תפריט עמוד

לפלנד – המקום שבו אירופה נגמרת

לפלנד – המקום שבו אירופה נגמרת

מסע מהלסינקי עד נורדקאפ, הנקודה הצפונית ביותר במערב אירופה, מזמן נופים חלומיים, עיירות מנומנמות ואנשים מסבירי פנים. בדרך מסתבר שגם בכפר של שש משפחות יש מי שמרגיש שצפוף לו

רכבת הלילה שיצאה בשבע וחצי בערב מהלסינקי לכיוון רובניימי (Rovaniemi), בירת לפלנד, החלה להאיץ. מחכות לי 12 שעות נסיעה בתא שבקרון השינה – חדרון קטן עם מיטת קומתיים, רדיאטור לחימום וכיור ליד החלון. השירותים בקצה הקרון. "אין כמעט נוסעים בעונה הזאת", מבשר הכרטיסן בחיוך. "כנראה יהיה לך תא פרטי. כמו במחלקה הראשונה".

למחרת, שש בבוקר, יש לי תחושה שהנסיעה אטית מדי. אני פותחת את הווילון וכמעט נופלת על אחורי בתדהמה. המסילה נושקת לקו המים של אגם ענקי, ואור השחר צובע את האגם באלף גוני אפור וכסף. לא יכולתי לתכנן כניסה מלבבת יותר לחוג הקוטב. מחוץ לתא מצפה לי עוד הפתעה. מחלונות המסדרון הפונים לצדה השני של הרכבת נשקפת זריחה אדומה-כתומה מעל שדות חיטה.

בהמשך הקרון, דלתו של אחד התאים פתוחה לרווחה. שתי נשים יושבות על המיטה התחתונה, וגבר שיושב על כיסא קטן מולן מוזג להן ויסקי בכוסות פלסטיק. בימים הבאים אני מגלה שהסקנדינבים שותים ויסקי או ליקר חריף עם הקפה של הבוקר כעניין שבשגרה, ולאיש לא נראה חריג או מוזר שאנשים מדיפים ריח אלכוהול בשמונה בבוקר.

פסטיבל שמש חצות ברובניימי, בירת לפלנד | צילום: Ronnholm Reima

רוחות קפואות של תחילת הסתיו
בשבע וחצי בבוקר הרכבת עוצרת בתחנת רובניימי. כפור. התחנה ריקה ואין את מי לשאול איך להגיע לבית ההארחה בוריאליס. אני מהמרת על הבית שניצב על הגבעה ממול. הטיפוס בעלייה התלולה עם מזוודת טרולי גדולה ותרמיל גב ענקי מצליח להשכיח מעט את הכפור. לאחר כעשרים דקות מתנפנף מולי ברוח השלט הקטן בחזית הבית: "ברוכים הבאים לבוריאליס". בקומת הקרקע דלפק קבלה וחדר אוכל קטן. הקומה השנייה מחולקת לשני אגפים: אחד למשפחה שהבית בבעלותה, ואחד לתיירים. פקידת הקבלה מתעקשת לעזור לי לסחוב את המטען במעלה המדרגות. בדרך היא מספרת שהסתיו השנה קר במיוחד. "יש לך מזל שלא באת באוגוסט", היא אומרת. "היה גשם שוטף בלי הפסקה".

סיור בעיר מגלה שלמרות התואר "בירת לפלנד", רובניימי היא עיירה קטנה ודי אפרורית. אבל יש בה כמה אטרקציות מעניינות, כמו שיט לחוות איילים, ראפטינג בנהר, טיול במזחלות שלג ואוטובוס שיוצא אחת לשעתיים לכפר של סנטה קלאוס. בדרך למרכז העיר הרוח מכה בי כמו אלף סכיני קרח. ההליכה לא אמורה להימשך יותר מעשרים דקות, אבל אחרי עשר דקות אני נמלטת למכולת קטנה. מיד אחרי נכנסת אישה מבוגרת בחולצת טי ובקסדת אופניים. "לא קר לך לנסוע ככה באופניים, עם שרוולים קצרים?" אני לא מתאפקת.

"קר?", היא צוחקת, "עכשיו רק תחילת הסתיו. אני בת 76, ומאז שאני זוכרת את עצמי אני מדוושת בהרים בקיץ ובחורף. גם כשהטמפרטורה מגיעה למינוס 20 מעלות".

נשימה עמוקה ואני יוצאת שוב לרוחות הקרח. מחר אצטרף לשיט בסירת עץ לחוות איילים, ובעוד שעתיים אקח את האוטובוס לכפר של סנטה. בינתיים היעד הוא מרכז העיר. טיול לאורך המדרחוב מביא אותי לגדת הנהר. שתי סירות עץ קשורות למזח קטן, מתנדנדות ברוח. הנוף מקסים, אבל אחרי כמה דקות שוב מבריח אותי הקור אל הקניון המחומם.

הזוהר הצפוני בלפלנד

הבקתה של עמי ותמי
יומיים לאחר מכן, בנסיעה צפונה לעיירה השוודית בודן (
Boden), אנחנו עוברים דרך יערות ושדות אחרי הקציר. מדי פעם חולפים על פני בית בודד באמצע שום מקום. בשעה חמש הרכבת מגיעה לתחנת בודן, האוויר קפוא, אבל אין כמעט רוח. הרחוב שיוצא מהתחנה רצוף בתי מלון שנראים יקרים מדי. ברחוב צדדי ניצב בית עץ בן שתי קומות, צבוע ירוק ועליו שלט: "מלון". הוא מזכיר לי את הבקתה של עמי ותמי מהאגדות, ומה שיותר חשוב, הוא נראה מתאים לתקציב שלי. דלת הכניסה נעולה ולידה טלפון עם שלט קטן באנגלית: "להזמנת חדר הרם את השפופרת".

השפופרת משמיעה הודעה מוקלטת בשפה לא מובנת. אני מנסה להקיש בדלת, כלום. פתאום נעמדת לצדי קשישה כבת 80, עם שיער לבן ארוך וגב כפוף, מובילה אופניים. "חדר?" היא שואלת באנגלית.
"כן", אני אומרת בהקלה.
היא פותחת בשטף של מילים בשוודית, אבל אני לא מבינה דבר. "לא מבינה שוודית", אני מנסה לומר באנגלית ובגרמנית, אבל היא ממשיכה. לאחר כרבע שעה מגיע בחור צעיר שיודע כמה מילים באנגלית. הוא מסביר שהגברת הקשישה תיתן לי חדר, ובערב, כשיגיע מנהל המלון, אסדיר איתו את התשלום. כשהיא פותחת את הדלת מתחזקת בי התחושה שנכנסתי לאגדה של האחים גרים. המלון הקטן הוא בקתת עץ שעל רצפתה הכהה מונח שטיח פרחוני עבה, ודממה. מתברר שמלבד הבחור שעזר לי, אני האורחת היחידה כאן. הוא קורא לי לבוא איתו אל מאחורי דלפק הקבלה, ומצביע על מפתחות תלויים בארונית כדי שאבחר חדר. שירות עצמי. לאחר מכן הוא מתעקש לסחוב את המזוודה שלי לחדר, ואחרי שאני מתמקמת מציע להסיע אותי למרכז העיירה.

אייל הצפון בנורדקאפ. הכי צפון שאפשר להגיע ביבשת אירופה | צילום: אייסטוק

במכונית הוא שואל מהיכן אני. "מתל אביב", אני משיבה. בימים האחרונים גיליתי שלמרות שישראל מככבת כמעט בכל מהדורת חדשות, לא רבים מכירים את המילה "ישראל", אבל אין אחד שלא מכיר את תל אביב. "אה!" הוא אומר בצהלה. "תל אביב, ישראל. אני מאיראן". לפני שאני מספיקה להיבהל הוא מוסיף, "הלוואי שיהיה שלום. אני רוצה לבקר בישראל".

בדרכי חזרה למלון אני הולכת ברגל דרך שדרת עצים על שפת אגם שבמרכזו מזרקה. מתחיל להחשיך, וסביב המזרקה נדלקות נורות צבעוניות קטנות.

קצת קר היום

למחרת בבוקר, ברכבת לנארוויק (Narvik) שבנורווגיה, אני יושבת ליד החלון, מתמוגגת מהשלג שיורד בחוץ, כשכפות רגלי ליד התנור שמתחת לחלון. באחת התחנות עולים שני מטיילים עם תרמילי גב ורובים בנרתיקי עור ומתיישבים מולי. אחד מהם מספר שהם ציידים. בשבוע הקרוב ילונו ביערות אוהל סיירים על הקרח וינסו לצוד עופות בר.

הרכבת נכנסת לתחנת נארוויק. העיירה בנויה על צלע של הרים תלולים שיוצרים חצי מעגל סביב הנמל בים הצפוני. גשם דק מתחיל לרדת. אני מחזיקה ביד אחת את המטרייה, ובשנייה גוררת את המזוודה בעלייה, בדרך למרכז העיר. פתאום הגשם מפסיק. האוויר קפוא, אבל השמים מתבהרים. מבט מסביב מגלה שהמקום נראה כמו גלויה. החלק העליון של ההרים מכוסה שלג, המדרון מכוסה עצים שמקצתם עדיין ירוקים ומקצתם בצבעי הזהב של תחילת השלכת, מבין העצים מציצים בתי העיירה, אחדים צבועים באדום כהה ואחרים בצהוב, ולמרגלות ההרים פרוש הים שצבעו כחול כהה.

כחצי שעה לאחר מכן אני מטיילת לאורך הרחוב הראשי שמשקיף לים. הרוח מתגברת. שוב יורד גשם. עכשיו הוא הרבה יותר חזק, ושכחתי את המטרייה במלון. אבל הנוף של הים והשלג שנוצץ על ראשי ההרים באור הקלוש של סוף היום מפתים אותי לרדת ברחוב הראשי לכיוון מעגן הסירות. לבסוף אני חוזרת למלון נוטפת מים ועל סף דלקת ריאות. פקיד הקבלה יוצא לרגע, מסמן לי לחכות וחוזר עם כוס תה חם ועוגה. "קצת קר היום", הוא מושיט לי את התה והעוגה בחיוך.

בקור כמעט בלתי נסבל המקומיים אומרים ש"קצת קר" | צילום: City of Rovaniemi

למחרת השמש זורחת לסירוגין, אבל עדיין שורר קור עז. בחור נורווגי שפגשתי בארוחת הבוקר מציע לי לבוא איתו לראות קרחונים. אנחנו נוסעים בג'יפ לאורך פיורד צר שמעברו השני מצוקים שחורים. באמצע הדרך הוא עוצר. "זה הקרחון", הוא מצביע אל ראש המצוק שמורדותיו מכוסים בכתמים של צמחייה ירוקה והשליש העליון שלו מכוסה שכבת קרח בצבעי תכלת וירוק.

אבל בעיני האטרקציה המעניינת ביותר בנארוויק היא הר פגרנספיילט (Fagernesfjellet), שגובהו כ-656 מטרים מעל פני הים, ובראשו מסעדה שקירות הזכוכית שלה משקיפים אל הים. העלייה בשביל העפר נמשכת כארבע עד חמש שעות (תלוי כמה פעמים עוצרים כדי לצלם את המפלים והמעיינות שבדרך), הירידה כשעתיים וחצי.

החלום לגור לגמרי לבד
היעד הבא הוא טרומסה (Tromsø), הנקראת גם "פריז של הצפון" הודות לחיי הלילה שלה. זו למעשה העיר היחידה באזור שיש בה חיי לילה ערים. הגדה השמאלית של הכביש מנארוויק לטרומסה רצופה הרים שראשיהם מכוסים שלג, ומימין לכביש פיורדים כחולים, חלקים כלוחות זכוכית, שההרים משתקפים בהם כבמראה. מרכז העיר ממוקם על אי, ובכניסה אליו עולה האוטובוס על גשר שעובר מעל לנמל. מהגשר אפשר לראות את העיר המוקפת הרים מושלגים ופיורדים. בטרומסה יש כמה אטרקציות מעניינות, בהן ספארי לווייתנים, אקווריום ורכבל שאפשר לעלות בו למסעדה בראש "הסלע הגדול" (Storsteinen), שגובהו 420 מטרים מעל פני הים.

למחרת, בנמל, אני מרותקת לשחפים שמסתובבים לידי בלא חשש, וכמעט מפספסת את האוטובוס היחיד שנוסע צפונה לאלטה (Alta). פעמיים במהלך הנסיעה האוטובוס עולה על מעבורת, והנוסעים מוזמנים להיכנס לספינה. באחת התחנות עולה אישה בהיריון ומתיישבת מולי. אחרי כמעט שעה שבהינו בחלונות החשוכים היא שואלת אם אני אמריקאית. כך הכרתי את ריטה. היא גרה מחוץ לאלטה, בכפר קטן שיש בו שש משפחות, כנסייה, מכולת וסניף דואר. אין בתי ספר או גנים, ולא מרפאה. היא לא מרגישה בודדה בכפר הקטן, להפך. היא חולמת לגור בבית בודד בלי שכנים כלל. משפחות שמתגוררות בבית בודד לגמרי באמצע שום-מקום, הרחק ממקום יישוב, הן תופעה נפוצה מאוד באזור הזה.

ריטה ובעלה באו לכאן מאוסלו בעקבות משרה שהוא קיבל כמורה להיסטוריה בכיתה לילדים מוכשרים, והיא התאהבה במקום. "במאי, אחרי שהשלג נמס", היא מספרת בעיניים נוצצות, "אנחנו יוצאים בסופי השבוע ליער לאסוף פירות יער. באים אנשים מכל הסביבה, ועורכים פיקניק המוני".

טרומסה. חיי הלילה שלה אחראים לכינוי "פריז של הצפון" | צילום: אייסטוק

פיצה עם ג'נטלמנים סקנדינבים
יומיים לאחר מכן, מבעד לחלון האוטובוס שנוסע צפונה לעיירה המרפסט (Hammerfest), אני רואה כמה איילי הצפון שטרם נדדו למזרח המדינה, דוהרים בשדות. ככל שמצפינים הפיורדים נעשים כסופים יותר וההרים מושלגים יותר. באחת התחנות עולה קבוצת פועלים. שניים מהם, יורלי מדנמרק וכריסטיאן מנורווגיה, מסבירים לי שהמרפסט אמנם ידועה כעיר של לאפים, אבל רוב תושביה דייגים. כשאנחנו מגיעים הם מזמינים אותי לבוא איתם לפאב, ואני מבטיחה לחשוב על זה. כעבור חצי שעה מתקשר פקיד הקבלה במלון ומודיע לי: "מחכים לך בלובי". אני לא בטוחה שזה רעיון מוצלח, אבל בהמשך הערב השניים מתגלים כג'נטלמנים סקנדינבים מושלמים.

אני גוועת ברעב ומתאכזבת לגלות שבפאב לא מגישים אוכל. המלצר מגלה תושייה ושואל, "פיצה יהיה בסדר?". פיצה יהיה מצוין. הוא חוזר כעבור כמה דקות עם פיצה משפחתית, ואנחנו מחלקים אותה בינינו. יורלי מספר שבצוות שלהם יש פועלים ומנהלי עבודה מכל רחבי סקנדינביה. בכל פעם שולחים אותם למפעל בעיר אחרת. הם עובדים 14 ימים ברציפות, ולאחר מכן יוצאים לשבוע חופשה. "זו עבודה פיזית קשה", הוא אומר, "אבל משתלמת". הרבה אחרי חצות הם מלווים אותי למלון, ולפני שאנחנו נפרדים הם ממליצים לי לטפס לראש גבעת סאלן (Salen) שמשקיפה אל העיירה והים. בבוקר אני גוררת את עצמי בכוח מהמיטה. נותרו לי כמה שעות בעיירה, ואני מנצלת אותן כדי לעלות לראש הגבעה. הנוף לא מאכזב.

בערב, שהוא גם ערב ראש השנה שלנו, האוטובוס מביא אותי להונינגסווג (Honningsvåg), הצפונית היישוב הצפוני ביותר באירופה המערבית. הכפר שוכן לחוף ים ברנץ, זה שהמקומיים קוראים לו ים הקוטב, שכן מעבר לו נמצא הקוטב הצפוני. השבוע מתקיים כאן פסטיבל סרטים בינלאומי והמלון מאוכלס בצלמים, במאים ושחקנים. הם מציפים את רחובות הכפר ומצלמים ללא הפסקה. התושבים, מצדם, אדישים לגמרי למתרחש.

הכף הצפוני (נורדקאפ). כאן אירופה נגמרת | צילום: אייסטוק

קו רוחב 71 מעלות, 10 דקות, 21 שניות
למחרת אני יוצאת ליעד הסופי במסע: הכף הצפוני, נורדקאפ (Nordkapp), הנקודה הצפונית ביותר באירופה המערבית. בדרך האוטובוס עוצר ליד מאהל של לאפים. במרכז האוהל מדורה קטנה לחימום ולבישול. אין חשמל, אין מים זורמים. חזיתו של אחד האוהלים פתוחה, ובתוכו, על האדמה ליד המדורה, שוכבת תינוקת עטופה בשמיכות. ליד האוהל קשור אייל הצפון, ובמכלאה עוד כמה איילים מלחכים עשב.

ממשיכים לנורדקאפ – קו רוחב 71 מעלות, 10 דקות, 21 שניות. עומד פה מבנה בן שלוש קומות עם מסעדה, בית קולנוע קטן ומוזיאון שמציג פוחלצי עופות ארקטיים. מצדו השני של הבניין אפשר לצאת אל קצה הצוק שמעבר לו הים שנושק לקוטב. הקור בחוץ מגיע לשיאים חדשים, הרוח מכה בכל עוזה. אני מחזיקה מעמד חמש דקות. מצלמת ורצה חזרה פנימה. אין הרבה מה לראות מלבד הים שמשתרע עד הקוטב. אבל השגתי את המטרה. אני עומדת על גג העולם. מחר יתחיל המסע דרומה.


האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

אגם הורנבורגה, שוודיה

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

21 − = 15

מסע אחר - המרכז לנסיעות