תפריט עמוד

מולאן רוז' של הסרטים: קברט בפריז

סרטים רבים נעשו על המוסד הפריזאי הוותיק "מולן רוז", שבערבי הקברט המסעירים שלו כיכבו רקדניות קאן-קאן חטובות ומוזיקאים מן השורה הראשונה. דן דאור בילה ערב במועדון שפעם התרועעו בו יחדיו פועלים ובורגנים וזונות וזמרים והצייר טולוז לוטרק, וגילה שהוא מעדיף את הסרטים

פארי – מחזה פלאים, חיזיון מרהיב – זה שמה של התוכנית שראיתי במולן רוז' (Moulin Rouge). על פי התוכנייה השמנה בצרפתית ובאנגלית, התוכנית היתה דומה ככל הנראה לכל התוכניות האחרות שהציגו שם בארבעים ומשהו השנים האחרונות, מאז 1962, השנה שבה נולד המרשם המנצח של ארוחת ערב ו"ספקטאקל", ושבה הקימו את האקווריום הענקי, המשמש עד היום לבלט מים של אישה עם נחש. שמה של התוכנית, על כל פנים, מתחיל ב־F, כמו שמן של כל התוכניות הקודמות. וזה גם מה שבא לי להגיד כשראיתי אותה, ־־־F, אם כי באנגלית.
המקום הוא אותו המקום זה יותר ממאה שנים, בבולבאר דה קלישי
(Boulevard de Clichy), עם אותו השם ועם כנפיים של טחנת רוח – לזכר הימים שהיו הרבה טחנות רוח על גבעת מונמארטר (Montmartre). אבל אז, ב־1889, כשמלאו מאה שנים למהפכה הגדולה, ואייפל בנה את המגדל שלו, הלקוחות היו נכנסים למולן רוז' מאחור במדרגות לולייניות בתוך רגלו של פיל ענקי עשוי גבס, שעמד ליד מאורת אופיום, כדי לראות את נערות הקאן־קאן מעיפות רגליים ברעש גדול. ואילו כיום, גדודי התיירים שנפלטים מפתח תחנת המטרו בלאנש (Blanche) – פעמיים בכל ערב, 365 יום בשנה – נדחסים פנימה דרך הכניסה הראשית של המקום שהורחב לפחות פעמיים מאז, ונבלעים במהירות בקרביה של מכונה משומנת היטב שפולטת אותם כמו נקניקיות אל מושביהם באולם הגדול והדחוס עד אימה. הפיל נעלם כבר בראשית המאה העשרים.
הרקדניות והמחשופים והנוצות והתלבושות המרהיבות והקטעים המתחלפים בזריזות – מצרים העתיקה ("חלום על מצרים" הוצג שם כבר ב־1907, עם קולט האגדית), מלחים בחופשה, קוזקים בשלג, נשף מסכות בוונציה של קזנובה, ברנשים וחתיכות, מה שזה לא יהיה – והאקרובטים ומוזיקת הקרקסים והפיתום והאיש שעושה כלב נובח על הירח באמצעות צלליות כפות ידיו… כל זה עוד שם, רק הרבה יותר מפואר מכפי שהיה בזמן שמולן רוז' היה מוסד עממי שבו יכלו פועלים ובורגנים וזונות וזמרים ורקדניות וטולוז לוטרק להתרועע יחד, לפחות לפי הסרטים.

כובש בסערה את פריז
אה, הסרטים! הרבה סרטים עשו על המוסד הכה צרפתי הזה (לפחות במובן ש"החוויה

כרזת הסרט של באז לורמן משנת 2001. סרטים רבים נעשו על המקום, שהיה לסמל פריזאי | צילום: באדיבות גלובוס יונייטד

הישראלית" ביפו העתיקה היתה ישראלית). תשעה סרטים לפחות, לפי אתר אינטרנט אחד, שמהם ראיתי ארבעה מוכרים מאוד – מהסרט היפה מאוד לעין (וקצת טרחני בתאוות הרצינות שלו) של ג'ון יוסטון, "מולן רוז'" (1952), על חיי הצייר נמוך הקומה טולוז לוטרק שקנה לו שם עולם בזכות הפוסטרים שצייר (אפשר בקלות, וגם כדאי, למצוא ברשת, כדי לקבל מושג איך נראה המקום כשהיו בו חיים), ועד ל"מולן רוז'" המבריק של באז לורמן (2001), שלא לקח מהמקום אלא רמזים לקונספט. וביניהם הסרט המעניין מכולם, סרטו הצרפתי של הבמאי הגדול ז'אן רנואר (1955), בשם האנגלי "פרנץ' קאן־קאן", עם ז'אן גבן (שהופיע שנים קודם לכן על במת המולן רוז'); והתשובה האמריקאית, הקלושה משהו, של וולטר לאנג, "קאן־קאן"
(1960), עם פרנק סינטרה ושירלי מקליין על תקן של צרפתים, ועם מוריס שבלייה ולואי ז'ורדן, שני צרפתים אמיתיים שמדברים גם הם אנגלית, אבל עם שירים של קול פורטר, שהם נכסי צאן ברזל.
סרטו המרגש של רנואר צולם כולו בסטודיו, לא במועדון שחודש והורחב מאוד ב־1951 ולא ברחובות מונמארטר, שכבר לפני חמישים שנה לא היו מה שהיו אמורים להיות (מאותה הסיבה, בסרט "אמלי" משנת 2001, שצולם במונמארטר של היום, ניפו כל סימן לממשות החדשה והלא מאוד מלהיבה מהרובע בעל ההילה הרומנטית).
רנואר ידע ללא ספק שאת השארם, את המרץ הסוחף, את ה"אני לא יודע מה" הצרפתי הזה, את המיניות הרעננה שאולי הפעימה את "הטחנה האדומה" אז, ב־1889, כשהאדונים אולר וזידלר החיו ריקוד עממי ישן, הוא לא ימצא במולן רוז' המחודש.
לריקוד הזה קראו בהתחלה קַדְריל, והוא כבש בסערה את פריז והתפשט גם אל מעבר לתעלה, שם כנראה קיבל את השם קאן־קאן (אולי ממילה צרפתית ישנה למדי לציון הרעש שמקימים ברווזים, ומכאן לריקוד הרגליים המתרוממות והחצאיות המתנפנפות, המלווה בהרבה רעש), או פרנץ' קאן־קאן, כשם הסרט.
במולן רוז' של הסרטים צפוף למדי, אבל שמח. הלקוחות יכולים לשבת שניים־שניים בשולחנות קטנים ואלגנטיים או להסתובב ולדבר עם הרקדניות או לעשן או לרקוד קצת בעצמם – והריקוד, שנאסר מטעמי פגיעה במוסר הציבורי, והותר שוב בלחץ הציבור, אכן נראה מפתה ומעורר.

חזית המולן רוז', 1900 בתקופה ההיא הלקוחות היו נכנסים מאחור במדרגות לולייניות בתוך רגלו של פיל ענקי עשוי גבס, שעמד ליד מאורת אופיום


לא במולן רוז' הממשי. לא כשאתה תקוע בין שני הולנדים (שוויצרים? שוודים? קשה היה לשמוע מילה ברעש הנורא, וכולנוּ ישבנו דוממים למדי) בריאים, מול אשתך שיושבת בין שתי הנשים הלא רזות של ההולנדים האלה, על יד שולחן שהיה מתאים אולי לשבעת הגמדים של שלגיה או לפועלים צנומים מרעב בפריז של סוף המאה ה־19, בין הרבה מאוד שולחנות אחרים סמוכים מאוד זה לזה, עמוסי תיירים אמריקאים ויפנים וגרמנים וארגנטינאים והולנדים (או שוודים) שמצטופפים היום באולם הענקי מסביב לבמה המוארת לתפארת, ולא עושים דבר מכל אלה. הם בקושי יכולים לזוז בכיסא, וגם התקף של פרנויה לא יוכל לחלץ אותם מכאן עד תום האגדה המסויטת הזאת. לא לפני שהמלצר בא לקחת כסף (יותר מ־150 אירו לזוג, כולל בקבוק שמפניה בקערת כסף), שתי דקות לפני תום התוכנית המעייפת.
קרוב לבמה הגדולה יושבים אלה שבאו שעתיים לפנינו לאכול שם ארוחת ערב, שלפי החוברת המפוארת שמחלקים, בתשלום, במקום, גם היא מפוארת (מחיר מציאה, 350 אירו לזוג, כולל השמפניה). מחמת הקמצנות ויתרנו על הארוחה, ושמחתי לקרוא ברשת תגובה של אמריקאי אחד, שאמר שלא רק ההופעות היו מאכזבות, גם האוכל היה מחורבן.

שארל אזנבור כבר לא כאן
נו, ובכל זאת, איך היו ההופעות? הלוא פעם הופיעו שם אמנים גדולים. ולא רק בימים של אדית פיאף (גם היא בסרט של רנואר), אפילו ב־1989, אז כיבדו את המקום בנוכחותם שארל אזנבור, ריי צ'רלס, אלה פיצג'רלד, ג'רי לואיס, אסתר וויליאמס (מהאקווריומים של פעם) וכוכבים רבים אחרים בסוף דרכם.
לא בערב שבו הייתי שם, לראשונה ולאחרונה בחיי, בקיץ 2004, שאמנם הופיעו בו אמן הצלליות, והפיתום (שדובב בהצלחה שני כלבים ושלושה מתנדבים מהקהל, שני אמריקאים וסיני אחד), והאקרובטים, ואסתר וויליאמס מודרנית עם נחש באקווריום, והתפאורות היו מהממות והתלבושות היו מדהימות, והרקדנים היו חסונים והרקדניות היו נאות־עגבות ומוצקות שדיים חשופים, וכולם היו נמרצים ויעילים וקרירים כמו חסה אייסברג ומרגשים כמוה.
המוזיקה היתה איומה למדי, ולא היה אפילו קמצוץ של יומרה אמנותית. מי שיש לו עניין במופע כזה, מוטב לו אולי לנסוע ללאס וגאס, שם היה פעם מקום שנקרא אף הוא מולן רוז', ולזכותו עומדת העובדה שהיה הקזינו הראשון שבו יכלו שחורים להמר עם לבנים, קצת ברוח הדמוקרטית של המולן רוז' במונמארטר של שלהי המאה ה־19. את הקאן־קאן, לעומת זאת, כדאי לראות בדי.וי.די החדש שיצא לא מזמן לסרטו של רנואר.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

טירת הנשרים בדרום צרפת

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.

    כתבות מפריז

    טיול קולינרי בפריז
    טיול קולינרי בפריז

    הפריזאים מתייחסים לאוכל ברצינות רבה, בין אם זאת ארוחה עם חברים, קניות בשוק מקומי או פיקניק בסוף שבוע. וגם אם אין לכם חברים מקומיים שיזמינו אתכם לארוחה ביתית, תוכלו לאכול ולשתות טוב במסעדות יוקרתיות, בבתי קפה מיתולוגיים, במסעדות ...

    סדנאות בישול בצרפת
    סדנאות בישול בצרפת

    טיול לצרפת, בירת הגסטרונומיה העולמית, מהווה הזדמנות מצוינת לשפר את הכישורים הקולינריים. בין אם אתם מחפשים סדנה יומית למקרונים בפריז, רוצים ללמוד להכין גבינות בצפון צרפת או מעדיפים קורס בישול של שבוע בפרובנס - קבלו המלצות לסדנאות הבישול ...

    פריז לצעירים – בילויים בעיר האורות
    פריז לצעירים – בילויים בעיר האורות

    איפה תוכלו ליהנות מקוקטייל עם תצפית נהדרת על העיר, באיזה מלון תלונו במחיר מצחיק ותקבלו אופניים בחינם, באיזה פארק תוכלו להשתזף ליד סטודנטים מקומיים ואיפה תמצאו אוכל טבעוני ובריא? טיפים והמלצות לצעירים שרוצים לטייל בפריז