תפריט עמוד

לימה, פרו: הבנתה היא המפתח לליבה של המדינה כולה

בפרו מתחולל בשנים האחרונות שינוי משמעותי. לימה הבירה, המכונה לעיתים קרובות "כור ההיתוך", היא מוקדו של השינוי. אווירה אופטימית יותר אופפת היום את המדינה, את לימה ואת הפרואנים. כל אלה בולטים מאוד בעיניו של בן העיר, שעזב אותה ב־1990 וחזר אליה שש שנים לאחר מכן. אלפרדו פרז מספר על השיבה ללימה, על הגעגועים לקו החוף, על יופיה של עיר מכוערת ועל חשיבותה של לימה להבנתה של פרו

לימה, פרו: הבנתה היא המפתח לליבה של המדינה כולה
בכל פעם שמזדמן לי לדבר עם תיירים על עירי לימה, אני מגלה שלמרות שביקרו בפרו, הם רק חלפו על פניה, ראו אותה בחטף, או שביקרו בה והתאכזבו קשות. קשה להאשימם.
לימה, כמו כל בירה בעולם השלישי, אינה ממש עיר, אלא עיירה צפופה, כאוטית ומזוהמת. יש בה שמונה מיליון תושבים, אשר שישה מיליון מהם חיים בשכונות החדשות (PUEBLOS JOVENES) – או יותר נכון: שכונות פחונים – סביב המרכז של המטרופולין. לימה דומה רק במעט לבירה של הקולוניה הספרדית אשר כונתה בעבר "עיר הגנים" (THE GARDEN CITY). בשם הזה היא זכתה בשל הבניינים, המונומנטים, הכיכרות והגנים שהדהימו ביופיים את המבקר בה. רק מעט מהעיר העתיקה, המקסימה הזו, נראה היום לעין מבעד לכמות העצומה של הדוכנים ורעש האוטובוסים התקועים בפקקי תנועה, שאינם נעים. רוב החלק המודרני של לימה הוא מקבץ בניינים חסרי גוון הבנויים בסגנון בינלאומי משעמם.
למרות זאת, כשחזרתי ללימה אחרי חמש שנים של שהות בארצות־הברית, עברה בי תחושה שקשה לתארה; משהו בין געגועים להנאה פיסית. האם היה זה מזג האוויר החורפי המלנכולי, אפור אבל לא קר מדי? או הריח החריף של קרבת הים? אולי ציפיתי למפגש עם האוכל הנפלא של לימה, או שחשתי את החום והכנסת האורחים של תושביה? ואולי היתה זו השפה, הביטויים שלא שמעתי במשך שנים, צליל הקולות, היצירתיות וההומור של השפה העממית? מה באמת אהבתי בעיר הזו, שיש כל כך הרבה סיבות לשנוא אותה?

קולוניה עשירה
לימה נמצאת במרכז החוף של פרו, על האוקיינוס השקט. מזג האוויר נוח ולח. הטמפרטורה הממוצעת בקיץ היא 25 מעלות צלזיוס, ובחורף היא נעה בין 11 ל־15 מעלות. זרם הומבולדט היוצא מאנטארקטיקה חולף לאורך החוף והופך את האיזור לקר יותר מאשר היה אמור להיות בקו רוחב זה. המים הקרים מעבים את הלחות באוויר, ויוצרים מעל העיר תקרה נמוכה של עננים אפורים בין אפריל לנובמבר; אותם מים קרים גורמים למינרלים שבתחתית האוקיינוס לעלות ולהזין את הפלנקטון, מה שהופך את האיזור לאחד העשירים בדגה בעולם.
לימה נוסדה על שפת נהר רימאק (RIMAC) ב־18 בינואר 1535, על ידי פרנסיסקו פיסרו, ההרפתקן הספרדי שפלש לאימפריית האינקה. במהלך המאה ה־16 וה־17 היתה לבירתה של הקולוניה הספרדית העשירה והחזקה ביותר. מנמל קייאו (CALLAO) הסמוך הפליגו אוניות עמוסות כסף וזהב, שהעניקו עוצמה רבה לכתר הספרדי וזירזו את התפתחות הקפיטליזם באירופה. במאה ה־18, לאחר שתוצרת המכרות של פוטוסי (POTOSI) – כיום בבוליביה – הועברה ל־VIRREYNATO DE LA PLATA, שזה עתה נוסדה על החוף האטלנטי, החלה לימה לאבד את כוחה ואת יוקרתה. למרות זאת, הגנו עליה הספרדים בעוז. היא היתה המושבה האחרונה שזכתה בעצמאות, ב־1821, בניגוד לשאיפות הצבא הספרדי והאוליגרכיה של הקריאולים (בני הספרדים), שבבעלותם היו המכרות ושטחי אדמה נרחבים.
ימי הרפובליקה אופיינו במאבק פוליטי מתמשך בין האוליגרכיה לליברלים, ויצירת המדינה המודרנית על ידי מרשל ראמון קסטייה (RAMON CASTILLIA). העבדות בוטלה, והממשלה ששלטה מ־1845 עד 1862 קבעה חוקה. במהלך תקופה זו, לאחר שהתרוקנו מכרות הכסף, הפך הגואנו (GUANO – לשלשת עופות הגואנו שנחשבה לדשן מצוין) לענף היצוא העיקרי של פרו. המאה ה־20 אופיינה בניצול נרחב של נחושת, נפט, קנה סוכר וכותנה, שהביאו לפרו הון זר רב, אך לא הביאו לשינוי המבנה החקלאי והחברתי הקולוניאלי.
לאחר כשלונן של כמה תנועות מהפכניות בשנות השישים, יזם גנרל וֶלָאסְקו השתלטות צבאית ועמד בראש ממשלה שהלאימה הרבה מהמשאבים והמוסדות – כולל העיתונות – ויצרה רפורמה קואופרטיבית של הקרקע. המשטר הדמוקרטי חזר לפרו בשנות השמונים, אך במקביל הופיע גם "הנתיב הזוהר" (SENDERO LIMINOSO), ארגון מאואיסטי קיצוני, שניסה לבצע מהפכה עממית באמצעות טרור, רצח פוליטי וסחיטתם של האיכרים, כדי לזכות בתמיכתם.

קבלת פנים קודרת
המבקר המתקרב ללימה במטוס יכול להבחין בציוני הנוף המאפיינים את הרוח רבת הסתירות של המדינה: פירמידת בוץ שנבנתה על ידי תרבות עתיקה, קבוצת בקתות שהיא חלק מיישוב מהגרים, ושדה התעופה עם הרדארים והאנטנות, שהוא פתח לארצות רחוקות.
חורחה צ'אבס (CHAVEZ), בן של פרואנים, היה בין חלוצי הטייסים שטס בשמי צרפת בימי התעופה הראשונים. ולמרות שמעולם לא ביקר בפרו, הפך לגיבור לאומי לאחר שריסק את מטוסו באלפים. שדה התעופה הבינלאומי המכונה על שמו נמצא בקרבת לימה, בקייאו. עזבתי את שדה התעופה במיניבוס, שהוביל אותי ואת מזוודותי הביתה תמורת עשרה דולרים. זו לא היתה מונית "רשמית" – אלה יקרות ביותר ומיועדות לתיירים עשירים, שאינם מבחינים בין ימינם לשמאלם – אלא אחד מכלי התחבורה המופעלים על ידי בעליהם. רבים מהם מצטופפים ברחובות העיר, ופועלים כמו אוטובוסים במסלול ידוע מראש.
שדרות פאוסֶט נמצאות הרחק משדה התעופה, בין בסיס חיל אוויר לעיירת פחונים. חומת הבסיס היתה מכוסה בעבר בגרפיטי, בעיקר בנושאים פוליטיים; בינתיים נעלמו הכתובות, והן כוסו בצבע ובסיסמאות על התפתחות וקידמה – יוזמת הממשלה. גם עיירות הפחונים לאורך הדרך השתנו. הן נראות נקיות יותר, צבועות יפה יותר והבניינים לא עוד בקתות, אלא מבני אבן ממש; אך הזבל עדיין נערם בקרנות הרחובות, והדרכים אינן מרוצפות.
תייר המגיע לעיר זוכה בקבלת פנים קודרת: לאחר שהדרך חוצה את מסילת הרכבת המחברת את המכרות שבהרי האנדים לנמל, היא חולפת באיזור תעשייתי. בתי החרושת מוקפים בחומות גבוהות, ואי אפשר לדעת אם יש חיים מאחורי הגדרות החשמליות וצריחי הבטון, תוספות שנבנו שם במהלך שנות הטרור. בעשור האחרון פוצצו טרוריסטים את מגדלי הפלדה שהזרימו את החשמל מתחנות הכוח ההידרואלקטריות באנדים אל העיר. הם השתמשו לשם כך בדינמיט ששדדו מהמכרות. הפסקות החשמל היו תכופות, התעשיות נאלצו להאט את קצב העבודה, ואלפי עובדים פוטרו. בינתיים הופסקה פעילות הטרוריסטים, מנהיגיהם נעצרו, וארגוניהם פורקו, אך בסיסיהם של עמודי החשמל עדיין מוקפים בגדרות תיל בלתי חדירות.
נהג המיניבוס קנה עיתון, ובמהלך הנסיעה הארוכה דיברנו על השינויים שעברה המדינה בשנים האחרונות ועל השערוריות הפוליטיות. באחרונה נמצאו הוכחות לפשעים שביצע הנשיא הקודם, אלן גרסייה פרז. לאחר ששדד את המדינה, הוא יישב סוף סוף מאחורי הסורגים, אמר הנהג. כששאלתי אותו על הפסקות החשמל, הוא סיפר לי שהן פסקו לאחר שנתפס אבימאל גוזמן, מנהיג מחתרת "הנתיב הזוהר". כשהתקרבנו ללימה, אבד לי חוט השיחה; נתתי לעצמי להתמלא ברגש המגוחך ביותר בעולם – געגועים. כל חלק בדרך עורר בי שרשרות של תמונות וזכרונות מלאי עצב על דברים שאבדו במבוכי הזמן, לא רק מחיי האישיים, אלא גם של העיר.

נחמה אנושית
מי שרוצה להבין את ההיסטוריה והתרבות של פרו חייב לבקר בלימה ולסייר במוזיאונים שלה, שהם הטובים במדינה. אחד המקומות המעניינים הוא המרכז ההיסטורי עם הכיכרות, הכנסיות והמנזרים, שבהם מרוכזים אוצרות האמנות הקולוניאלית (ראה ראיון). במוזיאון האומה החדש נמצאת, בין היתר, תערוכה על סניור דה־סִיפָּאן (DE SIPAN), מנהיג צבאי קדום שקברו התגלה לא מכבר ותכולתו הוצגה במקומות שונים בעולם. במוזיאון לארכיאולוגיה ואנתרופולוגיה נמצא אוסף ענק של אמנות פרה־קולומביאנית. רשימת המוזיאונים ארוכה אבל האהובים עלי הם מוזיאון אמאנו (MUSEO AMANO), אוסף פרטי קטן, מאורגן באופן מרשים, שצריך לקבוע מראש את הביקור בו, ומוזיאון הזהב (MUSEO DEL ORO), המציג קשת מדהימה של אביזרים ותכשיטי זהב במרתף מוגן היטב.
אני מעדיף אתרים הרבה יותר אינטימיים, שאינם נמצאים במרכז העתיק והסואן או במרכזי הקניות הווּלגריים, אלא ברצועה הארוכה והצרה המשקיפה אל הים; שילוב של דרך, פארקים ושבילים. הקסם והיופי של המקום הזה באים מקרבת הים. זה אינו המראה הפראי והמרשים של האיים הקריביים; הנוף מתון ומכוסה לרוב בערפל, והים אינו כחול, אלא ירוק משפע הפלנקטון.
אני בוחר בדרך הזו, משום שנסיעה בה מאפשרת לי לנשום ולהרגיש את הרוח הקלה של האוקיינוס. מתחתי חופי ים ועליהם מפוזרים חלוקים עגולים וחלקים, הנפרדים זה מזה על ידי מזחים של סלע חום, וביניהם מועדוני החוף, המסעדות האופנתיות, הדייגים השקטים, הגולשים המכורים, המוני המתרחצים בקיץ, והיום – הבניינים הענקיים המאכלסים מועדוני הימורים ומלונות חמישה כוכבים.
חוליו ראמון רִיבֵּירוֹ, מחבר הסיפורים הקצרים האהוב, גר ליד שבילים אלה בשנות חייו האחרונות. פעם ראיתי אותו צועד שם, עם פניו הרזות ושיניו המוכתמות מטבק. לא עצרתי את המכונית כדי לדבר איתו, משום שהוא שוחח בהתלהבות עם חבר. מה יכולתי לומר לו? שהייתי רדוף, כמו רבים אחרים, על ידי דמויותיו ההרסניות וסיפוריו על הייאוש העירוני? שחשתי בר מזל לפגוש אותו? הוא היה ביישן ומופנם, כך ידעתי, ולא העזתי להטריד אותו.
מיראפלורס (MIRAFLORES), שהיתה עיר חוף בפני עצמה בזמן הרפובליקה המוקדמת, הפכה לליבם של חיי העיר בלימה לאחר התנוונות המרכז ההיסטורי. היא משקיפה מהצוקים אל האוקיינוס השקט ונחשבת לאיזור התוסס והקוסמופוליטי ביותר בעיר בזכות הפארקים, בתי הקפה, החנויות, המלונות, התיאטראות, המסעדות ובנייני הדירות המפוארים שלה. גם התצפית היפה ביותר לאוקיינוס נמצאת שם, עם גנים ושבילים נעימים. כתם של צמחייה עוצב מחדש עם שפע של קיטש וקיבל את השם "פארק האהבה", כמחווה לדורות של צעירי מיראפלורס, שבחרו שבילים אלה כקן אהבתם. האמן ויקטור דֶלְפִין פיסל באבן זוג בנשיקה מלאת תשוקה. גם במבט אירוני ולא סנטימנטלי קשה להתעלם מכך שמספר הזוגות המבקרים במקום עלה באופן פרוע, והוא נעשה אתר לחתונות ומרכז לחגיגות הנערכות לרגל יום סנט ואלנטיין, יום הנאהבים – חג אמריקאי שהפך לאחרונה לאופנתי בלימה.

עיר רפאים
התקפות הטרור הנוראות ביותר על לימה אירעו בשנות התשעים המוקדמות. למדתי עליהן מה־CNN, ומהמכתבים הארוכים ששלחו בני משפחתי. משאית עמוסה חומר נפץ הרסה את תחנת הטלוויזיה, ומרבית האנשים שעבדו בחוץ נהרגו. מכונית תופת התפוצצה בלב מיראפלורס, הרגה ופצעה עשרות אנשים. שמשות הבניינים הגבוהים התנפצו בפיצוץ שאירע באמצע היום ברחוב צר וצפוף.
מבחינות רבות הפכה לימה לעיר רפאים. אבל היא לא היתה מאוכלסת פחות, נהפוך הוא: המוני איכרים הגיעו אליה בעקבות התקדמות "הנתיב הזוהר" באנדים. ל"עקורים", כך כינו אותם, לא היה מקום מגורים אלא בשכונות הפחונים, ושום עבודה לא ציפתה להם. התקפות המחתרת גררו, כאמור, שרשרת של האפלות. ממשלה מושחתת הביאה לבידודה של המדינה מהמעגל הפיננסי הבינלאומי, והכלכלה הידרדרה לשיתוק כמעט מוחלט: משקיעים עזבו את המדינה ועסקים נסגרו בזה אחר זה.
במשך שלוש שנים היתה העיר שרויה בעוצר בשעות המאוחרות של הלילה. פוליטיקאים, אנשי עסקים ומנהיגי הקהילה בכל המדינה נהרגו על ידי הטרוריסטים או נחטפו על ידי פושעים. כשעזבתי את לימה בתחילת 1990, היא היתה עיר מדוכאת שתושביה מיואשים. רבים מחברי עזבו כדי ללמוד בחוץ לארץ, והאחרים תכננו להצטרף אליהם. אינטלקטואלים ובעלי מקצועות חופשיים רבים היגרו, מחפשים הזדמנויות חדשות בארצות רחוקות. בכל מקום אפשר היה לראות אנשים מתנהלים לאיטם, ראשיהם שמוטים, מרירות בעיניהם. כשהמראתי, חשתי הקלה עצומה, כמו טובע שהצליח לעלות אל פני המים ולשאוף אוויר.

דייגים ודגים
במבט מהים אפשר לראות את הקו העולה של הצוק. בקצה האחד של החוף, שצורתו צורת סהר, נמצא הנמל הרחוק של קייאו, ובצד השני במרכז שכונת צ'וריוס (CHORILLIOS), מתרומם ההר מורו סולאר (MORRO SOLAR) עם אנטנת הטלוויזיה הדקה שלו. לרגל ביקורו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני, יזמה הממשלה בניית צלב ענק על פסגת המורו. מראה הצלב הדולק בלילה הזכיר לי פרסומת לקוקה קולה על שלט של תיאטרון.
בתקופת הקולוניה הספרדית היתה צ'וריוס כפר דייגים. הוא נקרא כך על שם חדירות תת קרקעיות של מים, שיצאו מאדמת התשתית של עמק לימה דרך קירות צוקי הים. CHORRO בספרדית פירושו טפטוף של מים, והסיומת המקטינה התייחסה לחולשת המפלים שהשקו את הצמחייה שעל הצוקים. לאחר מאות שנים של התפשטות היישוב וסלילת כבישים, התייבש הזרם הדל ועימו הצמחייה.
באחד מימיה האחרונים של הקולוניה הספרדית נולד בצ'וריוס הדייג חוזה אוליה (OLAYA), שהפך לשליח הכוחות שלחמו לעצמאות פרו. הוא נהג לחצות בשחייה את המפרץ לקייאו, כשהוא נושא עימו מידע חיוני לכוחות שהתרכזו שם. כשנתפס, אכל את המסמכים שהיו בידו וסירב לגלות את זהות שולחיו. הוא עונה, הוצא להורג והפך לגיבור המפורסם ביותר של כפרו.
עם התפשטות העיר המודרנית, נעשתה צ'וריוס לאחד האזורים העירוניים בלימה ומקום מושבה של האקדמיה הצבאית, אך מסורת הדיג שלה לא אבדה. כל שנה, במהלך הסעודה לכבוד סן פדרו – הפטרון של הדייגים – נערכת במקום תהלוכה ימית של סירות דיג, הנושאת את פסלו של הקדוש במים.
הדיג הוליד את המטבח הנפלא של החוף כולו. המסעדה האהובה עלי היתה "סוניה", שנקראה על שם בעליה. ספק אם תייר יוכל למצוא אותה, מאחר שהיתה ממוקמת בבית פשוט ושמה נודע מפה לאוזן. בקומה הראשונה צירפו זה לזה שולחנות וכיסאות שונים ומשונים, ועליהם הוגש המזון לקהל המגוון. איני יודע אם "סוניה" עדיין קיימת, אבל הצלחתה הרבה הולידה שרשרת של חיקויים. ימי הביקור הטובים ביותר היו בסוף השבוע. אז, לאחר לילות פרועים, הגיעו הלקוחות כדי ליהנות מארוחת צהריים, שכללה מרק פירות ים המכונה PARIHUELA וסֶבִּיצ'ֶה מיקסטו, מין עירוב של דגים כבושים, וברקע נשמעו צלילי המוסיקה קריאויה (MUSICA CRIOLLA) הפופולרית. הדגים הכבושים למיניהם פופולריים כאן כמו פלאפל בישראל. אם תשאלו עוברי אורח, הם יראו לכם את הדרך למסעדה טובה, או ייקחו אתכם הביתה לטעום את הבישולים של אמא.
תושבי לימה הטיפוסיים אינם דומים לאריסטוקרטים הקריאולים שהתגוררו בה בעבר; בדרך כלל, הם מהגרים שהגיעו אליה מאחת הפרובינציות, משתוקקים לעבוד, לשרוד ולהתפתח כלכלית. בדרך הם נאלצו, כמובן, להתמודד עם הפירות הבאושים של פוליטיקה וממשלה מושחתות ומבנה חברתי בלתי צודק.
אפשר לראות אותם ליד רמזורים, מנסים למכור לנהגים עיתונים, סוכריות או סחורות מוברחות; חלקם נוהגים במוניות לא רשמיות; אחרים עומדים בפינות קבועות וסוחרים בדולרים בשוק שחור המתנהל באופן נרחב תחת כיפת השמים; כמה בני מזל הצליחו לרכוש מיניבוסים ולהשכירם לאחרים; רבים מוצאים עבודה במפעלים או בעסקים. נשים מועסקות, בדרך כלל, כמשרתות בבתי המעמד הבינוני. מזווית ראייה זו, מואר התוהו ובוהו שנקרא לימה באור אחר: לא רעה חולה של המבנה העירוני, אלא תוצר של החיים והיצירתיות של אנשים, שהחליטו להתמודד עם הקשיים ולשגשג בכל תנאי, תוך התעלמות מהמבנים הפוליטיים שאינם מציעים תשובה לבעיותיהם. התהליך הזה, ולא האלימות הפוליטית, הוא המהפכה האמיתית של פרו.

כור היתוך
לואיסה טיטו נולדה באייקוּצ'וֹ (AYACUCHO) שבאנדים המרכזיים. היא אם לשניים: ארמנדו (25), מכונאי, וסילביה, שבגיל 20 היא כבר אמא לשניים בעצמה. לואיסה היגרה ללימה עם בעלה בשנות החמישים. כמה שנים אחר כך הוא מת משחפת, ובמשך זמן מה היתה חסרת בית. מרבית חייה שימשה לואיסה כמשרתת: בהתחלה בהסייאנדה הסמוכה לארקיפה (AREQUIPA), לאחר מכן אצל משפחה גרמנית בלימה, ובמשך 15 השנים האחרונות היא עובדת בביתם של תושבים מקומיים, בני המעמד הבינוני.
רוב הזמן התגוררה לואיסה בבית אדוניה, או מעסיקיה, אך באחרונה סיימה לבנות את ביתה באחת השכונות החדשות. כעת היא שבה לביתה כמעט מדי ערב, אך עדיין יש לה חדר בחלק נפרד של בית אדוניה. בנה הרווק מתגורר איתה בביתה החדש, בעוד בתה ובעלה עזבו ובונים את ביתם על הדיונות שמדרום ללימה.
לאחר 15 שנים בביתם של אותם מעסיקים, לואיסה נחשבת כמעט חלק מהמשפחה, עדה לאירועים האינטימיים ביותר. אך עדיין קיים פער תרבותי, המועצם על ידי סטריאוטיפים גזעיים. מבחינה אתנית, לואיסה אינדיאנית ומדברת ספרדית במבטא קצ'ואי (קצ'ואה היא שפת האינקה), בעוד אדוניה לבנים, או מסטיסו (עירוב של ספרדים ואינדיאנים) כמעט לבנים, ואורח חייהם מערבי. האדונים מתייחסים אליה בנדיבות פטרונית, המותאמת לחברה הפרואנית, אך מתוך עליונות. ביחסים האלה מתבטאת התהום החברתית שמאפיינת את פרו מאז הגעתם של הכובשים הספרדים: על אדמה זו חיות מאות שנים שתי תרבויות בשני הקצוות של יחסי הכוח. כיום נראה שהבחנה זו הולכת ומיטשטשת. דור חדש של תושבי לימה נולד למהגרים, וילדיה של לואיסה נמנים עימו.
ערים פרואניות רבות שמרו את אופיין המקורי: ארקיפה חמורת הסבר היא עיירה אריסטוקרטית, שנוסדה על ידי משפחות ספרדיות; איקיטוס (IQUITOS) הטרופית ומלאת החיים היא המרכז הפועם של האמזוניה הפרואנית; איקה (ICA) היא נווה המדבר החקלאי בחוף המדברי; קוסקו (CUZCO) היא בירת האינקה וקהילה אנדינית באופיה. אבל לימה, שהיתה הבירה של האריסטוקרטיה הפיאודלית ממוצא אירופי, היא כור ההיתוך האמיתי של פרו.
בעקבות ההגירות הנרחבות של האיכרים שהחלו בשנות החמישים והגיעו לשיאן לפני עשור, הפכה לימה למקום המפגש של האנדים והמערב, של טכנולוגיית המחשב ותהלוכות דתיות פגאניות, של קניונים ורוכלים, של מוסיקה אנדינית המנוגנת בגיטרות חשמליות, של ממשלה שהמודל שלה אירופי וארגונים עממיים המוקמים באופן ספונטני.  היא דומה לניו דלהי, ולקהיר, שבהן נפגשות התרבויות המקומיות עם תרבות המערב.

התאוששות
בסוף 1989 היה אלברטו קניו פוג'ימורי דמות לא ידועה בפוליטיקה הפרואנית. פוג'ימורי, בנם של מהגרים יפאנים ופרופסור למתמטיקה, היה אז נשיא האוניברסיטה החקלאית שהיתה יריבתה של האוניברסיטה שבה למדתי ביולוגיה. בינואר 1990 פורסמה באחד מעלוני הבחירות של המפלגה שלו תמונת חקלאי על טרקטור בצירוף ההבטחה: "טכנולוגיה, עבודה ופיתוח"; או משהו דומה. חברי ואני צחקנו למראה התעמולה הזו, מפני שבפרו משתתפות עשרות מפלגות קטנות בבחירות, בלי שיהיה להן אפילו שמץ השפעה. אך בחודש מרץ של אותה שנה נבחר פוג'ימורי לנשיאות, והותיר מאחור את אהובם של רבים, הסופר מריו וָרְגָאס יוֹסָה.
הממשלה של פוג'ימורי תפסה את מנהיגי הטרוריסטים, הפכה את הכלכלה לחופשית יותר, הפחיתה את הבירוקרטיה, הפריטה חלק ניכר מהתעשיות שהיו בבעלות ממשלתית, חידשה את הקשרים עם הקהילה הפיננסית הבינלאומית וניהלה משא ומתן על החזר חובותיה. לאחר הלם ראשוני, החלה החלמה מהירה. האינפלציה הגבוהה והידרדרות המטבע המקומי פסקו; משקיעים זרים החלו מזרימים הון. כיצד הצליחה בכך הממשלה החדשה? הדעות בפרו עדיין חלוקות בנושא זה.
ב־1992 ניהל פוג'ימורי הפיכה מדינית נגד ממשלתו שלו. הוא פיזר את הקונגרס והכריז על בחירות לפרלמנט, חוקה חדשה וטיהור המערכת המשפטית. הפרלמנט החדש נוסד והשלטון הדמוקרטי הוחזר לפרו. מבקריו של פוג'ימורי טענו שהוא רודן, הפוגע בדמוקרטיה כדי להשיג את מטרותיו, בעוד תומכיו שיבחו את מנהיגותו ואת מחויבותו להציל את המדינה מהרס מוחלט. כך או כך, קשה להתעלם מהפופולריות שלו. ב־1995 נבחר פוג'ימורי לכהונת נשיאות שנייה, לאחר שזכה באמונם של 60 אחוזים מהבוחרים. הסיבה להצלחה חסרת תקדים זו, במדינה שבה האמון בהבטחות של פוליטיקאים נמוג כעשן, היא שהאנשים סבורים כי פוג'ימורי עשה עבודה טובה בהנהגת המדינה, ולכן יש להעניק לו ארכה להמשיך ברפורמות.
לימה של 1995 שיקפה את ההחלמה הכלכלית: צעירים חזרו מחוץ לארץ עם תארים אקדמיים, החנויות התמלאו, עסקים חדשים נפתחו מדי יום, מפעלים עבדו במלוא הקצב, בניינים חדשים עם ארכיטקטורה מעניינת נבנו, והרחובות המו מפעילות. והחשוב מכל – העתיד נראה ורוד ומלא תקווה.
עכשיו, לאחר הביקור בלימה, אפשר להמשיך במסע. סעו ליער הגשם הקסום בפארק הלאומי מאנו (MANU). טיילו באנדים. טפסו על פסגת הואסקאראן (HUASCARAN) המושלגת. הפליגו בקייק במורד נהר הקולקה (COLCA), הזורם בקניון העמוק ביותר בעולם. השתזפו בחופים הטרופיים של הצפון. לכו בעקבות הסופר האמריקאי ארנסט המינגווי ודוגו בקאבו בלאנקו (CABO BLANKO). צאו לגלישה במים האגדיים של סרו אסול (CERRO AZUL) וצ'יקאמה (CHICAMA). טוסו מעל קווי נאסקה (NAZCA) המצוירים על המישור של החוף המדברי ונראים רק מהאוויר. הפליגו בטיטיקקה, האגם הגבוה בעולם, ובקרו את האורוס (UROS) העתיקים, המתגוררים על איים צפים זה אלפי שנים. טיילו בעיר העתיקה קוסקו, בירת האינקה; בקרו בעמק הקדוש של אורובאמבה, והצטרפו לעולי הרגל למאצ'ו פיצ'ו. עכשיו, לאחר שהבנתם את החידה שהיא לימה, תבינו טוב יותר גם את המדינה, את האנשים ואת עתידה של פרו.

אגם פיקה בפרו

האם המאמר הזה עזר לך?

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *