תפריט עמוד

לונדון – כדורגל כחלק מהעיר

לונדון – כדורגל כחלק מהעיר

כדורגל בלונדון הוא הרבה יותר מספורט, ומיקומם הגיאוגרפי של המועדונים והתרבות שצמחה סביבם מהווים חלק חשוב מסיפור העיר ותושביה. למה מבקשים אוהדים שרופים להיקבר במגרשי כדורגל, מה הקשר שבין חוליגניות למדיניות הכלכלית של תאצ'ר ולמה כדורגל בלונדון נחשב לחוויה חברתית ותרבותית הכרחית

לפני כמה שנים נוצרה קרחת דשא מכוערת באחת הרחבות באיצטדיון ווייט הארט ליין של קבוצת הכדורגל טוטנהאם הלונדונית. הסיבה: פיזור לא מבוקר של אוהדים שרופים, תרתי משמע, שביקשו כי לאחר מותם יפוזר אפרם על כר הדשא של המועדון האהוב עליהם. במועדון ארסנל, השכן מצפון לונדון, העניינים קצת יותר מסודרים – אוהדי הקבוצה יכולים להיקבר רק בצד המגרש, בצנצנות מיוחדות. ככה זה באנגליה, אהדת התושבים למועדוני הכדורגל אינה יודעת גבולות, והדבר בולט גם בלונדון, על שלל מועדוניה.

גמר הגיבע בין צ'לסי ללידס, 
1970. צ'לסי נודעה אז כחממה לאוהדים חמומי-מוח מן הימין הקיצוני. כיום נפגשים ביציעים ברוקרים ופרסומאים

כדורגל בלונדון הוא הרבה יותר מספורט, ומיקומם הגיאוגרפי של המועדונים והתרבות שצמחה סביבם מספרים חלק לא קטן מסיפור העיר ותושביה. עד סוף ימי הביניים היתה לונדון עיר מסחר קטנה בקנה מידה אירופי על גדות התמזה, בנויה בעיקר מעץ (ועל כן חלקים גדולים ממנה נהרסו בשריפת הענק ב־1666). את העיר ניהלו אגודות סוחרים, אך סמלי הכוח והשלטון הפוליטיים והדתיים – כנסיית קנטרברי, הפרלמנט בווסטמינסטר והארמונות שבהם ישבו המלכים – היו כולם מחוץ לחומות ה"סיטי". הכוח האמיתי היה בידי המלכים והאצילים, בעלי האדמות, שהספורט החביב עליהם היה דווקא טניס. עד היום אפשר להתרשם ממגרשי הטניס המפוארים, למשל בארמון המפטון־קורט של המלך הנרי השמיני.
אט־אט השתנתה התמונה. הסוחרים החלו להפליג ברחבי תבל, הון החל לזרום לבירת הממלכה ובריטניה הפכה לאימפריה הגדולה ביותר, מבחינת שטח לפחות, בתולדות העולם. במאה ה־19, אחרי הנצחונות הגדולים על צרפת של נפוליאון, משלו הספינות של הצי הבריטי בימים, ומוצרי המהפכה התעשייתית של בריטניה הפכו את האי הקטן בשולי אירופה ל"בית המלאכה של העולם".
לונדון, הבירה הכלכלית החדשה של העולם, הפכה במהירות למטרופולין ענק. במחצית השנייה של המאה ה־18 הוסרו חומות הסיטי ושעריה, ולונדון החלה להתפשט לכיוון ווסטמינסטר. בראשית המאה ה־19 צמח נמל לונדון והיה לנמל הגדול ביותר בבריטניה, ב־1836 נחנך שירות הרכבות הראשון בעיר (מגשר לונדון לגריניץ') ובזמן מלכותה של המלכה ויקטוריה (1837־1901) צמחה העיר והתחילה לבלוע את אזורי הכפר שסביבה.
מה שהיה פעם הסיטי של לונדון הוא היום מעוז פיננסי אדיר, עמוס מגדלי בטון וזכוכית. עיירות ציוריות של פעם, כמו המסטד והייגייט, הן היום שכונות גדולות, כמעט במרכזה של העיר העצומה המוקפת בחגורת ענק של האוטוסטרדה 25־M. גולדרס גרין, למשל, המעוז היהודי־ישראלי של לונדון, היתה רק לפני מאה שנים כפר שליו, שהיו מגיעים אליו מלונדון ברכבת. היום השכונה היא חלק מלב־ליבה של לונדון, ומכל מקום בעיר אפשר להגיע אליה בתוך דקות ספורות בNorthern Line- של התחתית (ראו כתבה בעמ' 22).

פחם, ערפיח ומועדוני הכדורגל
לא כל תושבי בריטניה ולונדון נהנו מן השפע האדיר שזרם אל האי במאה שעברה. בשנים שבהן משלה האימפריה הבריטית בימים וביבשות, נמקו רבים מתושבי האי בגיל צעיר במכרות הפחם ובמפעלי הטקסטיל של צפון אנגליה וסקוטלנד, או בעבודת פרך במזחים, במספנות ובבתי החרושת של לונדון.
החלוקה בין עשירים לעניים הכתיבה את התפתחות העיר, וגם את צמיחתם ופיזורם של מועדוני הכדורגל. מקור האנרגיה שהפעיל את הכרך העצום במאה ה־19 היה הפחם, ולונדון היתה מכוסה תמיד בשכבה של ערפיח כבד. הרוחות בלונדון נושבות ממערב למזרח, ועל כן העשירים ובני המעמד הבינוני הקימו את בתיהם היפים – בסגנון ג'ורג'יאני ואדוארדיאני – במערב העיר, בווסט־אנד היוקרתי. עד היום חיים העשירים־באמת באיזור

משחק באיצטדיון של פולהאם, 1931. המועדון נוסד ב-1879 ופני זמן לא רב רכש אותו איש העסקים המצרי מוחמד אל-פייד, הבעלים של הכלבו היוקרתי "הרודס", ואביו של דודי אל-פייד, מאהבה של הנסיכה דיאנה

זה, למשל במארבל ארץ'. עניי העיר נאלצו להסתפק באיזור המזרחי, והתנחלו בהמוניהם ליד המזחים והמפעלים פולטי הערפיח, אשר סיפקו את פרנסתם. כאן, בשכונות עוני מזוהמות, מחניקות ומוכות ביוב ושחפת, נוצר האיסט־אנד וצמחה תרבות מעמד הפועלים של לונדון – עם הפאבים המסריחים, המבטא הקוקני והכדורגל.
לכאן הגיעו גם המהגרים העניים – האירים אחרי הרעב הכבד של אמצע המאה שעברה, היהודים בתחילת המאה הנוכחית. עד תחילת שנות החמישים היה האיסט־אנד ה־איזור היהודי של לונדון עם תרבות שלמה אשר נעלמה כמעט לחלוטין. רוב היהודים התקדמו מאז מבחינה כלכלית, והיום הם מתגוררים בצפון־מערב העיר או הרחק במזרח, בפרברים יוקרתיים כצ'יגוול (Chigwell). היום מלאות השכונות הדלות והמוזנחות של האיסט־אנד במהגרים עניים מג'מייקה, ניגריה, סרילנקה ובעיקר בנגלדש (ראו כתבה בעמ' 32).
הכדורגל האנגלי התפתח בסוף המאה שעברה כמשחק של "העם" – כלומר, של בני המעמדות הנמוכים – ומרבית המועדונים הוקמו בערים המתועשות של צפון אנגליה, או באזורים ובפרברים העניים יותר של לונדון. התמונה לא השתנתה הרבה מאז. בכל האיזור הגדול של צפון־מערב לונדון, בין מועדון בארנט מהליגה הנמוכה למועדון קווינס פארק ריינג'רס במערב, עדיין אין שום מועדון של כדורגל מקצועני, מלבד ווטפורד של אלטון ג'ון (ואלון חזן ורוני רוזנטל), הנמצא באיזור שאינו נחשב חלק רשמי של לונדון. על מועדון כדורגל בלב הווסט־אנד אין מה לדבר. מובן שגם מחירי הנדל"ן משפיעים, אבל עניין זה אינו מונע, למשל, מאיצטדיון הקריקט המרכזי – "לורד'ס" (Lord’s) – לתפוס שטח קרקע עצום, שערכו מאות מיליוני פאונד, ברובע היוקרתי סנט ג'ונ'ס ווד (St. John’s Wood). קריקט תמיד היה משחקם של הג'נטלמנים, בני המעמד הגבוה.

גזענים, חוליגנים ומועדון ווסטהאם
את המסע בין מועדוני הכדורגל של לונדון ראוי, אם כך, להתחיל באזורי העוני של העיר, באיסט־אנד. המועדון המרכזי של האיסט־אנד הוא ווסטהאם, עליו שומעים בישראל הרבה באחרונה תודות לאייל ברקוביץ' (וגם מבחינה היסטורית, למועדון יש די הרבה אוהדים יהודים, אשר פעם גרו באיזור). ווסטהאם, קבוצה בינונית בגודלה ובהישגיה, משחקת באיצטדיון אפטון פארק.
אפשר היה לצפות שיציעי איצטדיון הבית יהיו מלאים בצופים ומעודדים מבנגלדש, אך לא כך הוא. ביקור ברבים מאיצטדיוני הכדורגל האנגליים מזכיר מבחינה סוציולוגית את

המגרש של קווינס פארק ריינג'רס במערב העיר. החלוקה בין עשירים לעניים הכתיבה את התפתחות העיר, וגם את פיזורם דל מועדוני הכדורגל | צילום: אמנון אבישי

דרום־אפריקה של תקופת האפרטהייד, והדבר נכון במיוחד לגבי מועדון כמו ווסטהאם. אין כמעט פנים שחורות ביציעים. מרבית הצופים הם אנגלים־לבנים מהמעמדות הנמוכים, והגזענות חוגגת לעיתים קרובות. בשנות השלושים היה האיסט־אנד המעוז העיקרי של הפשיסטים הבריטים בהנהגת אוסוולד מוזלי, אשר התנגשו אז ברחובות עם המהגרים היהודים. בשנות השבעים שבה הגזענות והרימה ראש, והשחקנים השחורים הראשונים שהופיעו במגרשים ספגו מטחי בננות וקריאות גנאי לאורך כל דקות המשחק. גם היום האיסט־אנד הוא מוקד למתחים על רקע גזעי, ומקום הפעילות העיקרי של תנועות ימין לאומניות קיצוניות, ששונאות מהגרים; אבל המצב השתפר. בווסטהאם ובמועדונים אחרים יש הרבה מאוד שחקנים שחורים, הרכב הקהל המגיע למגרשים השתנה, וגזענות גלויה, אלימה וקולנית נשארה נחלתו של מיעוט, שהרוב מתייחס אליו במיאוס.
עוד תופעה שנעלמה כמעט לחלוטין מאיצטדיוני הכדורגל של אנגליה היא החוליגניות. בשנות השבעים והשמונים היתה החוליגניות במגרשים ביטוי אלים ועצוב לרמת האבטלה והתסכול של אזרחי מדינה במשבר כלכלי מתמשך. התעשיות הוותיקות נעלמו במסגרת כלכלת השוק החופשי של מרגרט תאצ'ר, ואיתן מקומות העבודה. חלק מהזעם שהצטבר בקרב אלה שנזרקו לרחוב עקב ה"שינויים המבניים", תועל לשתייה ולהתפרעות במגרשים. בין זה לבין כדורגל היה מעט מאוד.
מועדון לונדוני אשר התפרסם בשל החוליגניות המזעזעת של אוהדיו היה מילוול, מועדון מן הליגה השנייה, אפור כמו איזור הדוקלנדס (Docklands) ההיסטורי של לונדון, שממנו באים מרבית אוהדיו, רבים מהם צאצאים למהגרים אירים החיים בשיכונים ציבוריים זולים באזורים המדכאים של דרום־מזרח לונדון. מחקרים סוציולוגיים וסרטים דוקומנטריים של ה־BBC נעשו על אוהדי מילוול ועל "כלי הנשק" המגוונים שהביאו עימם למשחקים.
ברובע וופינג (Wapping) הסמוך ניהלו מרגרט תאצ'ר ותומכיה, דוגמת איל העיתונות רופרט מרדוק, קרב קשה ואף אלים נגד איגוד עובדי הדפוס, עד שהצליחו להעביר לשם את עיתון ה"טיימס" שמרדוק רכש. איזור הדוקלנדס, שפעם היה משכן לסבלי נמל קשי יום, הוא היום אחד מאזורי הנדל"ן החמים למבני עסקים בלונדון; ומובן שכבר מגיעה לשם רכבת חדשה, מהירה ונוחה. לא תמיד זה היה כך. התחתית התפתחה בתחילת המאה באמצעות הון פרטי, ובאופן טבעי נחפרה בעיקר באזורים של בעלי ממון – במערב העיר. משום כך, עד היום, מערב לונדון מלאה בקווי רכבת תחתית, ובלב האיסט־אנד פועל רק קו אחד, החוצה את העיר דרכו לפרברים היקרים יותר בשולי העיר ממזרח.

ברוקרים, פרסומאים ומועדון צ'לסי
אנגליה כולה, ולונדון במיוחד, עברה מהפכה כלכלית וחברתית גדולה מאז ימי תאצ'ר; ממדינה בעלת בסיס תעשייתי מיושן ומתפורר עם מעמד פועלים גדול, למדינה שחלק ניכר מהתוצר הלאומי שלה מבוסס על ענפים כלכליים שבהם מרוויחים את לחמם בני המעמד הבינוני – שוק ההון, פרסום, עיצוב, בידור, תקשורת ומוסיקה. לכל אלה, ולא למכרות הפחם ולמפעלים, קשור עתה עולם הכדורגל בטבורו.
לונדון היתה גם לקוסמופוליטית יותר מאשר אי־פעם בעברה, והשינוי ניכר לא רק בשפע

בשנות השבעים והשמונים חגגה במגרשים החוליגניות, ביטוי אלים ועצוב לרמת האבטלה והתסכול של אזרחי מדינה במשבר כלכלי מתמשך. התופעה כמעט נעלמה 
צילום: אמנון אבישי

מסעדות מעולות, אלא גם בשילוב הולך וגדל של שחקנים ומאמנים זרים במגרשי הכדורגל,  פעם מבצרם של האנגלים לא פחות מאשר הגינות שלהם. שינוי זה בולט במיוחד במועדון הכדורגל של צ'לסי, שבדרום־מערב לונדון.
צ'לסי הוא אחד הרובעים היפים של בירת הממלכה. בכל שנה, באביב, נערך בו פסטיבל פרחים ענק, ובעשורים האחרונים הוא גם רובע אופנתי במיוחד בקרב אנשי בוהמה עם כסף. במרכזו עובר קינגס רוד, עם חנויות אופנה וספרי צמרת, לאלה שמבינים באמת ב"טרנד" של השעה. עד לפני זמן לא רב, רק מעט מכל זה היה קשור למועדון צ'לסי הסמוך, שנוסד ב־1905 ואשר "יציעיו" היו תלוליות אדמה ופחם שנחפרו בתחנות הרכבת התחתית. צ'לסי זכתה לכמה הצלחות בשנות השישים והשבעים, אך נודעה גם כחממה לאוהדים חמומי־מוח מן הימין הקיצוני. מאז השתנתה התמונה. צ'לסי היא היום מועדון ענק, שבונה קומפלקס מסחרי אדיר ממדים סביב איצטדיון מרשים.
כדורגל הוא ביג־ביזנס. כמו בשאר מגרשי הליגה האנגלית, היציעים הקירחים באיצטדיון צ'לסי, שפעם נדחסו אליהם בעמידה המוני בני אדם, מכוסים עתה במושבים יקרים ומשמשים מקום מפגש שבועי לברוקרים ולאנשי פרסום. כדורגל וקוסמופוליטיות הם עכשיו הבון־טון של בני המעמד הבינוני באנגליה, ועל המגרש בצ'לסי מתרוצצים לא פחות משמונה שחקנים בני לאומים שונים, בהנהגתו של מנג'ר איטלקי.

כסף, זרים ומועדוני ווימבלדון ופולהאם
אפילו מועדון פולהאם הקטן, הסמוך לצ'לסי, נהנה מפריחה מחודשת תודות לשילוב בין כדורגל לעולם הכסף הגדול. מועדון פולהאם נוסד ב־1879 על ידי נוצרים טובים מכנסייה סמוכה, ולמרות שלא זכה בתארים, ריתק בשנות השלושים עד 50,000 צופים בכל משחק. לאחר מכן החלה דעיכה ארוכה. המחזאי דניס פוטר שם בשנות השמונים בפי גיבור "הבלש המזמר" את המשפט הבא: "בכל המגרשים יש חוליגנים מבחילים, חוץ מאשר ביציעי פולהאם. לשם האדם הולך כאשר הוא רוצה להיות לבד".
חלף רק עשור מאז, ולפולהאם יש כבר יותר מצופה אחד. ואולי חשוב מכך, למרות מעמדה הנמוך, רכש אותה איש העסקים המצרי מוחמד אל־פייד, הבעלים של הכלבו היוקרתי "הרודס" ואביו של דודי אל־פייד, מאהבה של הנסיכה דיאנה. בתקופת הממשלה השמרנית מנע משרד הפנים הבריטי מאל־פייד לקבל אזרחות, אבל הוא מצא דרך אחרת להתקבל בחברה האנגלית: הוא הגשים את חלומו של כל אנגלי, להיות הבעלים של קבוצת כדורגל משלו. כסף לא חסר שם, ואל־פייד טוען שהוא מתכנן להפוך את פולהאם לאחת הקבוצות הגדולות באנגליה.
גם למועדון ווימבלדון, אף הוא בדרום־מערב לונדון, יש יושב־ראש שאינו אנגלי במקור: סם המן, מלבנון. ווימבלדון היא אחד הפלאים של הליגה האנגלית בעשור האחרון. איזור ווימבלדון עצמו הוא פרבר לונדוני עשיר, אך הוא מפורסם בעיקר תודות לאליפות הטניס האליטיסטית הנערכת בו (ראו עמ' 18). למועדון הכדורגל של ווימבלדון אין יותר מכמה אלפי צופים, וגם אין לו מגרש משלו (ולכן הקבוצה נאלצת לשחק באיצטדיון של מועדון קריסטל פאלאס שבדרום לונדון). ובכל זאת, המועדון שורד בליגה הבכירה ואף זכה פעם בגביע. השיטה בווימבלדון היא כזו: הם מאתרים שחקנים בעלי פוטנציאל, בעיקר שחורים, מהפארקים של דרום־לונדון ומהליגות הנמוכות ומטפחים אותם. יחד נוצרת חבורה מלוכדת ומלאת רוח לחימה. "כלבנוני, אני יודע מה זה להיות אנדרדוג", אמר פעם המן, "זה אנחנו נגד כל העולם".

יהודים ותותחנים, טוטנהאם וארסנל
משחק בין ווימבלדון לבין צ'לסי נחשב בעיני אוהדיהן לדרבי של דרום־מערב לונדון, וזוהי רק אחת מן היריבויות המקומיות העזות בין קבוצות מאזורים שונים בעיר. הדרבי הגדול באמת הוא של הצפון, בין טוטנהאם לארסנל, שני המועדונים הגדולים והמפורסמים ביותר של המטרופולין.
מועדון טוטנהאם, שנוסד ב־1882 ונקרא על שם הרובע שבו הוא שוכן בצפון העיר, זכה

בעבר, האוהדים היו בני מעמד הפועלחם ברובם. כיום, עולם הכדורגל קשור בטבורו לבני המעמד הבינוני, ומשחק כדורגל נחשב לחוויה חברתית ותרבותית הכרחית עבורם
צילום: אמנון אבישי

בתולדותיו בשתי אליפויות (זה לא הרבה), אבל בשמונה גביעים (וזה הרבה מאוד). רובע טוטנהאם הוא אמנם איזור ירוד ועני למדי, ובו אוכלוסיה גדולה של מהגרים מאיי הודו המערבית ומאפריקה, אבל הקהל באיצטדיון בווייט הארט ליין מגיע מכל רחבי צפון לונדון. יהודים רבים אוהדים את הקבוצה, והם המקור לכינוי שדבק בכל אוהדי הקבוצה, גם באלה הלא־יהודים: "יידוס". במקור, זוהי מלת גנאי ליהודים, שהאוהדים שומעים לא מעט מאוהדי קבוצות יריבות, אבל חסידי טוטנהאם הפכו את השם למקור גאווה. ה"יידוס" נחשבים לאוהדי הכדורגל העשירים באנגליה (למרות שזו הגזמה והכללה לא מדויקת) ול"צמחוניים" בכל מה שקשור לעידוד.
יריבתה הגדולה של טוטנהאם, ארסנל, היא אלופת אנגליה הנוכחית וקבוצת הכדורגל הלונדונית המצליחה והמפורסמת ביותר, עם 11 אליפויות ושבעה גביעים. סיפורם של המועדון ואוהדיו ממצה יותר מכל את השינויים שעברו, ועוברים, מועדוני הכדורגל בלונדון.
ארסנל נוסדה ב־1896, לא בצפון העיר אלא הרחק בדרום־מזרחה, באיזור של מעמד הפועלים (דאז), ווליץ' (Woolwich), שליד נהר התמזה. באיזור שכן ארסנל הנשק העצום של הצי המלכותי הבריטי, והקבוצה, שכמה משחקניה עבדו במחסני הנשק, נקראה תחילה על שם אחד ממחסני הנשק, ולאחר מכן "דה רויאל ארסנל". העוצמה האדירה של הצי הבריטי נשענה באותם הימים על ספינות תותחים, וכך זכתה הקבוצה לכינוי שמלווה אותה עד היום: "התותחנים".
ב־1913 עברו "התותחנים" של ארסנל לרובע הייבורי, איזור של בני המעמד הבינוני־נמוך שבצפון לונדון. בעקבות הישגיהם הגדולים בשנות השלושים – זכייה בחמש אליפויות – הצליח המנהל המפורסם של המועדון, הרברט צ'פמן, לשכנע את רשויות העיר לשנות את שמה של תחנת הרכבת התחתית הצמודה לאיצטדיון, גילספי רוד, לשם המועדון. ארסנל הוא מועדון הכדורגל היחיד בעיר שעל שמו נקראה תחנה של רכבת תחתית, ולפחות בעיני אוהדי "התותחנים" זהו כבוד גדול.
ארסנל זכתה בהצלחות גם בשנות השבעים והשמונים, אבל בשל סגנון משחקה קיבלה את הכינוי הלא מחמיא "ארסנל המשעממת". העדנה באה לה מכיוון אחר, ומפתיע. ניק הורנבי, עיתונאי, סופר ואוהד שרוף של הקבוצה, כתב לפני כמה שנים ספר מצליח (שכבר עובד לסרט) על נפלאות אהדת הכדורגל ואהדת ארסנל בפרט. ספרו של הורנבי היה החלוץ בהכתבתה של אופנה חדשה, שבה הכדורגל, פופולרי יותר מאי־פעם, נחשב לחוויה חברתית ותרבותית הכרחית עבור בני המעמד הבינוני. בני מעמד זה מאכלסים בשפע את איזלינגטון והייבורי, שם שוכן מועדון ארסנל.
השינויים בסגנון המשחק של ארסנל, אשר חוללו המנג'ר הצרפתי ארסן ונגר וליגיון זרים של שחקנים צרפתים והולנדים, השלימו את ביסוס מעמדה של ארסנל כקבוצה המובילה של לונדון. בשל הביקוש העצום לכרטיסים, והסירוב של המועצה המקומית לאשר את הגדלת איצטדיון הייבורי, המכיל רק 40 אלף מקומות, מאיימת הנהלת המועדון להעביר את משחקי הקבוצה לאיצטדיון וומבלי שבצפון־מערב לונדון – אחד משני איצטדיוני הכדורגל המפורסמים בעולם, יחד עם "המרקאנה" של ריו דה־ז'נירו. אבל איצטדיון זה כבר שייך למסע אחר.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

קובנט גרדן, לונדון

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות

כתבות מלונדון

טיול בלונדון בעקבות ג'ק המרטש ופושעים נוספים
טיול בלונדון בעקבות ג'ק המרטש ופושעים נוספים

ברחובותיה של לונדון חיו ופעלו כמה מהפושעים הגדולים בהיסטוריה, שסיפוריהם הפכו לסרטים פופולריים. כתב הפלילים הוותיק בוקי נאה, שעולם הפשע הוא חלק משגרת חייו, מספר על לונדון של ג'ק המרטש, האחים התאומים קריי וחברי הכנופיה של "הג'וב הבריטי" ...

לונדון עם ילדים: ארבעה ימים בעיר ובסביבתה
לונדון עם ילדים: ארבעה ימים בעיר ובסביבתה

פארקים מעוררי קנאה, טירות עתיקות, חנויות צעצועים מלהיבות והרבה הארי פוטר - בלונדון יש כל מה שצריך לחופשה משפחתית מענגת. רשמים מארבעה ימים נפלאים עם בת העשר בלונדון וסביבתה

קיו גרדנס – ביקור אביבי
קיו גרדנס – ביקור אביבי

בקיו גרדנס, הגנים הבוטניים הגדולים והמפורסמים בעולם, תמצאו יערות, אגמים, חממות עם צמחים טרופיים ואחרים, ערוגות פרחים ססגוניות, מדשאות, ארמונות וגם אטרקציות לכל המשפחה. מדריך לביקור בגנים