מדרום הודו לצפון הנגב

• התאמת המסלול: לכל המשפחה.

• קושי המסלול: קל מאוד.

• אורך המסלול: כקילומטר.

• משך המסלול: כשעה.

• מפה: מפת סימון שבילים מס' 12 "דרום השפלה ושולי הר חברון"

• הגעה מבאר שבע: נסיעה מבאר-שבע לעבר דימונה בכביש מס' 25. ארבעה קילומטרים וחצי מזרחית לצומת שרה, נגיע אל פניה שמאלה ליישוב נבטים. שילוט בתוך המושב מכוון אל מרכז המורשת ובית הכנסת. שניהם נמצאים בקצה המרוחק של הישוב.

לכאורה, קיים ניגוד מוחלט בין אותן תעלות מים צרות שעל גדותיהן נטויים עצי קוקוס רחבי כפות, לבין המרחבים הצחיחים והמאובקים של צפון הנגב. אולם לכאורה בלבד, כיוון שישנם דברים שמתקיימים גם פה גם שם. מסתבר שנועם הליכות, צניעות ונימוס מעודן שורדים פה את היובש. דווקא כאן – הרחק מהים ומהלחות, התיישבו רבים מיהודי קוצ'ין, שדרו לפנים על גדות תעלות המים וחופי הים הערבי במדינת קרלה שבדרום הודו, ואותם נצא לפגוש הפעם. מבחינות רבות הייתה זו בחירה של יהודי קוצי'ן עצמם, ולא רק יד מכוונת מלמעלה, להתיישב ביישוב מבודד ונפרד, בו יוכלו לחיות חיי קהילה עצמאיים ולשמר את מורשתם באין מפריע. ככל הנראה הגיעו היהודים לקוצ'ין בעקבות חורבן בית המקדש הראשון במאה השישית לפנה"ס, אף שמסורת אחרת גורסת כי הגיעו עוד בימי שלמה המלך. ברבות הזמן זכו היהודים בהודו בהערכה רבה. בתקופות מסוימות התירו להם המלכים המקומיים אוטונומיה בכל הנוגע לענייני הפנים בקהילה. למרות חיים שהיו מבוססים וטובים בעיקרם, בחרו רוב בני הקהילה לעלות לישראל לאחר הקמת המדינה. הם מכרו את רכושם ועלו ארצה. ייחודו של נבטים הוא בהיותו של המושב כמעט כולו קוצ'יני. המושב הנוכחי הוקם ב- 1949. הוא נקרא בשמו של הישוב 'נבטים' שהוקם כאן קודם לכן – במוצאי יום הכיפורים תש"ז (1946), במסגרת מבצע הקמת אחת עשרה הנקודות בנגב. רבים מבני העדה הקוצ'ינית התיישבו כאן בשנת 1955.

בית הכנסת בנבטים. לבית הכנסת הובאו במיוחד חלקים מבית כנסת בהודו

במהלך צעידה ברחוב הראשי, היחיד כמעט, של המושב ניתן במובנים רבים לדלג הרבה מזרחה מכאן אל מחוזות רחוקים וירוקים יותר. סביר מאוד שניתקל בחיוך מבויש החושף שיניים צחורות ובאישה צועדת כשאמרת הסארי הצבעוני שלה מתנפנפת מאחוריה. האומנם אנחנו בנגב?

בקצה המושב ניצב, בבידוד מסוים, בית הכנסת. מבחוץ אין כל ייחודי במראהו – מבנה בטון גדול ואפרורי כמו הסביבה שבה הוקם, אולם בתוכו ממתין לנו מראה מיוחד ושונה – אולם גדול ששולטים בו גווני הכחול, האדום והצהוב-זהוב. בית הכנסת הוקם בשנת 1974 והובאו אליו במיוחד חלקים מבית כנסת בהודו: ארון הקודש, במה (שניהם מהמאה ה-16) ותשמישי קדושה רבים – ספרי התורה, כתר ורימונים וכן מנורת שמן גדולה, שבה שקערוריות רבות להנחת פתילי בעירה, הזהה במראה למנורות הניצבות בפתחי המקדשים ההינדים בקרלה.

בסמוך לבית הכנסת ישנו מוזיאון קטן המהווה את מרכז המורשת הקוצ'ינית בישראל. המקום פתוח בימי ראשון עד חמישי בין השעות 16:00-9:00. במוזיאון מוצגים אספקטים שונים מחיי היומיום של הקהילה בהודו – נוכל לראות כאן תלבושות מיוחדות, בדי משי רקומים זהב, תכשיטים, תשמישי קדושה, כלי בישול ולצפות בסרט תיעודי בן 17 דקות. אם נגיע בקבוצה נוכל גם לזכות בהדרכה מקומית.

כדי לספוג את הניחוח ההודי בשלמותו נוכל להזמין ארוחה הודית אצל תושבת המקום ("המטבח של מרים", טלפון: 050-5524663, לא בשבת!). גם מבלי שנזמין ארוחה סביר להניח שניחוח האוכל המתובלן המבושל בבתים יגיע לאפנו במהלך הסיור.

רבים מתושבי המקום הם חקלאים. רובם מתמחים בגידול פרחים בחממות, המיוצאים בעיקר לאירופה. באביב והקיץ, עונת הפריחה נכונים חלק מהחקלאים לערוך סיורים בחממות בתמורה לתשלום סמלי (ניתן לבדוק את האפשרות דרך משרד הקבלה במרכז המורשת). מי יודע – ייתכן ובעקבות הביקור כאן נחליט לנסוע הרבה מזרחה מכאן, אל כור מחצבתה של העדה, שם הפרחים גדלים מחוץ לחממה.