תפריט עמוד

מדורות: דחליל זה שאנו מדליקים

מדורות: דחליל זה שאנו מדליקים

לא רק לנו יש ל"ג בעומר. גם בסקנדינביה השתמר חג מדורות של אמצע הקיץ, עוד מהימים שבהם שרפו מכשפות כחלק ממנהגי החג. מה בין שרפת דחליל המכשפה בחגיגות האש האירופיות למסורת ל"ג בעומר שלנו?

אם מישהו היה אומר לי באותו ערב קיץ חמים שמה שאני עומדת לבצע הוא אקט פולחני, ששורשיו נטועים עמוק בימים קדומים כשעוד הקריבו קורבן אדם בדם ואש, הייתי מסתכלת עליו בתימהון גמור. כמו שאר הילדים בעיר הקטנה שבה גדלתי, גם אני הלכתי לקושש עצים למדורת ל"ג בעומר, וכמו כולם השתתפתי בהכנת הדחליל שעמדנו להעלות זמן קצר אחר כך באש.

היינו מבוגרים מספיק כדי לזכור את מלחמת ששת הימים, את המקלטים ואת דמותו המפחידה בעינינו, ילדים בכיתה א' או ב', של מנהיג מצרים דאז, גמאל עבד א־נאצר. ל"ג בעומר היה הזדמנות פז לנקום בצורר. הכנו בובת קרשים עטופה סמרטוטים, וכדי להסיר ספק, הצמדנו לצווארו של הדחליל שלט וכתבנו עליו באותיות גדולות ורבועות "נאצר", בדומה לדחלילי היטלר שהכינו בשעתם הילדים הגדולים יותר בשכונה, אלה שגדלו לפני 67'. משאחזה האש בדמות הרקיעו צווחות הגיל שלנו עד לב השמים. מבחינתנו – הצדק ההיסטורי נעשה.

עם השנים עברו הדחלילים עדכונים ברוח הזמן: אחרי מלחמת המפרץ הובער דחליל סדאם חוסיין, ומכר ירושלמי סיפר לי שראה מדורה של אוהדי בית"ר ירושלים, ששרפו בובה בדמותו (ובחולצתו) של אופיר קופל, שחקן מכבי חיפה השנואה. סביר שגם אלה שהתקינו את דחלילי השנאה הללו, לא היו מודעים לכך שהם מהווים חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של מבעירי דחלילים ופחדים.

לשרוף את המכשפה
בבית הספר לא הוזכר המנהג הברברי הזה במסגרת מנהגי החג. כולנו למדנו שהמדורות הן זכר למשואות שהדליקו אבות אבותינו בראשי ההרים, כדי להודיע לכל בני העיירות והכפרים על קביעת החודש, וגם כדי להפיץ בשורות ניצחון, כמו אלה של מרד בר כוכבא, שברוח החינוך הלאומי של אותם ימים נחשב עדיין מרד מוצלח מאוד. המורות סיפרו לנו על ספירת העומר, המציינת את מספר הימים שחלפו מיום הנפת העומר בחג הפסח ועד חג השבועות, ימים שבהם נוהגים מנהגי אבלות, לא מתחתנים ולא מסתפרים, חוץ מאשר ביום השלושים ושלושה לספירה, הלא הוא ל"ג בעומר. למדנו על מרד בר כוכבא ועל הרשב"י, רבי שמעון בר יוחאי, שהתחבא עם בנו במערה 13 שנים מפני הרומאים, ולפי המסורת נפטר בל"ג בעומר.

אז לא ידעתי שגם לעמים אחרים יש חגי מדורות משלהם, שחלים פחות או יותר באותו זמן, וגם בהם מבעירים דחלילים עם דמויות מפחידות ומגוחכות. חוקרים משערים שמקור הדחלילים בפולחנים קדומים, שכללו העלאת קורבן אדם בלהבות. עם השנים המנהג התעדן יחסית: באירופה של ימי הביניים היו שנהגו להבעיר חתולים חיים(!), ובמקומות אחרים – עכברים או עצמות של בעלי חיים. במהלך הדורות החליפה דמות סמלית את הקורבן החי, וכך בא לעולם הדחליל.
לדמות הבוערת היו הרבה גרסאות, אבל תפקידה היה תמיד אחד: להחליש את זה שפוחדים ממנו יותר מכל. לפעמים היתה זו בובה של זקנה, שנקראה בפשטות "הזקנה" או "המכשפה", ולפעמים "סבתא חורף". במקומות רבים התפתחה מסורת של דילוג מעל לשרידי המדורה בתום הטקס, מה שכונה "לשרוף את המכשפה", מעין וידוא הריגה סמלי. במקומות אחרים נהגו לקחת שרידי מדורה הביתה, ולשלב את הזרדים המפוחמים בגג הקש של הבית, מתוך אמונה שבכך יינצלו מפגיעת ברק או שרפה. אפר המדורה נאסף גם הוא בתשומת לב ונלקח כחומר הגנה מפני כישוף.

תנו לשמש לעלות
האנתרופולוג ג'יימס ג'. פרייזר, מייסד האסכולה האנתרופולוגית של קיימברידג', מונה מאות חגי מדורות בספרו "ענף הזהב" ("The Golden Bough") – אוסף השוואתי מרתק של אמונות ופולחנים מרחבי העולם. הפרק המוקדש למדורות האירופיות גדול במיוחד, כנראה בשל האקלים האירופי הקריר והחורף הקשה. פרייזר מתאר בפרוטרוט המוני מדורות, אבוקות, גחלים וגם דחלילים, ומצביע על דמיון מפתיע בין טקסים שנערכו במקומות רחוקים זה מזה.

חגי האש האירופיים נחוגו פעמיים בשנה, בקיץ ובחורף, בסמיכות ליום הקצר וליום הארוך בשנה. חג האש העיקרי היה בתחילת הקיץ או באמצעו, בסביבות 21 ביוני, אז נמצאת השמש בשיא "כוחה", וממנו ואילך היא הולכת ו"נחלשת". חג האש השני נחוג בחורף, לקראת 21 בדצמבר, היום הקצר ביותר בשנה, שבו השמש בשיא "חולשתה", בערך במקביל לחג המולד ולחנוכה.

ההסבר הנפוץ לקיום חגי האש הוא שהקדמונים, אשר היו מודאגים מ"היחלשות" השמש, ניסו לעזור לה באמצעים מאגיים. אנתרופולוגים מכנים את הטכניקה הזו בשם "מאגיה הומיאופתית", מאגיה המבוססת על דמיון בין דברים. לפי עיקרון זה, הדלקת אש על פני האדמה תוביל להדלקת אש בשמים, כלומר – חידוש כוחה של השמש. לפעמים ליוו את המדורה גלגלי קש בוערים, שסימלו את תנועתה המעגלית של השמש ונועדו לחזק אותה. 

אש נגד כוחות השחור
במקרה או שלא במקרה, גם ל"ג בעומר שלנו חל בראשית הקיץ. בתקופה זו של השנה, בין תחילת מאי לסוף יוני, נדלקו מדורות רבות בכל רחבי אירופה, מאירלנד במערב ועד רוסיה במזרח, מספרד ומיוון בדרום ועד לסקנדינביה בצפון. לחגי המדורות היו שמות שונים: הקלטים קראו לחג האש, שנחגג בחודש מאי ונחשב לחג

ליל הנס הקדוש, קופנהאגן. החג התרוקן מתכניו המקוריים, והפך לאירוע פולקלור עממי

החשוב ביותר בלוח השנה הקלטי, Beltane (אחד הפירושים לשם הוא "אש בוהקת"). בסקנדינביה קראו לו Balder, על שם האל הנורדי באלדר, שהועלה באש לאחר מותו במדורה גדולה.
כמו אצלנו, גם המדורות הפגאניות ניצבו במקום אסטרטגי, בדרך כלל בראש גבעה. האמונה גרסה שככל שהאש גבוהה יותר ונראית למרחק רב יותר, כך יהיה היבול מבורך יותר, והברכה תשתרע עד המקום הרחוק ביותר שבו רואים את המדורה. היו שהאמינו כי הכיוון של עשן המדורה מצביע על כיוון הברכה, שדות החיטה למשל. אחרים האמינו שהעברת עדרי הבקר והצאן בתוך ענן העשן או בין שני מוקדי להבות תחסן את בעלי החיים מפני מחלות וכישופים, מנהג שהיה מקובל באירלנד, למשל, עד תחילת המאה הזו.
ייתכן שמקור האמונה הזו בימים שבהם הגנה האש על אנשי המערות מפגיעתן של חיות טרף.

מכל מקום, ברבות השנים הלכה והתחזקה האמונה כי לאש עצמה – אולי בשל טבעה הכפול, מחממת ומגינה אך גם הורסת ומכלה – יש כוחות הגנה מפני האופל. בשוודיה האמינו כי הבערת מדורה מרחיקה את הטרולים ואת הרוחות הרעות, שיוצאים מבטן האדמה ונחשבים פעילים במיוחד בעונה זו של השנה. בנורווגיה האמינו שליל אמצע הקיץ הוא לילן של המכשפות, הטסות בשמים לחג משלהן, ליל ואלפורגיס, הנערך על הר בלוקסברג (Blocksberg) שבגרמניה. במקביל רווחה בדנמרק האמונה שהמכשפות טסות להר הקנפלד, הלא הוא הר הגעש הקלה (Hekla) שבאיסלנד. עד היום רווח בשפות סקנדינביות הביטוי "לך להקנפלד", במשמעות של "לך לעזאזל".

מסורת סקנדינבית נוספת מקשרת את החג עם דמות נשית מקודשת בשם ואלבורג (Valborg), שזוהתה עם כוחות הטוב, וסמלה היה האש. חגה של ואלבורג נחגג במדורה גדולה בלילה שלפני 1 במאי, אך עם השנים התאחד עם חג אמצע הקיץ למלחמה משותפת בכוחות השחור. 

וויסקי לאדמה, בירה לשועל
כמו אצלנו בשכונה, גם באירופה של ימי הביניים הוטלה מלאכת הקישוש של חומרי בערה על הצעירים. ברבים מהמקומות הלכו הצעירים מבית לבית, וכל משפחה בכפר היתה אמורה לתרום את חלקה לבניית המדורה והדחליל שבמרכזה.

באופן מפתיע, בדומה לל"ג בעומר, גם חגי המדורות הפגאניים קשורים לענייני כלולות. בל"ג בעומר נפסקים ליום אחד, כאמור, מנהגי האבלות של ספירת העומר, ומותר לערוך בו חופות וחגיגות נישואים. אין לכך הסבר ברור במקורות, ואחד הנסיונות להסביר את המנהג מובא באגדה התלמודית המספרת על מגפה קשה, שהכחידה רבבות מצעירי ישראל ונפסקה רק בל"ג בעומר. בבלגיה היה מקובל שאת המדורה מדליק האדם שהתחתן אחרון בכפר באותה שנה, ובחבל בריטאני שבצרפת האמינו שאם בחורה רוקדת סביב תשע מדורות שונות באותו חג – היא תינשא באותה שנה.

את המדורה הדליקו בדרך כלל בשעת הדמדומים, כמו אצלנו, ורקדו ושרו וסיפרו סיפורים סביבה עד השעות הקטנות של הלילה. זו היתה התכנסות שמחה, עם הרבה אוכל ושתייה. בסקוטלנד, למשל, היה נהוג להביא למסיבה כיבוד בשיטת "כל אחד מביא משהו". המשתתפים הקפידו לשפוך קצת וויסקי ארצה, כמנחה לאדמה, בתקווה ליבול שופע, וגם את החיות לא קיפחו – הם היו שופכים בירה ומברכים את "ברכת השועל": "קח לך קצת בירה, שועל, והתרחק מן העדרים שלנו". 

דחליל יהודי בשירות הכנסייה
כל השמחה הזו היתה לצנינים בעיני הכנסייה, שמעולם לא חיבבה הילולות פגאניות. הכמרים הנבונים ידעו שלא יוכלו לחסל את החג הפופולרי הזה, ועל כן נקטו טכניקה שהתגלתה כיעילה כל כך בניצור הפגאנים – לחבור אל מה שאי־אפשר לנצח. כך הפך חג אמצע הקיץ לחג נוצרי כשר, והמתנצרים החדשים יכלו להמשיך לחגוג את חגיהם הפגאניים מבלי לחטוא לדתם החדשה. ברוח זו שונה גם שם החג, והפך בכמה מקומות באירופה לחגו של סנט הנס (יוחנן הקדוש). לביסוס העניין התפתחה גם מסורת, חסרת כל בסיס היסטורי, שלפיה יוחנן הקדוש נולד ב־23 ביוני.

באחדים מהמקומות הוזזה המדורה מראש הגבעה אל הרחבה שלפני הכנסייה, כדי לחזק עוד יותר את אחיזת הכנסייה בחג. במקומות רבים קישרו את חג המדורות לחגיגות הפסחא, וברוח זו הוכנס גם הדחליל תחת כנפי המסורת הנוצרית, וכונה בחלק מהמקומות "יהודה איש קריות". עדיין סמל הרוע, אבל בשירות הכנסייה. לפעמים הרחיקה הכנסייה לכת במסגרת המלחמה ברוע, ובמקום דחליל סמלי העלו באש נשים בשר ודם אשר נחשדו בכישוף.

עם ירידת כוחה של הכנסייה, הלך החג והתרוקן מתכניו המקוריים, עד שנתנוון לגמרי והפך לאירוע פולקלור עממי. עד היום חוגגים בדנמרק את חגו של הנס הקדוש (Sankt Hans Aften) ב־23 ביוני, אבל זהו חג חילוני לגמרי, שמח ועליז, בעל אופי שכונתי־קהילתי.

בכפרים קטנים כמו גם בערים הגדולות יוצאים המוני גברים, נשים וילדים לפארקים ולשפת הים, שותים בירה ואוכלים נקניקיות, ומדליקים מדורות גדולות שבראשן תוקעים הרבה פעמים דחליל של מכשפה. 

סיפורים פמיניסטיים ליד המדורה
בדנמרק משמרים עד היום, במיוחד בקהילות קטנות, את מסורת הסיפורים ליד המדורה. אסגר מולר, מורה ואיש חינוך מהעיירה יולסמינה שבחצי־האי יולנד (יוטלנד Jylland), הוא אחד המספרים הפופולריים של קהילתו. בנאום הקצר שהוא נושא אל מול הלהבות הוא מספר על מקורות החג, בשילוב פרשנות מודרנית. בשנה שעברה, למשל, בחר להדגיש ערכים קהילתיים, וקישר בין דמותה הפגאנית של ואלבורג, סמל לכוחות הטוב, לבין הצורך הקהילתי, החברתי והמוסרי להיות טובים איש אל רעהו.

השנה הוא נשא נאום פמיניסטי, שבו הצביע על הקשר שבין שרפת דמות המכשפה בטקסים הפגאניים והעלאת מכשפות על המוקד מטעם הכנסייה לבין אפליית נשים בחברה המודרנית. "אלה היו נשים חריגות, חזקות, יוצאות דופן, שהחברה הפרימיטיבית שבה חיו לא ידעה איך לעכל אותן", אמר מולר לבני קהילתו, ובאותה הזדמנות השתלח גם במוסד הכנסייה בדנמרק כיום, שלא התעדכן מספיק לטעמו.

אבל גם בדנמרק הנאורה בוערים עדיין שרידי מדורות מימים אחרים. הדחליל המסורתי בדמותה של מכשפה זקנה, לבושת שחורים, ולראשה מצנפת מחודדת נשאר פופולרי, אבל יש גם וריאציות יצירתיות. במדורה בפארק בקופנהאגן ראיתי פעם בובה בלבוש אופנתי ולראשה קסדת אופנוע, אולי ביטוי הומוריסטי לפחד מפני ה"מכשפות" הפמיניסטיות המודרניות.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

הכנרת - ים של חיים

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

code