תפריט עמוד

מאוריטניה במערב אפריקה

מאוריטניה במערב אפריקה

מאוריטניה, מדינה מוסלמית במערב אפריקה בראש החדשות לאחר שהותקפה בה השגרירות הישראלית. צור שיזף ביקר במאוריטניה, פגש את תושבי הסהרה וסיפר במסע אחר על החוויה המרתקת והייחודית. הוא כבר מתגעגע

נסעתי אלפי קילומטרים, ראיתי נאות מדבר, ראיתי דיונות, כמה מעיינות, כמה אגמוני מים, המון דקלים, גמלים, ערודים ועזים. מה היה שם? לא משהו שיכולתי לענות עליו שם. אבל עכשיו, כשאני יושב מול המחשב ביפו, הים התיכון בעורפי, אני מתגעגע לארץ האנשים הכחולים. ופתאום אני מבין משהו. משהו שגם אם אעטוף אותו במילים, לא יהיה שלם או מספיק.
אני רוצה לחזור למאוריטניה.
זה לא קורה לי עם מקומות רבים. זה קורה לי עם הודו. מכל הסיבות הצפופות וההפוכות למאוריטניה. יש בה יותר אור, שמאיר בחיוך כמעט כל דבר. ואנושיות. אני מתגעגע למאוריטניה.

כשהטויוטה עצר ליד פתח האוברג' בוואוואדן (Ouadane), הייתי מכוסה באבק אדמדם ונראיתי כמו פסל שוקולד או כמו ההימבה, האנשים האדומים שחיים בנמיביה. הייתי מאובק בכל פתח ופינה באבק אדמדם. "פוסייר" (אבק), אמרה זיידה שישבה על הכיסא. היא לבשה שמלה צהובה, וראשה היה חבוש במטפחת צהובה רפויה.
האנגלי והאיטלקי שנסעו איתי בטויוטה שאלו את זיידה למחיר הלינה והאוכל

אטר. מקום בלי חוט שדרה

וניסו להתמקח. "אתם יכולים לבדוק בחניונים האחרים", היא אמרה בפסקנות, "אני לוקחת פה כמו שזה עולה בבאב סהרה באטר".
עמדתי ליד הכיור שמחוץ למבנה השירותים הפשוטים ושטפתי את הפנים ואת השיער מהאבק האדמדם, ובתוך כך כחכחתי וירקתי רוק אדום. שטפתי את המשקפיים שהתכסו באבק במהלך הנסיעה. איזו נסיעה מחורבנת. שניים מהחלונות היו תקועים, והרוח שיצרה הנסיעה המהירה היתה קרה ומאובקת. דצמבר על הרמה המאוריטנית.
חציתי את החצר שמצד אחד שלה ניצב מבנה ששימש מטבח ומגורים לעובדים, ומצדה השני עמדו שלושה אוהלים הודיים. עליתי שלוש מדרגות אל ההגבהה הקטנה שהשקיפה על מתחם האוברג' והצצתי לתוך חדר החומר שתקרתו קש.
"אתה רוצה לחפש חניון אחר?" שאלה זיידה. "לא. אישן פה", אמרתי והתיישבתי על כיסא פלסטיק ליד התרמיל שלי, שנשען מאובק ומרוט על קיר החומר. אחד מהנערים הגיש לי תה מאוריטני, כהה, מוקצף ומתוק. הבטתי בזיידה. היא החזירה לי מבט בוחן. חייכתי. היא לא חייכה.
על המדרגות שמימין לי, לפניו מכונית פיג'ו 309 ומשמאלו אוהל הודי, ישב גבר שזוף וממושקף עם רעמת שיער כסוף. חלק גופו העליון היה חשוף. "כרגע חזרתי מהמכתש של המטאור", הוא לקח מהמגש כוס תה מוקצף ולגם אותו בבת־אחת, כמו שנהוג במאוריטניה – הקצף, המתיקות והמרירות נעלמים בבת־אחת בגרון צמא. על הפיג'ו 309 היו מונחים שק שינה, בגדים וכלי רחצה. "אמרו לי שלא אצליח לנסוע דרך החולות. אבל זה אפשרי. בהחלט אפשרי. ומחר אני חושב לנסוע דרך החולות לצ'ינגווטי", אמר.
צ'ינגווטי (Chinguetti). התחנה הבאה, הספרייה הגדולה שהיתה אחת מהערים החשובות של הסהרה. לא רק שיירות עברו דרכה, אלא גם חוכמה ואמנויות.
"אתה לוקח פה חדר?" תקעה בי זיידה מבט קשה. "כן", אמרתי, "לא הלכתי לחפש שום מקום מלכתחילה".

יוסט מבאב סהרה באטר, העובדים שלו וגם נהג הטויוטה אמרו שבוואוואדן כדאי ללכת לזיידה, אישה בת 27, שאחרי שנפרדה מבעלה הקימה את

אטר. נשים בוורוד, גברים בכחול. נינוח

המקום ומנהלת אותו לבדה.
לא חשבתי על זיידה עד שהגענו. במובן הזה אני חסר דמיון. אולי גם לא שמעתי באמת את מה שיוסט אמר. במשך שבועיים, עד שהגעתי לזיידה, חיפשתי מה יש במאוריטניה. לא מצאתי כלום. שבועיים הייתי מבולבל. לא ראיתי שום עיר עם ארכיטקטורה שאפשר להתייחס אליה. שום רחוב עם תבנית מוכרת. נוודיבו 
(Nouadhibou) היתה מין עיר דייגים תעשייתית עם מאות ספינות חלודות מוטלות על החוף או טבועות במים. נווקשוט 
(Nouakchott), הבירה, כמה מאות קילומטרים דרומה על החוף, היא עיר בלי צורה, בלי מרכז וגרעין, עיר חדשה שנולדה לפני ארבעים וכמה שנים, גדלה בבת־אחת, ונראה שזרם הכסף אליה מתגבר בגלל העופרת והברזל שסין יונקת ממנה.

"המחיר כולל ארוחת ערב ובוקר. אתה רוצה לאכול עכשיו?" שאלה זיידה.
"להתקלח", אמרתי. לא הייתי רעב, לעומת זאת עדיין הייתי מכוסה באבק. כשיצאתי פנתה השמש דרום־מערבה והאירה את הדיונות באור אדמדם. על הגבעה עמדו בתיה של וואוואדן. אדומים, קשוחים, כמו ערמה גדולה של אבנים שהונחה ונשכחה. ואולי לא כמו.
זיידה ישבה בכיסא פלסטיק, ואני מולה על גדר האבן הנמוכה. היא דיברה אלי בערבית של המזרח התיכון – הפוסחא המסורתית. הסתגרנו בעולם השפה, עוזבים את הצרפתית והחָסַנְייה (הדיאלקט הערבי הרווח היום במאוריטניה ובסהרה המערבית), הולכים ברחובות שהפכו עם השפה לשבילים פרטיים של שנינו, בוחנים את המרחבים של שני אנשים שנגלתה להם שפה משותפת.
כשהחושך היה מלא חלצנו נעליים והשתרענו על מחצלות הקש הנוקשות. מלבדי ומלבד פיטר ישבו מסביב לשולחן ג'וזפה האיטלקי, האנגלי השמנמן ומוריס, צרפתי נמוך בן כשישים, וזיידה, שישבה על המחצלת מול הפתח. אכלנו מרק ואורז ולחם עשיר ושמנוני שהיה בעצם בלילת קמח וגבינה שטוגנה בחמאה.
"איך עבר עליך היום?" שאלה זיידה את מוריס. "מצוין, קשה ומפחיד, אבל אני לומד כל יום. סלים השאיר אותי לבד עם הגמל ואמר לי להסתדר. זה לא קל להסתדר עם גמל לבד", הוא ענה.
מוריס היה צרפתי ממרסיי שבא למצוא את עצמו במדבר המאוריטני. ללמוד על המדבר ועל עצמו. לחפש.

נשארנו זיידה ואני, שוכבים זה מול זה. זיידה כיבתה את הסיגריה ומשכה חדשה מהקופסה שהיתה מונחת על המחצלת שבינינו. גלגלתי סיגריה מחפיסת הטבק שלי. הגנרטור כבה, רק הנרות האירו

זו השנה השלישית שהוא בא לוואוואדן. לזיידה. חי במשך חודשיים בחורף הסהארג'י בחדר האבן עם גג כפות התמרים, מתרחץ במקלחת הקרה, אוכל את האוכל שהוא כמעט תמיד צמחוני ויוצא למסעות שמעמיקים לתוך המדבר יותר ויותר. "אבל לפחות הגמל לא ברח לי כמו בפעם הקודמת", אמר.
האם יֵדע יום אחד לחצות את המדבר עם גמל לבדו? תהיתי. חשתי חיבה גדולה לאומץ שיש באדם שמנסה למצוא טעם בחייו, על הפגיעות שלו כשהוא מניח את עצמו בידיהם של אנשים שאינו מכיר בסביבה שאולי קצת מאוחר בשבילו להיות באמת חלק ממנה.
"מחר אני אמור לרכוב עם סלים, לישון לבד במדבר ולחזור לבד", הוא אמר. "אני מקווה שתחזור", צחקה זיידה, "זה מדבר גדול". "כן", אמר מוריס, "זה היה יום ארוך, ומחר יש לי יום ארוך עוד יותר, אבל מזל שיש לי פה את זיידה". הם הביטו זה בזה, אלא שהמבט לא היה שווה. מוריס היה החלש, וזיידה היתה החזקה.
"כשאבנה את המקום שלי, במדבר של ישראל, אני אזמין אותך לנהל אותו", אמרתי לה. "לנקות בשביל מישהו אחר?" נשפה זיידה את המילים בזעם עם עשן מסיגריה חדשה שהציתה.
"לא, לא", הרגיע אותה פיטר שהבין מיד את חוסר ההבנה, בצרפתית מנג'ה פירושו לנקות, ואני השתמשתי בפועל האנגלי של לנהל, "הוא מתכוון שתנהלי לו את המקום".
"לא בשבילי לנהל מקומות של אנשים אחרים. התגרשתי!" היא אמרה בפסקנות, "גם הוא חשב שיוכל להגיד לי מה לעשות, ולעשות את מה שהוא רוצה בזמן שאני עובדת בשבילו. אני אישה חופשייה, זה המקום שלי, ואני לא אוותר על החירות שלי בשביל אף אחד".
"אקסקוזה", אמר ג'וזפה שהיה עייף מהנסיעה ופרש. ואז קמו מוריס ואחריו האנגלי והלכו לישון. "אתה יכול לנסוע איתי מחר", אמר פיטר שעמד לקום, "החלטתי שאסע בחזרה דרך הכביש ולא דרך החולות".
נשארנו זיידה ואני. שוכבים זה מול זה. זיידה כיבתה את הסיגריה ומשכה חדשה מהקופסה שהיתה מונחת על המחצלת שבינינו. גלגלתי סיגריה מחפיסת הטבק שלי. הגנרטור כבה, ורק הנרות האירו.
"מה יש לעשות כאן?" שאלתי.
"לצאת מפה למסעות", היא ענתה.
"לאן?" חקרתי.
"לצ'ינגווטי. זה שבוע דרך המדבר", אמרה זיידה.
"ואני יכול לקחת גמל?" התעניינתי.
"כן. זה יעלה לך 75 אירו ליום. גמל, מדריך, אוכל ולינה", השיבה.
"הרבה".
"ככה זה", אמרה זיידה, "אלה המחירים".
"אלה לא יכולים להיות המחירים. הלכתי לא מעט עם גמלים בסיני ובירדן. עשרה אירו ליום לגמל, עוד חמישה לאוכל. אני ישן בשטח. למה זה יקר כל כך?" המשכתי.
"ככה. זה מה שמוריס משלם. זה מה שהצרפתים משלמים", אמרה זיידה.
"אני לא צרפתי".
"לא", חייכה זיידה, "אתה לא צרפתי. אבל ככה זה עולה".
"כמה עולה גמל?" ניסיתי.

זיידה. "בשביל מה גבר? שיגיד לי מה לעשות?"

"גמל טוב? 6,000 אוגווייה", פסקה.
בדיוק כמו שעולה גמל בכל מקום אחר במדבריות מפה ועד ערב הסעודית. 200 אירו. 1,000־1,500 שקלים, חשבתי.
"משתלם לי לקנות גמל להליכה לצ'ינגווטי", אמרתי לזיידה.
"והאוכל? והמדריך? והלינה?" שאלה.
"זיידה", אמרתי, "הלכתי כבר במדבריות. הם לא שונים. המרחק מקהיר לנאות סיווה גדול יותר משבעים הקילומטרים שבין צ'ינגווטי לוואוואדן. גם הדיונות לא שונות. ואוכל אפשר לקנות בחנויות. אם היית אומרת לי שזה עולה לי 15 אירו ליום, אפילו עשרים, לא הייתי חושב פעמיים. אבל לא 75 אירו".
"אתה יודע מה", אמרה זיידה, "אני אביא לך מדריך עם גמל, ותדבר איתו".
"וכמה הוא ירצה?" שאלתי.
"אלפיים אוגווייה ליום לגמל, ועוד אלפיים לעצמו", אמרה.
"כמו שאמרתי. 15 אירו".
"כן", אמרה זיידה.
ומאותו הרגע הסתיימה שיחת המיקוח והתחילה שיחה בין שני אנשים שבאו משני קצותיו של אותו המדבר. אבל יותר מזה, ובפעם הראשונה בחיי ישבתי עם אישה ערבייה־מוסלמית, מתרבות מדברית, שהיתה עצמאית, חזקה ושווה, ולא פחדה לבלות איתי בחושך המואר בנרות ולדבר איתי על הכל.
"בני כמה הילדים שלך?" שאלתי.
"חמש ושבע", ענתה.
"ומי שומר עליהם?" שאלתי.
"אמא שלי. אני מפרנסת את אמא שלי ואת שלוש האחיות שלי", השיבה לי.
"ותתחתני שוב?" תהיתי.
"בשביל מה? שוב להכניס גבר לחיים שלי שיגיד לי מה לעשות ואיך?" השיבה בשאלה.
"לא", אמרתי לתוך האפלולית שהוארה בקצה הסיגריה שלה, "חבר. שותף, מישהו שיבנה איתך את המקום".
"המקום הזה בנוי מצוין", היא אמרה, "ובכל שנה הוא נעשה יותר טוב".
באפלולית יכולתי להרגיש את המתח, וחשבתי שאולי, בחיים אחרים… כי פתאום יכולתי להרגיש מבעד לאפלולית את שבירותה של זיידה, את כל הכוח והעוצמה שהיא מייצרת באמצעותם שריון קשוח כדי לשרוד, להיות עצמאית, לבנות את שה־זיידה, נתמכת על ידי הגברים שרואים בעין יפה את עוצמתה של האישה הצעירה והשחורה שמטפחת צהובה מכסה את שיערה.
היה רגע שבו אולי יכולתי להושיט יד מעבר למרחב שבינינו, לתמוך בה, לתת לה מעט רכות בעולם שבו אין הנחות שהיא לא ביקשה, שבו הכל מִקח וממכר. וידעתי שמכיוון שניצחתי במיקוח על מחיר הגמל, מכיוון שדיברנו באותה השפה שאינה שפת התיירים, יכולתי שתשכב איתי באותה גדרה מחופה, היא על המזרן שלה, אני על המזרן שלי, מביטים זה בזה ובקצות הסיגריות המתכלות בחושך.

בדרך לזיידה
עוד לפני שהגענו לחניון של זיידה, חיכינו זמן רב עד שהטנדר יצא מהשוק באטר (Atar). אטר הוא מקום שאין לו חוט שדרה, אבל יש לו מעין שלד קווי – כמה רחובות ארוכים ורחבים עם בתים בני קומה מחוברים זה לזה. לאורך הרחובות חנויות, כמה מסעדות, מקום אחד של אינטרנט אטי במיוחד והמון אנשים כחולים שהולכים באטיות מהורהרת.
בחנויות יושבים מוכרים סנגלים ומחפשים את התיירים המעטים כדי למכור

צ'ינגווטי. בעבר מהערים החשובות בסהרה

להם את צלבי הכסף של אגדז, את פסלי העץ של מאלי ואת החרוזים מסנגל. במרכז אטר ניצב מבנה השוק, ולפניו יושבות הנשים ומוכרות בגטים מאורכים, בשר שזבובים נטפלים אליו ומעט ירקות. בחנויות אפשר למצוא חבלים, מסמרים, חלב משומר וקופסאות שימורים רבות. הארצות המתפתחות של העולם השלישי הן גן עדן של שימורים מוזרים, של בטריות, של פנסים ונרות בכל גודל וצבע, של מומחים לתיקון נעליים, סנדלים, תיקים, בגדים וכל דבר שהוא בר־תיקון. אין דבר שאינו בר־תיקון. אין בזבוז, רק צימאון אדיר למה שאין. אין פה הרבה.

"אתה עולה למעלה?" שאל פיטר. חצינו את ערוץ הוואדי דרך הדקלים שצמחו בחול. היו שם כמה חלקות ירקות לא גדולות. זו לא היתה נאה גדולה. לא היה פה את העושר של ואדי פיראן ושל ואדי פורטוגה שבסיני. את הצפיפות הירוקה והדשנה של נאות סיווה שבמדבר המערבי של מצרים, בקצה המזרחי של הסהרה. לרגע חשבתי על זה שאני בצד השני של הסהרה, בצד השני של חגורת המדבריות, שישראל היא במובן כלשהו אמצע העולם כשמדובר במדבריות. מדבריות משתרעים משני צדיה לאותו המרחק: ממזרח לה עד למדבר סינד שעל גבול הודו ומערבה עד לחופי האוקיינוס האטלנטי.
טיפסנו בשביל אל מה שהיה פעם עיר ועכשיו היה כפר אבן שמעגל בתיו החיצוניים יצר חומה אדמדמה. היה משהו אפלולי ויבש בבנייה בכפר.
פיטר אמר שנחפש את המוזיאון, שיושב שם מלומד שיודע את ההיסטוריה של וואוואדן. הנשים לבשו שחור והילדים שיחקו במקומות שבהם נוצרו כיכרות קטנות פתוחות וחוליות בין הבתים. בשניים או שלושה מקומות היו חנויות שמכרו חבלים, שימורים, אורז, סוכר ותה. דיברו כאן תערובת של צרפתית וחסנייה, הערבית שבקצה המערבי של הערביות מקבלת את הניב העצמאי שלה. כמו שהערבית המרוקאית מתנשפת ומתחדדת על סיומות הצ'י, בדיוק כמו שקורה לערבית העיראקית בקצה המזרחי של הערביות, מתרחקת מהפוסחא, הערבית המדוברת בערב, במזרח התיכון ובמצרים. עולם אחר. שפה שונה. האסלאם היה שונה. המדבר והתרבות המדברית היו אחרים. וזה מצא חן בעיני. 

וואוואדן,  העיר שנוסדה על ידי הברברים בשנת 1147, היתה תחנה חשובה בדרכן של השיירות ממאלי למגרב במשך יותר מ-400 שנה

תור הזהב של היהודים המלומדים
שער אבן בחומה הוביל לחצר פנימית שהיתה עמוסה באבני שחיקה, במחרשות עץ ישנות, בחרוזים, בכיסאות ישנים. בתוך החדר ישב איש חייכן שפניו עטורי זקן. היו לו שיער כסוף, עיניים חומות ועצמות לחיים צרות וגבוהות. הוא חייך והזמין אותנו להיכנס. חלצנו סנדלים. מוחמד למין כתאב לא הפסיק לדבר לרגע. הוא היה שם דבר במדריכים והוזמן על ידי אונסק"ו להרצות פה ושם. הוא דיבר בהתלהבות על תור הזהב של וואוואדן, העיר שנוסדה בסהרה על ידי הברברים בשנת 1147 בקצה הרמה של האדרר. לדבריו, היא היתה תחנה חשובה בדרכן של השיירות ממאלי למגרב ולאל ג'זיר (אלג'יריה) יותר מ־400 שנה. תמרים, מלח, זהב ועבדים עברו בשיירות. דבר לא השתנה חוץ מאמצעי התעבורה ודרכיה. כבישים נסללו, משאיות ומטוסים החליפו את הגמלים. אבל כבר בסופה של המאה ה־16 שינה מוחמד אל־מנסור המרוקאי את זרימת דרכי הטרנס־סהרה והפנה אותן לכיוון אל ג'זיר. וואוואדן היתה לאי שצף ברמה סלעית במרחבי הדיונות.
"היהודים היו המלומדים של וואוואדן", אמר מוחמד אל כתאב. כתאב בערבית הוא סופר. שאלתי אותו אם כתב ספרים. הוא ענה שכתב. "יש לי כתב יד שמאשר את הדברים שאני אומר, כשיֵרד החושך ואנשים יפסיקו לבוא למוזיאון, אתה תבוא איתי הביתה, ואני אראה לך את כתב היד על היהודים. זה היה מרכז של עושר", אמר.
חיים שוורצבוים, חוקר יהודים שכתב על נידחי ישראל באפריקה ובסין, כתב על היהודים שישבו על צומתי המסחר שבין ארצות הסאחל ומרכז אפריקה ובין הצפון המוסלמי. היהודים כבר היו שם כשהגיעו הערבים במאה השמינית. היו ממלכות יהודיות בצפון אפריקה, והן נלחמו נגד הכובשים המוסלמים ולמענם.
יצאתי אל היום הכלה. ילדים שיחקו ברחובות החול מחייכים ומאושרים. השמש נעלמה בתוך מסך של אובך חורפי, והעיר האדמדמה שהיתה בנויה מאבן חול קשה נראתה כהה ונטושה. מגדל המסגד היה מרובע ומחוספס. וואוואדן, כמו כל מה שראיתי במאוריטניה, היתה כמו בגד ישן שמונח על גוף קטן ממנו, אבל הלובש אותו מרגיש נוח. התפרים פרומים, הטלאים מטולאים, אבל כמו בסיפור הישן על גן עדן, אין לאדם מושג שמשהו לא בסדר. כי גם שם, עד שהנחש (החכם, הנוכל, הצדיק והצדקן) לא סיפר לאישה את מה שהוא חושב על העולם, הכל היה גן עדן.
לאורך המדרגות האדומות שירדו אל הוואדי התגלגלה אשפה. אפשר לכעוס על התרבויות התמימות שמגלגלות מגבעת העיר את האשפה. ואפשר לסלוח. מעט אנשים, מעט אשפה, הכל פה צנוע ולא מוטורי. חציתי את הוואדי החולי עם הדקלים והבוסתן הקטן והצנוע ונכנסתי בשערי החניון של זיידה. 

הרכבת מנוודיבו לשום היא הרכבת הארוכה בעולם: שלושה קילומטרים אורכה. היא נוסעת 700 קילומטרים ממכרות הברזל שבזואראט מערבה, אל הים

הרכבת הארוכה בעולם
הרכבת שנסעתי בה מנוודיבו לשום (Choum) היא הרכבת הכי ארוכה בעולם. שלושה קילומטרים אורכה. 460 קילומטרים מפרידים בין נוודיבו לשום, והרכבת גומאת אותם ב־12 שעות.
נשים לעסו מקלות לניקוי שיניים וחייכו בעיניים זוהרות.

בברים עבדו נערות מסנגל, מניז'ר ומגאנה. מוכרות אלכוהול וגוף בחדרים האחוריים בזמן שנשים סיניות קשוחות משגיחות עליהן. על הבר האפלולי, גם לאור יום, ישבו ספנים רוסים, נורווגים ואנגלים, שתו, עישנו והעלו בתוכם את מפלס התשוקה

המאוריטנים לא שחורים באמת. הם חומים. בנסיעת הלילה הארוכה מנוודיבו לשום חילקתי את התא עם ג'וזפה האיטלקי מסיציליה, שני נערים צעירים ושלוש נשים מאוריטניות שמנמנות, צחקניות, מלאות ומעוררות תיאבון ותשוקה ברגע הנפלא והפורח של חייהן.
זו היתה נסיעה מוזרה. לרכבת הזאת, שפסיה הונחה לפני ארבעים שנה בערך, יש שם. רק רכבות צעירות מעטות הופכות למשהו בזמן כה קצר. אלא אם הן הכי ארוכות בעולם. כמו זו שנוסעת 700 קילומטרים ממכרות הברזל שבזואראט (Zouerate), גוררת אחריה מאות קרונות עמוסים בדרכה מערבה אל הים ומאות ריקים בדרכה מזרחה אל תוך הסהרה. הקרונות המלאים, שניים בדרך כלל, הם קרונות הנוסעים. אחד הוא מהם הוא קרון עץ, כמו שמקובל בזנבן של רכבות ארוכות, ויש בו כמה ספסלים, תנור ומטבחון.
הרכבת היתה אמורה לצאת בשלוש. בשתיים הרמתי יד למונית בנוודיבו. כל מכונית, או ליתר דיוק רוח רפאים של מכונית, היא מונית בנוודיבו. מקום שהוא לא עיר ולא כפר, לא מדבר ולא ים, ובהיותו אחד משדות הדיג העשירים בעולם, יש בו אחד מבתי הקברות הכי גדולים לדגים ולספינות דיג. יש לעיירה נמל נהדר וים שקט וחזית ים שהיא כולה בתים לעיבוד דגים של חברות גדולות. על החוף יושבים אנשים מסנגל, מגאנה, ממאלי ומניז'ר ומנקים דגים או תולים אותם לייבוש או יוצאים לפזר כלובי לובסטרים. נוודיבו היא מקום שבו

ברכבת. איש אינו משלם בעד כרטיס, חוץ מכתב "מסע אחר". בתמונה: מוכר תה.

נחשפת אפריקה מנוצלת, מסכנה, זו שרוצה להיות אירופה.
לאורך שני הרחובות המקבילים לים לאורך קילומטרים יש כמה ברים סיניים. זה המקום היחיד שאפשר לקנות בו בירה. מאוריטניה היא ארץ מוסלמית, אם כי ארץ מוסלמית מסוג שאינו דומה לארצות האחרות שהייתי בהן. לא היתה בה בושה, צביעות או פחדים. הנשים הביטו בעיניים. הגברים חייכו בנימוס. אבל אלה היו המורים, האנשים הכחולים, אלה שלבשו את הגלימות הכחולות שאמרת זהב רקומה על מפתח צווארן ועל חפתי הידיים.
בברים עבדו נערות או נשים צעירות מסנגל, מניז'ר ומגאנה. מוכרות בירה, אלכוהול וגוף בחדרים האחוריים בזמן שהנשים הסיניות הקשוחות וחסרות המין משגיחות עליהן ועל חישוביהן, והגברים הסינים יושבים בחדרים הפנימיים, שותים בירה סינית או אירופית, מעשנים, משחקים גו וקלפים. ובחוץ, על הבר שהיה אפלולי גם לאור היום, ישבו ספנים רוסים, נורווגים ואנגלים, שתו אלכוהול, עישנו סיגריות והעלו בתוכם את מפלס והתשוקה כדי שיוכלו לפנות אל הנערות האפריקאיות היפות, לקבוע מחיר ולחמוק לחדרים במסדרון האחורי של הבר.

אינטימיות במחלקה הראשונה
רנו 4, שרק שכבות של חלודה וצבע נגד חלודה החזיקו אותה כיחידה אחת, עצרה לידי. הנהג נקב בסכום דמיוני והוריד אותי אחרי כמה קילומטרים באמצע שום מקום. בוססתי בחול וגררתי אחרי את התרמיל. על מבנה בטון דהוי שעמד בצד הכביש היה כתוב

"שתהיה לך נסיעה טובה", אמרה וכיוונה אלי את הטלפון הסלולרי
שהיה מצויד במצלמה. היא רצתה זיכרון מהמפגש. היפוך תפקידים – היא, המקומית, מצלמת אותי, התייר

בצרפתית בירוק על שלט צהוב ודהוי: "גאר וואייאג'ר". תחנת הנוסעים של נוודיבו.
לאורך המסילה נערמו שקים, חביות, אנשים, תיבות וחבילות. הקפתי את המבנה הקטן, הפתוח אל המסילה, ונכנסתי אליו. על הרצפה ישבו כמה אנשים, בהם כמה מוכרי סנדוויצ'ים ואחד שבישל תה מאוריטני חום וקוצף בקומקום קטן, ומוכרת סיגריות. זבובים רבים התאספו על זרבובית הקומקום ועל הספלים המתוקים מסוכר. משמאל היה אשנב שמאחוריו ישב מוכר הכרטיסים.
"אתה קונה כרטיס?" שאל אותי ג'וזפה, האיטלקי המזוקן בן השישים ומשהו, שנשען על הקיר ועישן סיגריה. בעשר הדקות הראשונות להיכרותנו הוא סיפר לי שהיה פעמים די רבות במרוקו ונסע דרך מאוריטניה ומאלי והיה בסנגל וירד לגאנה והכיר את בורקינה פאסו והרחיק לקונגו, ושהוא מדריך תיירים אבל עובד בעבודה עירונית ושיצא להדריך במרוקו ויש לו עוד שבועיים עד לחג המולד והוא לא מאוד רוצה לחזור אבל אין לו ברירה כי אשתו ש…
ניגשתי אל החלון לקנות כרטיס. "אבל אף אחד לא קונה כרטיס, אני לא חושב שבאמת צריך כרטיס", הוא אמר. וצדק. היינו היחידים שטרחו לקנות כרטיס או לשלם.
כשחזרתי לספסל התיישבה לידי אישה שראשה היה גלוי. היא עישנה סיגריה, החזיקה טלפון סלולרי ביד ושאלה אותי מאיפה אני ולאן אני נוסע. היא נגעה בזרועי. שתינו תה ביחד מהכוס הדביקה שהבחור הצעיר מזג לתוכה את

ברכבת. ידיים מקושטות בחינה

המשקה החם אחרי ששטף אותה במעט מאוד מים. כיבדתי אותה בסגריה שגלגלתי, והיא העבירה אותה למוכר התה. זה הביט בה בבוז וזרק אותה לתוך הכלי שאליו שפך את עלי התה הירוק המשומשים. זה היה חלק מהטעם הבלתי נסבל של התה, שעשוי מעלי תה שיובשו בלי שתססו והתחמצנו. הזדעזעתי כמו שמרכז־אסייני או סיני היה מזדעזע. פטפטנו בנעימות, והיא שאלה מה היא צריכה לעשות כדי לקבל ויזה לאירופה ואם אני נשוי.
לפתע עבר מעין רחש, חשמל של התרגשות, רובצים התרוממו, חבילות הונפו. הרכבת נראתה מתקדמת לאטה מכיוון האוקיינוס האטלנטי שדגים ולובסטרים רוחשים בו.
ענן שחור של דיזל התרומם מעל שלושה קטרים שמשכו את קרונות הברזל לאטם, מרעידים את המסילה. הרכבת הארוכה בעולם. הקטרים המשיכו להתגלגל קדימה לתוך המדבר, באטיות, אבל כאילו אין בכוונתם לעצור. לפתע נשמעה חריקת גלגלי הברזל על הפסים, רעד, ריצה והצטופפות. שני קרונות בזנב הרכבת עצרו ממש לידנו, ומעבר להם היה אפשר לראות שוב את המדבר את הדיונות ואת הסלעים הצהבהבים של אבן החול.
"מכאן!" צעק ג'וזפה. היו שם שני קרונות, אחד כמו שהובטח, קרון עץ עם מעין קומה שנייה שהתנשאה מעל מרכזו, ואחריו, בזנב הרכבת, קרון שנראה כמו קרון נוסעים באירופה. טיפסתי לתוכו. הפתעה גדולה. קרון שנראה כמו מחלקה ראשונה. תאים־תאים, ריפוד אדום, דלתות, חלונות. בתא אחד ישבו שלוש נשים. נכנסתי פנימה, וג'וזפה אחרי. נער צעיר התיישב לידי. מחוץ לחלון עמדה האישה שישבה לידי ורצתה לבוא איתי לאירופה. היו לה עיניים חומות ומחייכות, שיניים לבנות וישרות וקמטים של חיוך. צעיף כתום־אדמדם היה מונח ברכות על שיערה, וכתפיה כוסו בסוודר כתום.
"אתה נוסע לשום?" שאלה.
"כן", עניתי.
"לאטר?" היא המשיכה.
"כן", אמרתי.
"ותחזור לנוודיבו?" היא לא הרפתה.
"אולי", השבתי.
"שתהיה לך נסיעה טובה", היא אמרה וכיוונה אלי את הטלפון הסלולרי שהיה מצויד במצלמה. היא רצתה זיכרון מהמפגש. היפוך תפקידים – היא, המקומית, מצלמת אותי, התייר. הרכבת התחילה להתגלגל באטיות, מטלטלת אותי מליד החלון הצר שנפתח אל החלון הגדול שאי אפשר היה לפתוח. היא התקדמה בהליכה לאורך הפסים, הגבירה את הליכתה ונפרדה ממני בנפנוף, מסובבת את הטלפון הסלולרי ומראה לי את הצילום שלי נספג באור השמש השוקעת.
"אתם נוסעים לשום?" שאלה אותי האישה הצעירה והגדולה שישבה מולי.

ברכבת. אינטימיות של חברים לתא

שכנתה השמנמנה הביטה בי וחייכה. ידיה היו מקושטות בציורי פרקטלים מחינה, שכיסו את גב היד ואת כף היד ונמשכו עד למקום שבו נעלמו הזרועות בתוך שרוולי השמלה. היא כיסתה את אפה ושפתיה ועיניה חייכו. הגדולה לא טרחה לכסות את עצמה. היה נעים, אינטימי וידידותי בתא.
שלוש פעמים ביום עולות ויורדות רכבות הקילומטר מנוודיבו לזואראט. חמישים־מאה אלף טונות ברזל מכל רכבת מנוודיבו מפליגות על ספינות לסין. סין, הדוחפת העיקרית של מנוע הצמיחה העולמי, יונקת ושואבת, שואפת לתוכה את כל מה שהעולם יכול למכור, לתת, לטובת הענק שאינו יודע שובע.
שלוש הנשים בתא המשיכו לפלרטט עם ג'וזפה, ושלושה נערים נדחקו על הספסל שלנו ופטפטו איתנו בתערובת של צרפתית וערבית. השמש נעלמה, ואז הגיע הכרטיסן. הוא ניקב את הכרטיסים שלי ושל ג'וזפה וביקש מהנשים.
"אין לנו", הן אמרו.
"אז תעברו קרון", אמר.
"תעבור אתה!" הן צחקו צחוק רחב, עמוק ומתגרה.
"יש לכן כרטיס?" שאל שוב.
"אל תבלבל את המוח", הן אמרו בחביבות.
"ולכם?" הוא פנה לשלושת הנערים. לא היה להם.
"צאו מפה", ציווה. הם הביטו בו וחייכו.
"עכשיו!" הוסיף הכרטיסן.
הם יצאו, וכשעבר לתא הבא, חזרו הנערים וצחקו.
האור נעלם. עצרנו לרגע ארוך. הבטתי בחולות הסהרה, אל הלילה המדברי הצונן. החושך עטף את הקרון. הכרטיסן חזר עם גזייה, קומקום, כוסות ונרות. הנערים הדליקו את הנרות ואחר כך את הגזייה והתחילו לבשל תה, משגיחים על הקומקום שלא יישפך בתנודות הרכבת שעצרה באמצע שום מקום ליד כמה אורות צהבהבים. הבטתי לתוך המדבר. לא יכולתי לראות כלום. החולות היו חשוכים. השמים היו מלאים כוכבים יבשים ומנצנצים, כמו שכוכבים נוצצים במדבר. זה היה מוזר כל כך, שלא היתה שום אפשרות אחרת. הייתי מאושר.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות