מבצר מונפור – מסע בזמן

בייברס למד את שיעורו
ההתחלה היתה כמחצית המאה קודם לכן. במהלך שנות העשרים של המאה ה־13 מכרה בת למשפחה פיאודלית עשירה למסדר הטווטוני נחלה גדולה באזור מעיליא שכללה גם את השטח שבו יוקם המבצר. הטווטונים עצמם הופיעו בזירה הארץ ישראלית כמסדר צבאי־דתי מאוחר יחסית, בעקבות מסע הצלב השלישי. בעת שנוסד המסדר (1198) כבר היו בארץ שני מסדרים מבוססים, הטמפלרים וההוספיטלרים, שישבו במקומות אסטרטגיים וחלשו על רכוש רב. מטעמים שונים, פוליטיים בעיקרם, נאלצו הטווטונים, שרובם היו גרמנים (בניגוד למסדרים האחרים שהיו רב לאומיים), להעתיק את מקומם מעכו ולחפש מקום אחר. אזור המונפור היה ברירת המחדל שלהם.
שלא כמבצרים צלבניים אחרים, המונפור ("ההר החזק", או בגרמנית "שטרקנברג") לא שלט על דרכים אסטרטגיות ולא ישב על צמתים חשובים. אבל הטווטונים הצליחו לבנות במקום מבצר לתפארת בעזרת תרומות שנאספו בברכת הכס הקדוש, והוא נעשה מטה ובסיס מרכזי לפעילותם בארץ הקודש.
בשנות השישים של המאה ה־13 זמנה של הממלכה הצלבנית היה קצוב. בייברס, השליט הממלוכי העיקש שנודע בכישרונותיו הצבאיים ובאדיקותו הדתית, כבר היה נוגס נגיסות גדולות בממלכה הצלבנית. נצרת, הר תבור, קיסריה, ארסוף וצפת נפלו זו אחר זו, והמדינה הנוצרית המפוארת היתה לרצועה צרה ושבירה של מבצרים המתרכזים לאורך חופה הצפוני של הארץ. המונפור היה בחזקת עצם תקועה בגרונם של הממלוכים. חמש שנים קודם לכן הצליחו האבירים הטווטונים להדוף את הצבא הממלוכי שצר על המבצר. אלא שבייברס למד את שיעורו.
הדרך הטובה ביותר להתקרב למבצר היתה ממערב, דרך ערוץ הנחל הגדול שממשיך לחתור מערבה עד שהוא נשפך לים התיכון ליד אכזיב של היום. אנשיו של אנו פון סנגרהאוזן, ראש המסדר הטווטוני, נערכו לכך בעוד מועד והציבו קבוצה של לוחמים מנוסים שתשגיח על פתח הנחל. ממזרח למונפור היתה נקודת הגנה נוספת: מצודת המלך החדשה שהיתה שייכת לטווטונים. כמה שנים קודם לכן שימשה המצודה זירת התגוששות בין צבאותיו של צלאח א־דין והצלבנים. המצודה, המצויה גם היא כיום באזור כפר מעיליא, נכבשה על ידי צבאותיו של צלאח א־דין מיד אחרי הניצחון הגדול בקרב חיטין (1187),  אבל תקופה קצרה אחר כך עברה שוב לידי הצלבנים, והם שיקמו אותה.

איור: נעמה אורבך

נכנע ועוזב – ירוחם
אין מידע רב על מה שהתרחש כאן בעת העימות הצבאי בין הצדדים, אולם נראה שחייליו של בייברס הצליחו להתקרב למבצר החיצוני של המונפור מצד דרום, כשהם חולפים ליד שרידי מצודה, כנראה מהתקופה הרומית, הידועה כיום בשם ח'רבת נחת (השרידים נראים עדיין בצד הדרך היורדת ממצפה הילה למונפור). הלוחמים הממלוכים חפרו מתחת לחומה והחלו לקעקע את יסודותיה. בשלב הזה גמלה בלבם של הטווטונים ההחלטה להיכנע.
בניגוד לכל הציפיות שהתבססו על ניסיון העבר, בייברס הסכים לאפשר לטווטונים לצאת מהמבצר בשלום. החלטתו של המפקד הממלוכי נראתה נדיבה במיוחד: הוא הסכים שחברי המסדר ייקחו עימם את כספם וגם את הארכיב הגדול של המסדר. בעוברי בדרך אני מדמה בעיני רוחי את השיירה הטווטונית הגדולה מתנהלת לאִטה לאורך הנחל מערבה, מפלסת את דרכה בין הצמחייה הסבוכה של עצי האלון והאלה ומתחככת בעצי הדולב ובסבך הפטל הקוצני. מה הם נטלו עימם? "בארכיב של הטווטונים היו בעיקר כתבי יד ותעודות שהכילו רישומים על רכוש שהחליף ידיים, מסמכי בעלות ואסמכתאות על רכוש המסדר ואדמותיו", מספרת לי ד"ר ענת פלד, חוקרת תולדות הצלבנים בעלת מוניטין.
"נדל"ן?" אני תמה, "למה זה מעניין?"
להבדיל מתיאור של היסטוריונים בני התקופה, שאינו בהכרח אובייקטיבי, משיבה ד"ר פלד, זהו תיעוד של עובדות המספקות תמונה עניינית על הנעשה בלי משוא פנים. "הפרשייה הזאת", היא מוסיפה, "תמוהה עוד יותר על רקע העובדה שכמה שנים קודם לכן הגיע הצבא הטמפלרי הנצור בצפת להסכם דומה עם בייברס. ההסכם היה אמור לאפשר להם להיחלץ בשלום מהעיר, אלא שהשליט הממלוכי כנראה לא עמד בדיבורו וטבח את כל הנצורים".
ומה קרה לארכיב עצמו? נראה ששיירת המידע הגיעה לעכו, ושם העמיסה את הארגזים על אונייה שהפליגה לאירופה. הארכיב הגיע למנזר קטן בחבל טירול שבאוסטריה של היום. מאוחר יותר הועתקו חלקים גדולים מהמידע הטווטוני על ידי נזירים והועברו למנזרים שונים של המסדר ברחבי אירופה. התעודות חולצו מהמונפור בחודש יוני 1271, והן משמשות עד היום מקור חשוב של ידע לחוקרי התקופה ההיא.