כמעט תמיד זה קורה על המרפסת, ליד בתי הקפה, במקום ממנו רואים את הכנרת כעין ענקית, המשקפת את השמים ואת המסגרת האדמדמה של הגולן והחומה של הגליל. מעל המרפסת הזו מבצבצת החורשה הגבוהה על פסגת המצודה הצלבנית שרק שרידים ממנה נותרו פה ושם בשולי הערוגות. אין לראות עוד את החומות שהתנשאו לגובה של כמעט שלושים מטר ואת שבעת המגדלים שקוטרם היה עשרים מטר. גם אלף הפרדות נושאות גרעיני תבואה אשר פרקו מדי חודש את מטענן בחצר המצודה כדי להאכיל 2,200 לוחמים נושאי חנית, 130 פרשים ועוזריהם, 300 מפעילי בליסטראות ויותר מ־1,200 אנשי ניהול ושירותים, כבר אינן. מן הפאר והעוצמה שהיו נחלת המצודה הזו לפני בערך 850 שנה, כשהיתה המבצר הנוצרי הגדול ביותר בארץ, נותרו ערימות אבן מעל חללים סתומים בקוצים.
מילא, אתה אומר לעצמך, למטה מן המרפסת גולשות כיפות האבן וגגות הרעפים האדומים שמתערבבים זה בזה לשטיח ארוג. שם נמצא היופי האמיתי של צפת. הרי צפת "שלנו" היא זו שהחלה את דרכה עם בואם של מגורשי ספרד במאה ה־16, כאשר התרכזו כאן שועי העם היהודי ועסקו בצמר, במשי ובשיראין, בתחרה ובמלמלה. כל עניין שהיה בו חוט ונול, מחט ופלך מקצווי אירופה ועד לבה של אסיה, חותם ידיהם של אנשי צפת היה טבוע בו. ביתם של אנשי הרוח וההגות לא רק אנשי מעשה חיו כאן אלא גם נשריה ודגוליה, שבמאה ה־16 משהתבסס הכסף הגדול בצפת, היו יכולים לחבור אליו ולינוק ממעייני הנדבנות. אלה אנשי הרוח, שכובד הגותם מעיק עד היום על כל נוהגיהם של ישראל. כאן חי האר"י הקדוש הוא רבי יצחק לוריא אשכנזי, שלא הוציא דבר כתוב מתחת ידיו כל חייו הקצרים, ובכל זאת
ייסד את הקבלה הלוריאנית והנהיגה ובשמו חורצים היום גורלות של אנשים ושל חבורות ואפילו של ממשלות. בצפת ישב מרן רבי יוסף קארו שכתב כאן את ה"שולחן־ ערוך" ורבי חיים ויטאל, מקובל וראש ל"גורי האר"י", שהוציא את דבר האר"י הקדוש אל אורו של הציבור. ועוד היה כאן יוסף דה לה רינה, שהיה מענה נפשו בצומות ובסיגופים הרבה כדי לשחרר את המשיח מכבליו שיבוא ויגאל את ישראל. משהכיר בכישלונו – נטרפה עליו דעתו והתאסלם. פה דרש המגיד – האלשיך הקדוש – שהיה מפרש התנ"כ וגם רבו של חיים ויטאל. גם הוא עשה נסים ומעשים כבירים הרבה. אחריהם, בעקבות השגשוג הכלכלי והרוחני, באו השל"ה הקדוש – רבי ישעיהו הורוביץ וחסידי הבעש"ט – רבי נחמן מהוֹרוֹדנקה ורבי מנחם מנדל מויטֶבסְק וגם תלמידי הגר"א (הגאון מווילנה) – רבי מנחם מנדל ורבי ישראל משקלוב. הם וחסידיהם, מאות אנשים ומשפחותיהם שהגיעו, לא ידעו אל נכון, שכבר החלה השקיעה הכלכלית של צפת וכל בני עשירים שבה הפכו למחזרים על הפתחים, שכן בתהפוכות העתים התמסד הקשר הכלכלי בין אירופה ואמריקה ומקורות עושר גדולים וזולים עמדו לרשות האירופאים גם באפריקה ובאסיה. כך נכזבה תוחלתם של כל המאות והאלפים מיהודי אירופה שבאו לצפת לחזות באור הגדול של הגאולה, או למצער, להסתופף תחת כנפי השכינה שבוודאי, כך חשבו, מסתובבת בשווקי צפת בכל יום של חולין ומשרה קדושה יתרה על כל קבצניה ויושבי קרנותיה. יפה גם בחורבנה כיוון שהתהפך הגלגל ומעוֹקרים נמצאו ערביי צפת עקורים, וממאיימים הפכו לנמלטים, הרובע המוסלמי של צפת שהיה אח לתואר ולצורה לרובע היהודי – חרב. ומה נותר? קריית המקובלים, הרובע הספרדי, בתי צדיקים, מדרשיות של ברי אוריין, בתי כנסיות וכיו"ב, עומדים זה שנים חרבים ונטושים וסרים מתואר. לא רק זאת, "חקל תפוחין קדישין" – שדה התפוחים הקדושים של "בני היכלא כסיפין" בני ההיכל הנכספים – זו קרית בתיו העתיקים של קהל האר"י הקדוש בת יותר מ־400 שנה, חרבה לחלוטין בשנת 1971 כשחסידים, בני תורה כביכול, הסירו בדחפורים את הבתים העתיקים כדי להקים שם שכונה חדשה לעצמם שעד היום לא קמה. כמה בתים עתיקים שופצו ביוזמה פרטית, כמו בית המאירי שהוא מוזיאון, ומפעל להכנת גבינה צפתית סמוך לגדר בית הקברות, ועוד מעט אחרים.
ובכל זאת, יפה היא צפת ויפה הרובע אפילו בחורבנו. וכנראה, שמדרכו של עולם, שהישן יוצא מפני החדש והחדש, עד שיתבגר, ערל לב ועין הוא. עד כדי כך, שבין כעס לצער ובין חימה על שכך אירע לעיר שהיתה יכולה להיות הפנינה הגדולה ברדיד העדיים של כל הרי הגליל, אני נזכר בהנאה מהולה בגעגוע, כיצד לפני שנים הרבה, עוד בטרם התנפלו על החורבות האלה כל עושי הלהטים, נקלעתי עם תרמילי באישון לילה אל סמטאותיה. המקום הנוח ביותר שהוצע לי אז לשינה היה החדר בו הונחו שקי הדואר לפני חלוקתם לאנשי העיר. רק משקמתי אל בוקר צונן ושקוף ויצאתי מבית הדואר אל המרפסת, שהיום היא מרפסת בתי הקפה, הסתכלתי על הכנרת וצללתי אל הסמטאות, ושום מוכר מאפרות עם איקונין של "צדיקים" לא ניסה אז להציק. ומה בלילה? איך מגיעים?
|
