תפריט עמוד

לפלנד: מסע מזחלות בשלג

בשפה המדוברת בלפלנד יש 47 מונחים שונים שמתייחסים לשלג, וזה רק קצה הקרחון בתרבותם העשירה והמורכבת של בני הסאמי, תושבי לפלנד. מסע מרתק במזחלות ובאופנועי שלג בחברתם של בני הסאמי

"אנחנו חושדים בזרים", אומר לנו רונלד, המארח שלנו בארצם של הסאמי, הידועה בשמה לפלנד, השוכנת בצפון סקנדינביה ומשתרעת על פני מרחביה האחרונים של אירופה, מעבר

צומת דרכים בארץ הסאמי. אופנוע השלג קל לנהיגה, אבל חיוני ללמוד את מגבלותי

לחוג הקוטב. "במאות השנים האחרונות סבלנו ממפגשים עם זרים שנישלו אותנו מרכושנו. לכן, כשאורח מגיע לקוֹטָה (אוהל) שלנו, הוא יכול לשבת ליד הפתח, בלי שידברו איתו, במקום המיועד בדרך כלל לכלבים". לשמוע על ההסתייגות מזרים ממארח סאמי חייכן, שאינו פוסק למלא את ספלי העץ שלנו בקפה מבושל ולהציע טעימות של גבינת קפה ובשר מעושן וממולח של אייל הצפון, זה יוצר תחושה קצת מבלבלת. אולי זו דו הערכיות שמלווה את חייו של הסאמי במגע היומיומי שלו עם העולם של ראשית האלף השלישי.

בינתיים ירדה השמש, וקרניים אחרונות מאירות את השמים באור אדמדם. בולי עץ גדולים שהועמדו על הקרח מורטבים במעט חומר דליק ומוצתים. הלהבות מאירות את המתחם באור אדום ורך. בהמשך הערב תבער ליבת בולי העץ במהירות רבה יותר מקליפתו החיצונית, יוצרת אפקטים של אור וצל.

באור אחרון חוזרים מזחלות הכלבים ואופנועי השלג למתחם. מהקוטה הגדולה, שאליה הוכנסו שולחנות אוכל, עולים ניחוחות של תבשיל תפוחי אדמה עם בשר של אייל הצפון ושל מרק חורפי, שמתבשל על תנור עצים גדול ומוגש בקערות עץ יחד עם רִיאַסְקָה, מאפה דמוי פיתה עבה ורכה, מרוחה בחמאה. את הלילה אנחנו עושים בבקתות הנופש שבנה רולנד בכפר לַיְנִיוֹ (Lainio), על שפת הנהר, וכאשר מאיר היום, מתחיל המסע שלנו לליבה הפועם והקפוא של לפלנד. 

עץ, שלג ואייל הצפון
אנו מעמיסים את הציוד שלנו על גבי שלושה אופנועי שלג ושתי מזחלות ויוצאים לדרך. מהירות תנועת האופנוע גורמת לאוויר הקר לחתוך בפנים החשופות עד כאב. הידיים אוחזות בידיות, הרגליים חובקות את המנוע, והעיניים בולשות אחרי הנתיב הנכון לעבור בו. בדרך למַרְקַּסָאַרִי (Markkasaari, אי הכסף), אי על נהר טוֹרְנֶה (Torneälven) שעליו בנה רולנד לפני שנים בית קיט, עלינו על הגדה ונסענו בין עצי מחט שענפיהם כורעים תחת עומס השלג.אופנוע השלג קל לנהיגה, אבל חיוני ללמוד את מגבלותיו, כיוון שהשלג העמוק, שעליו מחליק האופנוע, אינו סלחני. סיבוב חד מדי, הטיית גוף קיצונית מדי, שינוי גדול מדי במהירות הנסיעה (אופנוע שלג יכול להגיע למהירות של 80 קילומטר בשעה ויותר) – כל אלה עלולים להביא להתהפכות.

רחצה במים הקפואים של נהר לייניו
אחרי שעות של נסיעה, דווקא כשאני מתחיל להתרגל לאופנוע שלי, אנחנו עולים מגדת הנהר אל האי, והדרך מתפתלת בין עצי היער הצפופים. לפתע מתגלה בית הקיט שבנה רולנד ב־1964, כשהיה בן 22. קנט, בן דוד של רולנד, הגיע לכאן מוקדם כדי לחמם לנו את בית הקיט. בקושי מחלצים את העצמות הקפואות, ולאט לאט מכניסים את כל הציוד למבנה החם, שכולל שלוש פינות שינה, הבנויות סביב אח פתוח, מטבח ופינת אוכל. אין חשמל או מים זורמים בבית הקיט. המקום מואר בעשרות נרות ושתי מנורות גז גדולות. מים מביאים מהנהר, שזורם צמוד לבית הקיט. הזמן עובר לאט כשאנחנו מבלים בהכנת ארוחת הערב, וברקע מנגן קנט באקורדיון שלו. רולנד נפתח לאט, ואנחנו זוכים לשמוע יותר על חייו כבן למשפחה סאמית.
 
המורשת העתיקה חשובה לרולנד. לכן הוא מחזיק אצלו במטבח סכין של שמאן, מכשף־מרפא, שאותו ירש לפני שנים רבות; לכן הוא גם מחזיק עדר גדול של איילים, ומגדל אותו יחד עם בני משפחה אחרים. המחזור השנתי של בני האיזור, וגם של רולנד, סובב סביב עדר האיילים, ויש בו שמונה עונות: חורף, חורף־אביב, אביב, אביב־קיץ, קיץ, קיץ־סתיו, סתיו וסתיו־חורף.

דומה שכל מה שעושים אנשי הסאמי וכל מה שהם אוכלים סובב סביב שלושה אלמנטים: אייל הצפון, העץ והשלג, תוך הקפדה שלא להפר את שיווי המשקל וההרמוניה של סביבתם. אי אפשר לתאר את החיים בצפון ללא אייל הצפון. את פרוותו לובשים, פורשים אותה על הקרקע כאשר יושבים לדוג או על מצע זרדים כאשר יושבים לדבר; את בשרו אוכלים, מבושל, מעושן, צלוי או מומלח; רותמים אותו למזחלת כדי לנסוע או כדי להוביל משאות בשטח, ומקרניו המסועפות עושים כלים, טבעות, נרתיקים לסכינים ועוד.

מעץ בונים את הבקתות ואת הקוטה; שורפים אותו באח ובקמין כדי להתגבר על הקור (עשרים מעלות צלזיוס מתחת לאפס בממוצע ביום וכפול מזה בלילה); מעץ בונים את כלי התחבורה (מגלשי סקי ומזחלות); ממנו מכינים את הספל האופייני, את החכה, את כלי האוכל ואת הגדר סביב הבית; בולי עץ מאירים את הלילה החשוך בשגרת המחנה, ועל מסגרת עץ מותחים עור של אייל הצפון כדי ליצור תופים גדולים, המשמשים בטקסים מקומיים.

על מרכזיותו של השלג לתרבות הסאמי אפשר ללמוד מהעובדה שבשפה יש 47 מונחים שונים שמתייחסים לשלג. הרבה שלג יורד בלפלנד ומכסה את הארץ בשכבה עבה. כאשר הוא נדחס ובא במגע עם האוויר הקפוא, הוא קופא והופך לקרח – האדמה של לפלנד.

שלד של דג מהשנה החולפת תלוי על ענף של עץ לבנה באי מרקפרי


עם עלות השחר

בשמונה בבוקר מתחילים השמים להיצבע באדום של זריחה על רקע הבוקר הקריר, האוויר הצלול והנוף שנגלה לעין לאיטו. הנהר הקפוא והלבן, שמקיף את האי משני צידיו, נכלא בין חומות עצי מחט. האור שמתחזק מגלה את כל הפרטים הקטנים שנסתרו מעינינו ביום הקודם.

סביב בית הקיט יש קבוצה שלמה של בניינים: סאונה קטנה, מחסן כללי, מחסן מזון הקבור באדמה עד כדי מחציתו (הטמנת המזון בבור בנוי מבטיחה שהוא לא יושפע מטמפרטורות האוויר, הקפוא בחורף והחם בקיץ), בית שימוש כימי (שבו המושב עשוי שעם. כל חומר אחר אינו יעיל בתנאי הקור הקיצוני ששוררים פה) ומחסן עצים. את העצים הכרותים מייבשים במשך שנתיים, ואז מנסרים את הקורות הגדולות לבולי עץ, שאותם עורמים במחסן קטן ובו גרזן המשמש לביקועם. העצים נכרתים בסביבה הקרובה, ועל כל עץ שכורתים נוטעים שניים.

בתום ארוחת הבוקר המקומית – פת עגולה (רִיאַסְקָה), פת משולשת, קוויאר, חמאה, בשר אייל מעושן, לשון אייל מעושנת, גבינה צהובה, וכמובן, קפה מהאי יאווה מבושל עם גבינת קפה – אנחנו עולים על אופנועי השלג ויוצאים לדרך. רולנד נועל את בית הקיט ומשאיר את המפתח ליד הדלת. אם יגיע לפה מישהו שיצטרך מחסה, הוא אומר, מוטב שימצא את המפתח וייכנס.

אנחנו יוצאים מהאי בנסיעה איטית וחוצים את הנהר לגדה השנייה. הנוף חדגוני ועצוב. עצים שענפיהם שחו מעומס השלג, נהר קפוא שמימיו מבצבצים מבין קרעי הקרח, שמים בהירים שמאירה אותם שמש נמוכה, ואנחנו על אופנועי השלג הרעשניים.

אנחנו יורדים מהדרך שפילסו כורתי העצים ונוסעים על שפת אגם קפוא, על פי סימני דרך מיוחדים שהוצבו כאן לטובת מטיילים. לעינינו נגלות עקבות של ארנבת שלג, שכפות רגליה הגדולות מאפשרות לה לנוע בקלות בשלג. גדרות ועקבות של אייל הצפון ואייל הקורא, שליחכו מהעצים את החזזיות הטעימות, מסמנות לנו שאנחנו מתקרבים לווִיקוּסְיַארְוִוי (Vikusjärvi, אגם ויקוס). אחרי חמש שעות קפואות של נסיעה בשטח הגענו לכפר הקטן, שבו שתי משפחות ורווק אחד, ולידם כמה בתי קיט.

הדוב שברח

יוהאנס, רווק בן 68, קרוב רחוק של רולנד, מוציא את ראשו מהדלת ומזמין אותנו לכוס קפה חם. אנחנו גומעים את הקפה, ורצים לצלם את עשרות האיילים שמרוכזים בשטח שסביב הבתים. לצלילי קול פעמונים מגיחה לפנינו חבורת איילים בוגרים, שפרוותם שיבה, ובריצה קלה, כשאפם זקור, הם מגיעים לרחבה שעליה מפזר וילהלם, קרוב משפחה של רולנד, כופתאות מתוך שק גדול. כלב לאפי שחור נובח בקול גדול למראה הזרים שמסתובבים בין האיילים האוכלים. וילהלם מבחין באייל פצוע ומגלגל בזריזות את לולאת הלאסו. השלכה מדויקת של הלאסו למרחק 25 מטר, על הקרניים, מאפשרת לאחוז בו בחוזקה ולבדוק מקרוב שהפצע אינו מסוכן.

גידול איילים אינו הפרנסה היחידה של תושבי הכפר המרוחק, שחובר לרשת החשמל לפני שש שנים ושהכביש אליו נסלל לפני חמש שנים. האגם, בגובה 400 מטר מעל פני הים, מספק שפע של דגה. באסם סגור גדול מגדלים פרות, שמחלבן מכינים גבינות לבנות קשות הנמכרות לתושבי הסביבה. עיסוק נוסף הוא, כמובן, השמירה על בתי הקיט שמסביב.

בצעירותו הוביל יוהאנס מסעות חוצי שטח עם רולנד. הוא היה מוצא את דרכו במהירות, ללא מפות. יכולת הניווט הגבוהה שלו הפכה אותו לצייד מיומן, שבאמתחתו פרסים רבים על בעלי חיים טורפים שצד. וילהלם, לעומתו, מגדל בהצלחה מרובה את העדר הגדול של המשפחה. רולנד מספר על וילהלם שכאשר הוא יוצא ליער, הוא לוקח איתו טבק בשקית שצבעה עז: בחורף – כחולה, כדי שתבלוט על רקע השלג, ובקיץ – אדומה, כדי שתבלוט על רקע העשב. כך הוא יכול לאתר אותה כשהיא נופלת בדרך. בהזדמנויות שונות, כשחזר לקחת שקית שנפלה, גילה שהצבע הבולט משך אליו גם דוב. "שלפת את הסכין?", אני שואל. "לא", צוחק וילהלם, "צעקתי מפחד והדוב ברח".

דיג בקרח. קודם כל קודחים חור, אחר כך מורידים חכה ואז מחכים…

אין מזל היום
טורביורן, שבא מדרום שוודיה, וגונתר מדנמרק לוקחים על עצמם את המשימה ללמד את הלבנטינים לדוג בקרח. בבוקר אנחנו יוצאים מלַנָוָואַרָה (Lannavaara, ההר של לנה) לעבר שטחי הדיג. בתום שעה וחצי של נסיעה בולם טורביורן את המזחלת בלב המשטח הלבן שכיסה את האגם. מקדח ידני נשלף, והחור הראשון בקרח נפער. בעזרת כף פלסטיק מחוררת מנקים את החור מהקרח שנוצר כתוצאה ממגע של מי האגם עם האוויר הקפוא.

יושב על כיסא מתקפל, שולף טורביורן את קופסת התולעים שהוא מחזיק מתחת לסרבל, משחיל פיתיון על הקרס ומשלשל אותו לעומק של כחצי מטר מתחת לקרח. גונתר מתרחק חמישה מטרים ועושה אותו דבר. במקום כיסא הוא פורש פרוות אייל ומתיישב עליה. הנס, גיסו של טורביורן, משתעשע בינתיים על הצעצוע האימתני, אופנוע שלג בן יומו, שרכש זה עתה. עשר דקות עוברות, ועל החכה של טורביורן מפרפר לו דג גדול. מכה בראש מצידו הקהה של הסכין הגדול מביאה קץ לייסורי הדג. פיתיון חדש מונח על הקרס, והחכה יורדת שוב למים.

כל 10־15 דקות חוזר הריטואל, ודג חדש נתפס בחכה. בחזית של גונתר – שלווה. הפתיונות מתחלפים, ודגים אַיִן. אחרי חצי שעה קודח גונתר חור חדש, מנקה את הקרח, מוריד חכה, מחליף פתיונות, ועדיין לא מעלה דבר בחכתו. רק בחור השלישי הוא מצליח. החכה רועדת, גונתר מושך בה ומעלה דג מפרפר. מבט אחד מספיק כדי לקבוע שהדג קטן מדי, וכך, אחרי יותר משעה של נסיונות לא מוצלחים, משליך גונתר את הדג הראשון שלו חזרה לחור. אני מביט בו במבט מופתע. "בעוד שלושה חודשים", הוא צוחק, "אני אתפוס אותו הרבה יותר גדול. בזבוז לקחת דג קטן".

הנס, שהתעייף בינתיים מהנסיעה הפרועה באופנוע השלג שלו, מדליק מדורה על גדת האגם הקפוא, מתחת לאורן ענקי. המים בקומקום רותחים, והנס קורא לנו להגיע לקפה המסורתי. אחרי שלושה סבבים של קפה חם וחזק, מנסים גונתר וטורביורן את כוחם בציד. נועלים מגלשי סקי ולבושים בסרבלים לבנים, הם מדדים במעלה החורש המושלג, מכתיפים את רובי הציד שלהם. התנועה החרישית בין עצי היער והחריקות של המחליקיים על השלג השלימו את התפאורה המרהיבה של מדורת יער על השלג ליד אגם קפוא. אבל אין להם מזל היום. אחרי שעה, מתנשפים מהמאמץ, מחליקים שני הציידים במורד היער אל המדורה.


מאבק על ראשות העדר

את משפחת לאבָּה אנחנו פוגשים בטוּרְבֶה קוֹטָה (קוטה העשויה מאדמת כבול), שבנויה על שפת הנהר בחווה שלהם בכפר הקטן אוֹברֶה סוֹפֶרוֹ (Övre Soppero). הקוטה קבורה בחלקה באדמה, והיא בנויה משלד עץ ומחופה ביריעה אטימה למים ומצופה ברגבי עפר גדולים. הקבורה באדמה מבטיחה כי הקוטה תהיה חמה יחסית, על אף שכל המבנה מכוסה שלג. בניית קוטה כזאת נמשכת שנה שלמה. האדמה חמה מהאוויר, ולכן את דלי המים שמים על הרצפה ולא על כיסא.מגע עם האוויר יקפיא את המים, מגע עם האדמה ישמור שלא יקפאו.

בתוך הקוטה נמצא תנור ברזל, שבו מבשלים באמצעות עץ ששורפים בתאים שבתנור. שתי מיטות קומתיים רחבות, ארון קטן ושולחן שנבנה סביב המוט המרכזי שתומך בגג הם כל הריהוט במבנה. אָנֵלי בת החמש, שנשארה בבית במיוחד לכבוד הישראלים "המוזרים", משעשעת אותנו, בשעה שאמה, קוני, מבשלת למעננו סוּּאוֹ וַואס, נתחים מעושנים של בשר אייל הצפון, המבושלים בתנור הברזל ומוגשים עם רוטב מיונז בתוך מאפה דמוי לאפה, שנקרא גַהְקוֹ.

פֶרְ־נילס, קרוב משפחה של קוני, הגיע לעזור בעישון בשר האייל, התלוי ברגעים אלה מתקרת הקוטה הסמוכה, שם מובערת מדורה של ענפי אורן צעיר. הקוטה מלאה עשן, אבל זה לא מפריע לפר־נילס לשבת ולנהל עימנו שיחה על בית השימוש והסאונה החדשים שבנה בשנה האחרונה מלוחות העץ המשובחים של הכנסייה הישנה של קִירוּנָה  (Kiruna), שאותם קנה במחיר מציאה. אנלי משחקת בחוץ ומשתעשעת בשלג העמוק, כאילו היה זה ארגז החול החדש שלה. בגדי הפרווה שלובשת המשפחה, כולל נעליים מפרוות של אייל הצפון, בהחלט עוזרים להתמודד עם הקור.

לבקשתנו, מנסה פר־נילס לרתום את אייל הצפון שלו למזחלת שלג. האייל החזק, המשמש למרוצים, אינו מבוית לחלוטין וממאן לשים ראשו בעול. בין השניים מתפתח מאבק, שבמהלכו נעמד האייל על רגליו האחוריות וחובט בפרסתו בראשו של פר־נילס. הדם שזורם מהפצע הפתוח מביא אותנו לבקש ממנו לחדול, אבל פר־נילס חייב לשמור על מעמדו כראש העדר, ולכן עליו להכניע את האייל. בסופו של המאבק הוא מצליח לרתום את האייל ויוצא לנסיעה מהירה על הנהר הקפוא, אל החווה.

אנלי בת החמש מחייכת לקראת האורחים מישראל 

התמונה של מאות איילים מכונסים בגדרה אחת גדולה היא מהממת. האיילים נרתעים מהזרים, ופורצים בריצה בעקבות מנהיג העדר לפינה מרוחקת של הגדרה. כדי להרגיע אותם מוציאים פר־נילס וקוני שק עם חזזיות. האיילים מבחינים במזון המשובח ומתקרבים אלינו, עד שבסופו של דבר אנלי מאכילה אותם מכף ידה. כמה איילים לבנים בולטים בעדר. אלה נחשבים קדושים, ולכן לא שוחטים אותם ולא משתמשים  בקרניהם, ולאחר מותם קוברים אותם שלמים. 


לדבר עם אלוהים
את ארוחת הערב אנו עורכים בחוץ, סביב המדורה, בטמפרטורה של שלושים מעלות צלזיוס מתחת לאפס. בשר איילים מוגש במגוון צורות: צלוי, מבושל בחמאה, נתחים דקים מבושלים במים. בתוך המדורה מונחות עצמות ירך של אייל, ומעליה נתלה קומקום קטן, שבו מורתחים מים לקפה. לתוך המים נשפך קפה טחון מתוך שקיק עור.

אנחנו יושבים על פרוות איילים שפרושות על השלג ולועסים את בשר האייל, עד שמגיע תור הטקס של עצמות האש. קנט מוציא אחר כבוד את העצמות שהונחו קודם באש. במקביל מבקע רולנד בול עץ, ובסכין הגדול מכין כפיסי עץ ארוכים. במכות גרזן מדויקות מתבקעות גם העצמות הגדולות. בעזרת כפיסי העץ נשלפו והוגשו קטעי מוח העצמות שנחשף.
 
הגושים האפורים הרוטטים היו חשודים כבר מהרגע הראשון, וטעמם הצדיק את החשד. מתוך נימוס בלעתי את המזון, שהיה אמור להיות מיוחד ומשובח, ודחיתי את ההצעות לטעום עוד. התחליף הצפוני לתפוחי אדמה צלויים באש לא היה דבר שהורגלנו אליו. כמויות אדירות של קפה מבושל נמזגו לכוסות העץ, ויחד איתן אוכלים עוגיות טיפוסיות לאיזור, הנקראות בְּלָה.

הסוכר מוגש בקוביות קטנות, שאותן שמים בפה ושותים דרכן את הקפה. מאחר שזה דורש מומחיות, ויתרנו ונצמדנו למסורת הלבנטינית, להמיס את הסוכר בקפה ולשתות. "גבינת הקפה", תוספת שצפה, התרככה ונמסה לאט לאט בכוס והעשירה את הקפה החזק.

כשהשתרענו על הפרוות שבודדו אותנו מהשלג, ראינו את הזוהר הצפוני: צעיפים ירוקים זוהרים, מעין תאורה פלואורסצנטית, כיסו את השמים מקצה לקצה, לעיתים התארכו, ולפתע הוציאו שלוחה קטנה שהחלה להסתחרר פנימה, כאשר עוצמת התאורה הולכת וגדלה ולפתע נעלמת. שעות שיחקו הצעיפים בשמים, מתארכים ומתקצרים, מתעבים ולפתע הופכים דקים יותר, מכסים שטח גדול ומתכנסים לרצועה צרה. "בלילה כזה אפשר לדבר עם אלוהים", אמר קנט, מביט לעבר השמים, "והוא שומע. הוא גם מדבר אלינו, אבל רוב האנשים אינם פנויים לשמוע, ולכן דבריו אינם נעשים". 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

אגם הורנבורגה, שוודיה

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *