תפריט עמוד

לורד, דרום צרפת – מסע התקווה האינסופי

לורד, דרום צרפת – מסע התקווה האינסופי

יותר מחמישה מיליון מבקרים בשנה מגיעים אל העיר לורד שבדרום צרפת, אך רק מיעוטם תיירים. רובם הגדול הם נכים וחולים קשים שעולים אליה לרגל בתקווה לנס. ועדה רפואית בינלאומית כבר הכירה בעשרות מקרים של ריפוי מיוחד ויוצא דופן. סביב התקווה והכמיהה פורחת תעשיית תיירות ענפה

לוּרד (Lourdes) הגעתי בנסיעה מגַבַרְני (Gavarnie), עדיין נפעם ממראה פסגות מושלגות ומנופי שבילי הרים צרים. תוך כדי תמרון רכבי לעבר מגרש החנייה אני שולח מבטים סקרניים אל החנויות על שלל תקוותיהן הממוזערות הנמכרות היטב, אל מאות רבות של נכים המוסעים בכיסאות גלגלים או באלונקות ניידות על מדרכותיה וכבישיה של העיירה, ועדיין איני מבין באמת ובתמים את שאני רואה. אף שהעיירה מונה כ־16 אלף תושבים בלבד הרי שמספר המבקרים בה הוא 5.5 מיליון בשנה: צליינים, נכים ותיירים. מבחינת היקף השירותים הניתנים לתייר ניצבת לוּרד במקום השני בצרפת, אחרי פריז, עם 350 בתי מלון ו־600 חנויות, שמרביתן מוכרות מזכרות ותשמישים דתיים. בלבי אני מגנה את ממכר האשליות ומוכריהן, ובעודי פוסע אל עבר המתחם המקודש אני מבטיח לעצמי שהביקור במקום יהיה קצר ככל האפשר.

אלמלא ברנדט
ייתכן כי לורד, עיירה ששוכנת בשיפוליהם הצפוניים של הרי הפירנאים הצרפתיים (Pyrénées), היתה נותרת גם כיום עלומה ונעימה – כעוד מאות כפרונים צרפתיים ששורשי גידוליהם החקלאיים אוחזים בחורבות מבניהם של

האם באמת יש בקרב רובנו  היכולת המדהימה הזו – המתגלית במתנדבים הרבים שמסביבי – להמיר את רחמינו בחמלה?

הגאלים, הרומאים, הברברים והמוּרים אשר הותירו בהם את עקבותיהם – אלמלא בֶּרְנַדֶט.
עד אמצע המאה ה־19 היתה לורד עיירה קטנה בת כ־4,000 תושבים, ששימשה מקום לינה לנוסעים אל המרחצאות בערים הסמוכות או למטפסי הרים בדרכם אל הפירנאים, גַבַרְני וההר פרדידו (Perdido). ב־7 בינואר 1844 נולדה לזוג הטוחנים פרנסואה ולואיז סוּבּירוּּ בתם הבכורה בֶּרְנַדֶט, הראשונה מבין שישה ילדים. בהיותה בת 14, כאשר היתה בחופשת בית הספר וקוששה עצים יחד עם אחותה ובן השכנים, נכנסה ברנדט למערה, ושם נגלתה לעיניה בפעם הראשונה דמותה של מריה, הבתולה הקדושה.
לבד מאותה פעם התגלתה מריה לברנדט במערה 17 פעמים נוספות במהלך חצי שנה. בזמן ההתגלות התשיעית החלה ברנדט לחפור בידיה בקרקע המערה וגילתה נביעת מעיין, שמימיו משמשים כיום את המרחצאות הסמוכים. ב־16 באפריל 1879, בגיל 35, מתה ברנדט, ומאז 1925 נמצאת גופתה החנוטה בכנסייה בעיר נֶוור (Nevers).

ועדה רפואית לענייני נסים
מאז התגלותה של הבתולה הקדושה לברנדט החלה עלייה לרגל של מאמינים אל מקום ההתגלות, בתקווה שאף הם יזכו לחסד הזה. בתחילה ביקרו במקום בני הקהילה המקומית ותושבי האזור, אך מאז דווח ב־1874 על 14 נכים שנרפאו בדרך פלא במהלך שהותם בעיירה, הלך וגבר זרם המבקרים.
ד"ר דוֹזוּּ, רופא העיירה, שקיבל את עדות חזיונה הראשון של ברנדט, אבחן עד 1858 יותר ממאה מקרים של אנשים שמחלתם הוגדרה כקשה או כחסרת מרפא ושבאופן לא מוסבר הוטב מצבם באופן משמעותי או שהחלימו לחלוטין ממחלתם. יתר על כן, בשנים 1914־1858 נמנו 4,445 הצהרות על ריפוי בלתי מוסבר.
ב־1859 הציע פרופ' ורגז, ראש הפקולטה לרפואה במונפלייה (Montpellier), להקים לשכה רפואית מקצועית שתבחן את מקרי ההחלמה על פי קריטריונים מוגדרים, ואלה שיאושרו על ידיה יוגדרו כנסים. ב־1883 ייסד דוקטור דה סנט מקלו את הלשכה הרפואית, שפועלת עד היום.
בבואם של חברי הלשכה הרפואית לבחון את המקרים המובאים בפניהם הם מקפידים להציב ארבעה קריטריונים שבאמצעותם אפשר להגדיר את הריפוי כ"ודאי, מוחלט ונעדר הסבר רפואי": א. למחלה יש דיאגנוזה, ואותה דיאגנוזה נכונה ומבוססת. ב. המחלה מאובחנת כקבועה או סופנית בטווח הקצר. ג. הריפוי הוא מיידי, שלם וסופי, ללא הליכי החלמה. ד. אי אפשר לייחס את הריפוי לטיפול רפואי שהתקבל.
החולים, שמגיעים ללורד במסגרת קבוצות צליינים, מלווים ברופא המצויד בתיקיהם הרפואיים המפורטים. כאשר חולה מצהיר על החלמתו, הוא מזומן אל צוות הלשכה הרפואית עם תיקו הרפואי כדי לעבור בדיקות. אין בדיון זה כדי לאשר או להכחיש את הצהרת החולה. החולה יוזמן להופיע בפני הוועדה הרפואית גם בשנה או בשנים שלאחר מכן, ורק לאחר עשרות בדיקות שיאשרו את ההצהרה על ההחלמה – ובאישור רוב רופאי צוות הלשכה הרפואית – יישלח התיק לדיון בוועדה הרפואית הבינלאומית.
הוועדה הרפואית הבינלאומית נוסדה ב־1947, והיא מונה שלושים מומחים רפואיים, מנתחים ופרופסורים מארצות שונות, המתכנסים פעם בשנה, בוחנים את תיקי המקרים השונים ועוקבים אחר החולים ובריאותם. תיקים המאושרים על ידי הוועדה הבינלאומית נשלחים לגורמי הכנסייה לבחינה ולאישור.
מ־1947 עד 1998, למשל, נבדקו 1,300 תיקים על ידי הוועדה הבינלאומית, ששלחה אל גורמי הכנסייה 29 תיקים, ה"מוכרים על ידי המדע והרפואה כמיוחדים ויוצאי דופן". תיקים אלה הועברו אל הבישופים של המחוזות שבהם גרו החולים הטוענים לנס. הבישופים כינסו ועדה המורכבת מכמרים, אנשי רוח נוצרים ותיאולוגים, שתפקידה לבחון את העדויות המדעיות והרפואיות של כל תיק. משהגיעה הוועדה למסקנה כי העדויות מהימנות, היא הכריזה על האירוע כ"נס שבא מאלוהים". אז לא נותר לבישופים אלא להצטייד בהמלצת הוועדה ולהכריז רשמית על מקרה הריפוי כעל "סימן אלוהי". עד 1947 הכירה הכנסייה ב־46 מקרים כבנסים, ומאז, עם כינון הלשכה הרפואית הבינלאומית, ועד 1998 הוכרו 19 מקרים נוספים.

מעשה בחמלה
כבר במורד השביל אל המתחם המקודש אני שומע את השקט הכמעט הזוי הזה, שגם אוזניים אירופיות אינן מורגלות בו, על אף הימצאותם של אלפי אנשים במקום. הורים ובניהם, בנים והוריהם. נכים, בעלי מוגבלויות בדרגות שונות. בני משפחה. צליינים. מתנדבים. ודמותה של החמלה על פניהם. מרחק רב הם עברו כדי להגיע לכאן. רובם, יש להניח, חוו טיפולים רבים וכואבים לפני הגיעם לכאן. בשביל רובם לורד היא תחנה סופית בדרך התקווה. רובם נושאים תפילה שמא יבוא הנס ואף הם יצטרפו לרשימה המופלאה והקצרה כל כך של הנרפאים וייצאו מכאן, מלורד, על רגליהם שלהם.
מרחבת הבזיליק דוּ רוֹזֵר (Basiliqe du Rosaire) — כנסיית מחרוזת התפילה – אני נכנס אל המבנה עצמו. הכנסייה, שנחנכה ב־1889, יכולה להכיל כאלפיים צליינים. בסביבות הכנסייה נמצאים אתרים דתיים נוספים: בזיליק סופּרייר (Basiliqe Supérieure), כנסיית אספָס סנט ברנדט (Espace Sainte Bernadette), המכילה עד 7,000 איש, והכנסייה התת קרקעית על שם פיוס

בשנים 1858־1914 נמנו 4,445 הצהרות על ריפוי בלתי מוסבר

העשירי (Saint Basiliqe Souterraine de
 X Pie) אחת הגדולות מסוגה בעולם, שגודלה 12 אלף מטר רבוע, והיא יכולה להכיל עשרים אלף איש.
אני נרמז בלחש על ידי כומר מקומי כי המקום נסגר למבקרים בשל טקס אחר הצהריים המתקרב. כי זאת יש לדעת – ברחבת הכנסייה מתקיימים כמה אירועים במשך היממה: תפילות הבוקר, ברכת הכמרים אחרי הצהריים, מצעד לפידים בערב. גרם המדרגות המוביל אל הכנסייה משמש במה טקסית שעליה ניצבים המקהלות והמנחים.
אני יורד במדרגות המסתיימות ברחבה ענקית, אספלנד דוּ רוֹזֵר (Esplanade du Rosaire), המוקפת באלפי צליינים, חולים, נכים ומבקרים. בשורות הראשונות המקיפות את הרחבה נמצאים הנכים, החולים ומלוויהם. כולם ממתינים לתחילתו של הטקס עם הגיעה של תהלוכת אנשי דת ונכים מהמערה אל הרחבה.
אני מעיף מבט סביבי. היד לוחצת לשנייה על כפתור ההפעלה של מצלמת הווידיאו מכוחו של ההרגל, ומרפה. זה המקום שבו הופך לבו של הרפתקן השבילים לגוש חמאה ניגרת. זה המקום שבו הציניות לגבי עיירת התקוות הממוזערות זולגת ומתמוססת בזוויות העין.
בסמוך אלי עומד גבר צעיר ליד אביו, קשיש בכיסא גלגלים שאינו מגלה עניין רב בסובב אותו ועיניו כבויות. צעיר כבן עשרים, מתפתל ומתעוות בכיסאו הממוחשב, רירו הלבן נוטף על לסתו, מנסה לחלץ את נשמתו מגופו, ורק עיניו צלולות. איש כבן חמישים שוכב על אלונקה מוגבהת, צוחק אלי בפה חסר שיניים כאילו אנחנו מכרים ותיקים שלא התראו שנים ומנסה להראות לי דבר מה האחוז בידו. אני קפוא על מקומי, לבי נכמר, רגלי קשות. האיש שלידו, מתנדב כבן שישים, מלטף את מצחו ומגלה התפעלות כנה מהחפץ שראה.
ההתייחסות אל האדם ולא אל מוגבלויותיו מעוררת קנאה. האם זה דבר של מה בכך? האם באמת יש בקרב רובנו היכולת המדהימה הזו – המתגלית במתנדבים הרבים שמסביבי – להמיר את רחמינו בחמלה? "כאשר פחדך נוגע בסבלו של מישהו, הוא הופך לרחמים. כאשר אהבתך נוגעת בכאבו של מישהו, היא הופכת לחמלה", מצוטט הסופר סטפן לוין בספר המתים והחיים הטיבטי. ועוד מרחיב הספר כי "החמלה היא לא רק יכולת ההזדהות עם הסובל אלא גם ההחלטה הנחושה לעשות את כל הנדרש כדי להקל על ייסוריו". האם יש לרובנו היכולת להמיר את מחשבותינו החומלות במעשים ולעשות לאורך זמן? ידי המתנדבים מלאות – בעבודה, בהסעת אלונקות וכיסאות גלגלים, בלטיפות ובאחיזות ידיים מרגיעות.

מסע התקווה האינסופי
המולה קלה. תהלוכת אחר הצהריים הגיעה אל הרחבה. האווירה נדרכת. הכמרים מתייצבים בראש הרחבה. ברמקולים נשמע קול תפילתם־שירתם של חברי המקהלות העומדים על מדרגות הכנסייה. בין תפילה לשירה נישאת כל ברכה בשש שפות. הכמרים פוסעים אל מרכז הרחבה סמוך לשורות האנשים, עומדים על מקומם מדי עשרים מטר, פונים אל הקהל ומתווים ברכה באצבעותיהם. ושוב פונים וחוזרים חלילה שעה ארוכה.
על אף הטקס הרוטיני משהו, ממתינים מרבית האנשים בציפייה להתייצבות הכמרים מולם. יד לוטפת את ראשו של האב הקשיש היושב בכיסא גלגלים. בני משפחה המלקטים בדל תקווה יחד עם יקיריהם. כאן אין הבדל בין גדולים לקטנים. בין קשישים לצעירים. כולם רתוקים אל כיסאות הגלגלים, אל האלונקות המנוידות בידי אדם, אל גופם. יום ארוך עבר על כולם במסע התקווה האינסופי.
הטקס תם. המולת הגלגלים הסובבים על צירם, ורחש האנשים היוצאים אל העיר החדשה ובתי המלון. הנהר ממשיך לזרום בנחישות קדימה. ואני, ישוב שוב מול הגה רכבי, מוצא עצמי נוהג אל מחוזות אחרים, אל מחוץ ללורד, עיירת התקווה הטובה, אל מקומות שהבריא פוסע בהם מחויך בין שבילים ארוכי דרך – ועיני רטובות עד מאוד.

האם היית ביעד הזה?

  • 3

    כן הייתי

  • 2

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

טירת הנשרים בדרום צרפת

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות