אני מניח שלמרות שרבים כבר ביקרו בסין יש תמונה מאוד סטריאוטיפית שלה. זה קורה גם למישהו כמוני, שהכיר אותה באופן יחסי לא רע במשך שנים רבות עד הקורונה. כתבתי שני מדריכים לסין בשיתוף עם דן דאור ז"ל, ספר מסע בשם "רומן עם סין" וספר מתח בשם "סודות קטלניים, קשרים מסוכנים" שעלילתו מתרחשת במערב סין ובבייג'ינג. לכאורה אני יכול לכתוב בבטחה על סין, אבל אין אידיאה ברורה אחת של סין, היא תמיד משתנה ובמהירות. אחרי כתיבת ספר המתח הרגשתי צורך לשוב ולצאת למערב סין. בספר תיארתי לא מעט, כמובן דרך סיפור עלילתי, ממה שקורה בשינג'יאנג בנושא האויגורי ונגעתי גם בטיבט. האם מה שכתבתי תקף? האם זוהי באמת סין? נסעתי כדי להמשיך ולפענח את החידה הגדולה – סין. אנסה לתת תשובות למה שחשתי וראיתי דרך שלוש נקודות התייחסות שונות: מוזיאונים, מוזיקה ורכבות, שכן אי אפשר לגעת בהכל.
לקריאה נוספת:
המסע היה במערב סין, בעיקר בשינג'יאנג ובגאנסו, עם גיחה למדבר בדאין במונגוליה הפנימית (שלו תוקדש כתבה אחרת). חבל שינג'יאנג משתרע על פני 1.64 מיליון קמ"ר. בירתו היא אורומצ'י, שפירוש שמה במונגולית הוא "ערבות המרעה היפות". במדריך שיצא בשנת 2007 כתבתי כך: "לא ברור מי העניק לעיר המכוערת הזאת את שמה ולמה." אני לוקח את דברי אלו בחזרה שכן היום זוהי עיר מודרנית וירוקה עם שפע של פארקים. מעל הכל זוהי עיר נקייה, בה מטאטאים ושוטפים את הכבישים בלילה ואין בדלי סיגריות ויריקות מכתימות ומגעילות.
אורומצ'י של היום היא עיר מודרנית, ירוקה ונקייה עם שפע של פארקים | צילום: שאטרסטוק
המוזיאונים של אורומצ'י
גם בביקורי הקודם באזור היה המוזיאון האזורי באורומצ'י האתר המעניין ביותר בעיר. בשונה מהמוזיאונים הראשונים שעל דרך המשי בשנות ה-90 ואילך שהיו עלובים למדי, היום המוזיאונים באזור הם פנינה שאסור לוותר עליה, וזה שבאורומצ'י הוא דוגמא אחת. לכו ולו רק כדי לראות את התצוגה של המומיות של אגן טארים.
מוקף בפסגות הגבוהות של הרי טיאן שאן מצפון, הרי אלטון ממזרח, הרי קונלון מדרום והרי פמיר ממערב שוכן אגן טארים ובו מדבר החול טקלמקאן. הטמפרטורות במדבר, שפירוש שמו הוא "אל חזור", נעות בין 40 מעלות צלזיוס בקיץ ל-20 מעלות צלזיוס מתחת לאפס בחורף. בעשורים האחרונים חוקרים סינים חשפו מתחת לחולות המדבר סדרה של מאות קברים שראשיתם בתקופת הברונזה, לפני כ-3,800 שנים. קברים אלה מכילים גופות שמורות להפליא בעלות מראה אירופאי. באופן מפתיע עוד יותר עבור מדבר, הגופות קבורות בסירות עץ שהיו עטופות בהידוק רב בעור פרה טרי שהתכווץ ולבושות בבגדי עור וצמר. למרות שהן מכונות מומיות הן למעשה גופות מיובשות. לא ננקט תהליך לשימור הגופות. במקום זאת, הסביבה הטבעית של מדבר טקלמקאן, עם הצחיחות הקיצונית ותכולת המלח הגבוהה של האדמה, מנעה את פירוק הגופות במידה יוצאת דופן. הגופות שמורות כל כך טוב עד שעדיין ניתן לראות קעקועים וצבע על העור. בשל מראם האירופי – היו להם שיער בלונדיני, חום או אדום, אפים גדולים ואפילו עיניים כחולות – ההנחה הייתה שהם שרידים של קבוצה אינדו-אירופית שהיו לה שורשים גנטיים באירופה. היו שחשבו שהמומיות היו טוכריות – קבוצה ממוצא אינדו-אירופי.
מומיה במוזיאון אורומצ'י | צילום: Hiroki Ogawa, CC BY 3.0
האויגורים רואים במומיות, כמו זאת הקרויה "יופי לולאן", את אבותיהם הקדמונים. לולאן הייתה עיר וממלכה עתיקה שנבנו סביב נווה מדבר בטארים, וכן היוותה חלק מדרך המשי. "יופי לולאן" היא אישה שהייתה בין המומיות הראשונות שהתגלו באזור. היא תוארכה לסביבות שנת 1800 לפני הספירה. קשר גנטי למומיות טארים היה מוכיח את טענת האויגורים ההיסטורית על הארץ.רק בשנת 2021, עם פרסום בדיקות גנטיות חדשות, נפתרה סוף סוף תעלומת המומיות הללו. אושר כי מומיות טארים אינן צאצאים אינדו-אירופיים ולא אויגורים, אלא קבוצה מבודדת שמקורה בצפון אירואסיה ובציידים-לקטים מערב סיביריים.
המומיות מראות מעט תערובת גנטית, מה שאומר שהן לא נישאו עם אף אחת מהקבוצות השכנות, אך הן אימצו את בגדיהן, את גידול בעלי החיים שלהן ואת ייצור הגבינות שלהן. הן גם למדו כיצד לגדל חיטה – שמקורה במערב – ודוחן – שמקורו במזרח. שילוב זה של מרעה וחקלאות אפשר להן לשגשג בנווה המדבר.
יופי לולאן, מהמומיות הראשונות שהתגלו באזור | צילום: Dan Lundberg, CC BY-SA 2.0
מוזיאון חדש ועדיין לא מוכר שנפתח ביולי 2024 נמצא בעיר קוצ'ה (KUQA), עיר מוסלמית סימפטית שיושבת בנווה מדבר במדבר טקלמקאן. לפני שנים ספורות הורחבה דרך מרכזית בעיר ותחתיה נתגלה בית קברות המכיל 15 קברים שלמים עם תאי לבנים המתוארכים לתקופות ווי והג'ין המערבית (המאות ה-3-5 לספירה), אותם ניתן לצפות במיקומם המקורי. המבקרים יכולים לראות את מבני הקברים, הכוללים דלתות, מסדרונות, תאים ועיטורים. התצוגה עשויה להפליא.
במוזיאון בית הקברות בקוצ'ה המבקרים יכולים לראות את מבני הקברים | צילום: יגאל צור
המוזיקה האויגורית
רבות נכתב בתקשורת על המתח הקיים בין האוכלוסייה האויגורית מוסלמית המונה כ – 15 מיליון איש לבין השלטון המרכזי בסין. אין לי שום עניין להיכנס לכך אבל כן אומר שהמסקנה שלי ברורה: תרבות ומסורת קשה להשתיק ובשינג'יאנג הדבר הבולט ביותר בתרבות האויגורית היא המוסיקה. המוזיקה האויגורית היא אחת ממסורות המוזיקה העשירות והמורכבות ביותר באסיה המרכזית. מדובר במוזיקה שחיה על הציר שבין תרבות טורקית, פרסית וסינית, ושבה הדהוד הרוח של דרך המשי, המסלול הקדום שהפגיש עמים, סוחרים, סיפורים וניגונים. במרכזה עומדת ה"מקאם", סדרות מערכת מוזיקה מורכבות המשלבות שירה, נגינה וריקוד.
נגן בבית תה בעיר קוצ'ה | צילום: יגאל צור
בשינג'יאנג, בכל רחוב שוקק חיים בוקעת מוזיקה אויגורית כמעט מכל פינה. דוגמא בולטת היא המדרחוב בקשגאר ורחוב בעלי המלאכה, שם ביקרתי אצל יוצרי כלי הנגינה הבולטים בעיר. בבית קשגארי יפהפה בעיר העתיקה הקשבתי שעה ארוכה למוסיקה. יותר מכל נמשכתי אליה כאשר בקוצ'ה, ברחוב הליכה קטן, עדיין אותנטי למדי ולא עשוי כדומיו המועתקים בערים אחרות, ישבה חבורת גברים זקנים לאורך שולחן ארוך, קערות תה (ולא כוסות) לפניהם במיטב המסורת, והקשיבו לנגן צעיר בעל קול צרוד ומיוחד ששירתו ונגינתו הביאו את הנוף הפיזי והרוחני של שינג׳יאנג: מרחבים אינסופיים, נווה מדבר נסתר ומסורת נוודית עתיקה של שירה ופואטיקה שמספרת על אהבה, כמיהה רוחנית, גיבורי עבר וגעגועים למדבר טקלמקאן. המוזיקה האויגורית אינה רק אמנות – היא זיכרון, זהות ושפה. היא נושאת סיפורים בני מאות שנים של מפגש בין תרבויות – וצליליה ממשיכים להדהד, להפתיע ולרגש כל מי שמקשיב.
רקדנית אויגורית | צילום: יגאל צור
רכבות, שלטון והתנהגות
סין החלה לפתח את רשת הרכבות המהירות שלה בתחילת שנות ה־2000. מאז היא הפכה למערכת ה־(High-Speed Rail) HSR הגדולה בעולם בהפרש עצום. ב־2020 עברה סין את רף 40,000 הק״מ של מסילות מהירות, יותר מכל שאר העולם ביחד. יש כמה רמות של מהירות. בקו בו נסעתי כמה פעמים בין אורומצ'י ללאנג'או, הקו הארוך ביותר בשינג'יאנג שאורכו 1768 ק"מ, המהירות הממוצעת הייתה כ- 300 קמ"ש. אני מניח שלא מעט מקוראי מכירים את הרכבות ביפן. בסין זה דומה ומאוד שונה. התחנות מאורגנות להפליא בכל היבט. מה שהדהים אותי בתחנות שינג'יאנג היה השקט – מאות נוסעים יושבים בדממה יחסית. ואז בוקע קול מהכריזה שמכריז על הזמן להיכנס לרציף. אין כניסה חופשית. הדלתות סגורות. כול מי שמתעתד לנסוע קם ונעמד בתורים לפני שורת מסופים. בקצה כל שורה כזאת ישנם מסוף או שניים שמיועדים בעיקר לזרים בעלי דרכונים. אלה חייבים לסרוק את הדרכון וכל הפרטים שלהם, כולל מספר הויזה לסין, מופיעים מיד לבקר/ית שבודקים את הדרכון גם פיזית. מעבר למעברי הביקורת הרבים והמעיקים בכביש קארקורם בין קשגאר לטאשקורגן על גבול סין – פקיסטאן, זה המקום שחשתי את המתח שקיים בחבל ארץ זה. כל השאר, כמו מצלמות בכל מקום, לא באמת מטריד מטייל זר. שאר הנוסעים סורקים את תעודת הזהות. הסדר הוא מופתי, ואם פתאום הופיע סיני מבולבל עם שאלה לסדרן מיד הוא או היא התפנו כדי להשיב, להנחות ולכוון. אני מדבר פה על אמנת שירות אישי וציבורי. הרכבת מגיע בול בזמן שתיים-שלוש דרות אחרי העלייה, כולם כבר יושבים במקומותיהם.
בשנות ה-90 נסעתי אלפי קילומטרים ברכבות של סין דאז עם הרעש, האוכל, השירותים וברז המים הרותחים (שעדיין קיים), אבל ההבדל הוא עמוק יותר. במסע הנוכחי, כל רבע שעה עברה אחראית הקרון ושטפה את הרצפה, כמעט בלי מים. בלי בושה היא ביקשה מילדים להרים גזרי נייר שהפילו. שקט. איפה הסינים הרעשניים, המעשנים? גב המושב שלפניך ערוך כך שאתה יכול להניח את הטלפון במאונך ולצפות בתוכן, כמובן עם אוזניה או בלוטוס. ביקשתי מיץ. לא היה בעגלה. הדיילת לחשה משהו במיקרופון קטן שלדש מדיה ומיד הגיעה דיילת אחרת עם כמה בקבוקים כדי שאבחר מהם.
אפשר לחשוב שמכירים את סין אבל היא מפתיעה כל פעם מחדש. כאשר אתם קוראים על סין זכרו שמשפט המפתח הוא: אין אידיאה ברורה אחת של סין. ואין כמו מראה עיניים.
__________
יגאל צור הוא סופר, איכר סקרן ומדריך טיולים המתגורר באי אנדרוס andros יוון.
______________________
בין החודשים מאי – אוקטובר 2026 אנחנו מפעילים שתי יחידות אירוח מקסימות באי אנדרוס, יוון.
החודשים מאי יוני נפלאים להליכות באי המרושת במסלולי הליכה מסומנים היטב. לטיילים אנחנו מעניקים 10% הנחה בהזמנה ישירה (תקף עד סוף פברואר 2026). אנא הקדימו להזמין! אנחנו אוהבים קהל ישראלי אבל קהל אירופאי מקדים להזמין…
קישור אל הבית וחדרי האירוח של קארין ויגאל צור באנדרוס:
ווטצאפ למידע והזמנות: 0545405726
