על חשיבותה – באזור פארק פוטומק המערבי, בין "אגן הגאות" והנהר ובין אנדרטאות ג'פרסון ולינקולן. אפשר וכדאי לשלב את הביקור בשלוש האנדרטאות. נקודת ביקורת נגד המתכננים היתה על הימנעות מאזכור הנאצים כצד הרע במלחמת העולם, והתעלמות מאחד הנאומים המפורסמים של רוזוולט אחרי ההתקפה היפנית בפרל הרבור ("יום שייזכר לדיראון עולם"). המבקרים ראו בהימנעות מאזכור יפן וגרמניה ניסיון להיות "פוליטיקלי קורקט" – על חשבון האמת ההיסטורית.
בית הקברות הלאומי בארלינגטון: לכבוד רוח האדם אף שארלינגטון נמצא כבר בשטחה של מדינת וירג'יניה, בית העלמין והאנדרטאות קשורים לוושינגטון הבירה מבחינה היסטורית ורגשית. גשר הזיכרון (Memorial Bridge) ודרך הזיכרון (Memorial Drive) יוצרים את הקשר הפיזי ביניהם, ויש הרואים בהם הרבה יותר מחיבור פיזי – סמל לקשר החדש בין הצפון לדרום. לדעתי, ביקור בוושינגטון אינו שלם אם לא מבקרים כאן. עם המפורסמים שבאתרי הזיכרון של ארלינגטון נמנים מצבת החייל האלמוני, האנדרטה לחללי המארינס, האנדרטה לנשים החיילות וקברי האחים קנדי, שמצטיינים בצניעותם. סביב קברי הנשיא קנדי ורעייתו חקוקים קטעים מנאומיו המפורסמים. אלמנתו היא שהדליקה את אש התמיד שליד הקבר. מצבת החייל האלמוני היא גוש שיש במשקל שבעים טונות. משמר כבוד צועד לידו ללא הפסק, וכמה פעמים ביום מתקיים טקס להחלפת המשמר. המצבה מנציחה את הנופלים במלחמות העולם, במלחמת קוריאה ובווייטנאם, ואמורים להימצא בתוכה שרידיהם של ארבעה חיילים אנונימים – אחד מכל מלחמה. בפועל, גופת החייל מווייטנאם זוהתה בינתיים, ונשלחה למנוחת עולמים בעיר הולדתו. האנדרטה לחללי המארינס היא אולי המצולמת ביותר בארלינגטון. היא מתארת שישה לוחמים (חמישה חיילי מארינס ואיש הצי) מניפים את דגל ארצות הברית לאחר הניצחון בקרב על האי איווֹ־ג'ימה (Iwo Jima) במלחמת וייטנאם. רעיון האנדרטה נלקח מתצלום של האירוע ההיסטורי, שנעשה בידי ג'ו רוזנטל, צלם עיתונות יהודי. התצלום זיכה אותו בפרס פוליצר. על פי הסיפור, בין ששת החיילים שדגמנו עבור הפסל פליקס דה־וולדון היו שלושה שהופיעו בתצלום המקורי. שלושת האחרים נהרגו. הפסל, בגובה כ־24 מטר, מרשים ביותר. האנדרטה לנשים החיילות נבנתה לכבוד 1.8 מיליון נשים ששירתו בחילות ארצות הברית בכל מלחמותיה. חלקה הקדמי של האנדרטה בנוי בצורת חצי מעגל, שגובהו עשרה מטרים. סגנונו הקלאסי כולל סמלים ומוטיבים רבים הלקוחים מתרבויות יוון ורומא. מאחוריו ניצב מרכז הסברה, ובו מוזיאון עם תצוגות ופרטים על הסיפורים האישיים של החיילות. על לוחות זכוכית צרובים קטעים שנאמרו ונכתבו על ידי הנשים. בחזית המבנה המעוגל יש רחבה עם בריכה, שאליה מגיעים מים ממזרקה המסמלת את החיים. הבריכה שאליה מתנקזים המים מסמלת את איסוף כל הסיפורים האישיים המגולמים באנדרטה להיסטוריה קולקטיבית של תרומת הנשים לצבאות ארצות הברית.
אנדרטה לחללי מלחמת וייטנאם: לכל איש יש שם מזמיני האנדרטה ביקשו לבטא כמה רעיונות: ראשית, הם לא הסתפקו בהנצחה תחת כותרת כללית, סתמית, אלא ביקשו ששמותיהם של כל חייל וחיילת שנפלו, שנעדרו או שלא חזרו מהשבי יונצחו באופן אישי ויהיו חקוקים על האנדרטה. הם ביקשו אנדרטה לבני האדם, שלא תהיה בה שום אמירה פוליטית, ושתביא את המסתכל בה להתבוננות פנימית ולמחשבה. בהיבט האסתטי והתכנוני, האנדרטה היתה אמורה להתמזג בסביבתה, הן מבחינה ויזואלית והן מבחינת התוכן. הצעתה של סטודנטית בת 21 בשם מאיה יינג לין נבחרה לאנדרטה. היא בנויה משני קירות משולשים, עשויים גרניט שחור מלוטש, המחוברים ביניהם בזווית של 125 מעלות. יש המפרשים את צורתה כאוהל, יש הרואים בה צלקת על פני האדמה. חודו של קיר אחד פונה לכיוון אנדרטת וושינגטון וחודו של הקיר השני פונה לאנדרטת לינקולן. על הקירות חקוקים שמותיהם של 58,191 חללים ונעדרים, לפי תאריך מותם, נפילתם בשבי, או היעלמם בשדה הקרב. השמות מסודרים כך שהם יוצרים מעגל: שם החלל האחרון כתוב ליד ראשוני הנופלים. כל השמות חקוקים באותן אותיות, ללא קשר לדרגה. כולם שווים בעת מותם. סימון מיוחד מציין אם מדובר בחלל (מעוין), נעדר או שבוי שלא חזר (צלב). אם נעדר או שבוי חזר חי – מקיפים את שמו בעיגול, כסמל לחיים. אם נודע שנעדר או שבוי נפל חלל – משנים את הצלב למעוין. גאוניותה של האנדרטה בפשטותה. היא אינה מפוארת, אבל לנוכח השמות הרבים, היא מרגשת כל אדם המתבונן בה. לזה בדיוק התכוונה המתכננת, באומרה: "השמות יהיו האנדרטה". אבל יש בה משהו נוסף – עם המתים והנעדרים משולבים בה החיים: בקירותיה החלקים כזכוכית משתקפים – על רקע השמות – המבקרים באתר, העצים והמדשאות שמסביב. נוגע ללב לראות את בני משפחות החיילים מניחים פרחים או שי צנוע כלשהו ליד המקום שבו חקוק השם של יקירם, או מעתיקים את שמו על נייר. כאן, בניגוד לאנדרטאות של ראשוני האומה, הכאב עדיין חד, טרי, אישי מאוד. רבים התקשו לקבל אנדרטה אבסטרקטית, וביקשו משהו מוחשי יותר. כדי לכבד את רצונם הוצב באתר פסל המתאר שלושה חיילים המייצגים את הקבוצות האתניות העיקריות בחברה האמריקאית – לבן, אפרו־אמריקאי והיספני. במרחק מאה מטר משם הוצב פסל נוסף לכבוד כ־11 אלף הנשים ששירתו בווייטנאם. מתוארת בו אחות המטפלת בחייל פצוע (תשעים אחוז מהחיילות היו בכוחות הרפואיים). שני הפסלים הם חלק מהמכלול של אנדרטת חיילי וייטנאם.
|
