תפריט עמוד

לונדון: הכי קוסמופוליטית

לונדון: הכי קוסמופוליטית

יותר מאי־פעם, לונדון היא העיר הקוסמופוליטית ביותר בעולם. אחד מכל חמישה תושבים נמנה עם מיעוט אתני כלשהו; מדברים בה 193 שפות והולכים לעשרות כנסיות, מסגדים, מקדשים, בתי כנסת ומקומות פולחן. מואזין אוכל המבורגר סיני בפארק בריטי ולובש ג'ינס כדי לשפר את הקארמה שלו? זו חייבת להיות לונדון

"אולי מפני שאני לונדוני, אוהב אני את לונדון", נאמר בשיר ישן. אולי. וייתכן, שרק משום שהשיר ישן הוא מנסה לדבר על ה"לונדוני". היום, אף אחד לא יכול להגדיר בבירור מיהו לונדוני. מכל הערים בעולם, לונדון היא הקוסמופוליטית ביותר. אחד מכל חמישה תושבים בה נמנה עם מיעוט אתני כלשהו – סיני, ערבי, קריבי, אפריקאי, הודי, אירי, פקיסטאני או יווני; וזו רשימה חלקית. בבירת הממלכה מדברים 193 שפות, וחיים בה נוצרים מכל הזרמים והכיתות, מוסלמים, יהודים, הינדואים, סיקהים, זורואסטרים (מאמינים בדת זרטוסתרא), בודהיסטים על מגוון אמונותיהם, מאמינים בדת מיתראס ובעוד מיני דתות חדשות יותר או פחות – ולכולם כנסיות, מסגדים, מקדשים, בתי כנסת ומקומות פולחן משלהם.
במהלך מאות שנות צמיחתה העשירה לונדון את עצמה, כלכלית ותרבותית, בכך שקיבלה אליה זרים ונרדפים – הוגנוטים צרפתים, יהודים ספרדים, תומכי המלוכה הצרפתית, פליטי המהפכה הרוסית. במאה הנוכחית, בעיקר משנות החמישים, החלו לזרום לבירה הבריטית גלים גלים של מהגרים מהאימפריה המתפרקת, במסגרת הדה־קולוניזציה של המושבות שמעבר לים.
עשרות אלפי מהגרים מאסיה נחתו בהיתרו בעשורים האחרונים, רבים מהם מתגוררים

לצד מדיניות מוצהרת של קבלת הזר והשונה, רווחה בבריטניה, מאז ומעולם, גם שנאת זרים בעיקר שחורים והודים | צילום: טל גליק

בשכונות הקרובות לשדה התעופה וחוזרים מדי יום לעבוד בו. דור אחד לפני בואם הוזמנו תושבי האיים הקריביים לאייש משרות בתחבורה הציבורית העירונית של לונדון. גם הם נשארו, במיוחד בבריקסטון ובצפון קנסינגטון. הבנגאלים התיישבו באיסט־אנד, שהיה בעבר שכונה של יהודים. אלה מצאו בינתיים את הארץ המובטחת באיזור סטמפורד היל, ואחר כך התפשטו לכל האיזור שממערב לו. קפריסאים התחילו להגיע ללונדון מאז שהאי הועבר לידי הבריטים ב־1878, ובעשורים האחרונים הגיעו לבירה תורכים ויוונים רבים ממוצא קפריסאי. ב־1993 חיו יותר מ־200,000 יוצאי קפריסין בלונדון, רבים מהם בהארינגיי (Harringay). היוונים הקפריסאים שהגיעו מאוחר יותר התנחלו בעיקר בקמדן טאון, ותורכים רבים שהגיעו מקפריסין התיישבו באיזור דלסטון (Dalston) והביאו איתם ללונדון, בין השאר, קבב משובח ואמני גרפיטי מצוינים.
היום, יותר מאי־פעם, יש תחושה שלונדון אינה מהווה רק מקלט מדיני או כלכלי לפליטים רבים, אלא מעשירה את עצמה בשפע התרבויות, הדתות והמאכלים שאלה מביאים איתם. כאן מדברים סינית, שם מצוינים שמות הרחובות בהינדית, מעבר לכביש מחליפים עובדים מבנגלדש חוויות מיום העבודה, ונשים מוסלמיות שפניהן מכוסות רעלות פוסעות במהירות ברחוב – כולם לונדונים, לא פחות מאלה שאבותיהם הגיעו לאנגליה על סיפון סירות הוויקינגים.
וכך, אוטובוס קומתיים עם פרסומת לרשת אופנה בריטית, המציעה קארמה טובה יותר לעוטים את מחלצותיה, נראה מובן מאליו, בדומה לשמו של המגאזין החדש העולה בשמי המו"לות הלונדונית: "פנג־שווי לחיים מודרניים". לתייר המזדמן לעיר, השינוי בולט במיוחד במגוון המסעדות: אמריקאיות, אוסטרליות, בלגיות, ברזילאיות, בורמזיות, קריביות, סיניות, יפאניות, אתיופיות, צרפתיות, גרוזיניות, יווניות, הונגריות, הודיות, איריות, איטלקיות, קוריאניות, מלזיות, אינדונסיות, מכסיקניות, מרוקאיות, טוניסאיות, לבנוניות, יהודיות, פרואניות, פולניות, פורטוגליות, רוסיות, ספרדיות, תורכיות, שוודיות, תאילנדיות ועוד כמה שהשמטתי; כולן כאן, משנות באורח דרמטי את תרבות האכילה הלונדונית.

הצד האפל של הקוסמופוליטיות
רב־תרבותיות ורב־אתניות זה טוב ויפה וטעים, אבל בקוסמופוליטיות של לונדון יש גם צדדים מכוערים. הגירה אינה דבר קל בשום מקום בעולם, וקשה במיוחד להשתלב בחברה הבריטית, המבוססת עדיין על תפיסות היררכיות נוקשות והנאבקת בשיטת המעמדות העתיקה, על פעריה הכלכליים והחברתיים. כאשר מתלווה לכך גזענות  העניין קשה עוד יותר.
לצד מדיניות מוצהרת של קבלת הזר והשונה, רווחה בבריטניה, מאז ומעולם, גם שנאת זרים. כבר במאה העשירית ביקרו רבים בחריפות את המלך אדגר, על כך שהזמין לאנגליה אנשים "בעלי מנהגים זרים ומרושעים". במהלך ימי הביניים סבלו יהודי אנגליה מרדיפות (ואף גורשו מהמדינה בשנת 1290), ושנאת זרים היתה גם מגורמי התקוממות האיכרים ב־1381. במאה הנוכחית סבלו מגזענות בעיקר השחורים, הסינים וההודים. בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה התמקדה שנאת הזרים בשחורים, ובבתי הארחה רבים בעיר נתלו שלטים: "אין כניסה לשחורים". ב־1949 תקפו כאלף לבנים בית הארחה בדפטפורד 
(Deptford) שבו התגוררו שחורים, וב־1958 נרשמה סדרה של תקיפות שחורים באיזור נוטינג היל 
(Notting Hill).
בשנות השמונים עלה נושא האלימות על רקע גזעי לדיון ציבורי נוקב, בעיקר

אנשי הרי קרישנה עושים נפשות לאמונתם הם מראה נפוץ בעיר, שיש בה נציגות לכל הזרמים והכיתות | צילום: טל גליק

בעקבות מהומות שבהן התעמתו שוטרים עם שחורים בבריקסטון שבדרום העיר. "בואו נודה בזה – גזענות וגזענים נפוצים מאוד במשטרה ובחברה בכלל", אומר ווינסטון סילקוט, בראיון מבית הכלא שפורסם באחרונה ב"אובזרוור". סילקוט, שחור שהורשע ברצח איש לבן, ממשיך לשבת בבית הסוהר למרות שמאז 1991 ברור כי המשטרה בדתה את הראיות שהביאו להרשעתו. המקרה של סילקוט, הכלוא זה 12 שנים, הפך לסמל המאבק נגד הגזענות בבריטניה בכלל ובמשטרה הבריטית בפרט.
בדו"ח שפורסם באוקטובר 1998 הואשמה המשטרה באוזלת־יד במה שנוגע לחקירת פשעים בעלי מרכיב גזעי, ונטען כי האפליה קיימת גם במערכת המשפט ומאפיינת פסקי דין רבים. הנהגת המשטרה אינה מתכחשת לבעיה. ראש מטה הקצינים של המשטרה, למשל, הודה כי היה גזעני בצעירותו ואמר כי גזענות דומה לאלכוהוליזם: "אתה לא יכול לעשות דבר ביחס לבעיה שלך עד שאתה מכיר בה". אט־אט מכירים הבריטים בבעיה, בין השאר בעקבות העיסוק הגובר בשאלות זהות של בני הדור השני של המהגרים. הנושא קיבל וממשיך לקבל ביטויים רבים בקולנוע (למשל, "סמי ורוזי עושים את זה", "מכבסה יפהפייה שלי"), בתיאטרון (למשל, "Crazy Horse" ו־"Made in England", מחזות שעוסקים בכור ההיתוך האתני של לונדון ובבעיות זהות של מהגרים אסיאנים בעיר), בספרות ובאמנויות הפלסטיות, ומעורר שאלות נוקבות באשר לזהות הבריטית בכללותה.
לכולם ברור שהבעיה אינה מתחילה ואינה נגמרת במשטרת לונדון. משטרה היא מוסד חברתי והשוטרים הם תוצרי החברה הבריטית, שהגזענות מאפיינת חלקים רבים ממנה. בשנים האחרונות החלו מחקרים שונים לחשוף גם את הפגיעות הפחות גלויות של הגזענות. לדוגמה, במקומות עבודה. "בבית הספר ללימודי המזרח ואפריקה באוניברסיטת לונדון", אומרת ננה אודורי, נציגת הסטודנטים השחורים, "ההנהלה מעודדת סטודנטים שחורים להירשם, כי הם מכניסים לאוניברסיטה כסף. אבל מה מצבם בסגל? עד שנות השמונים לא היה בסגל האקדמי אפילו שחור אחד. היום יש שני חברי סגל שחורים שמלמדים שפות אפריקאיות, אך הם במעמד זוטר. עד היום מסרבת ההנהלה למסור נתונים רשמיים באשר להתפלגות השחורים בקרב הסטודנטים, המנהלה והסגל האקדמי, למרות ששיוך גזעי הוא נתון שנאסף מכל סטודנט שנרשם לאוניברסיטה".
למרות הגזענות וקשיי הקליטה, ייחודה של הקוסמופוליטיות הלונדונית לעומת ערי מהגרים אחרות מתבטא בכך שלא התפתח בה אוסף של גטאות אתניים, ורבות משכונותיה של לונדון מעורבות. ובכל זאת, ממחקרים שנערכו בשנים האחרונות עולה כי עמדות גזעניות משפיעות על קבוצות אתניות בהחלטה שלא להתגורר באזורים שבהם חי רוב לבן, לא לבלות במקומות שבהם מבלים בעיקר לבנים ולא להשתמש בתחבורה ציבורית בשעות הלילה מחשש לאלימות על רקע גזעי. אפשר למפות כמה אזורים בלונדון, שבהם מתרכזות קבוצות אתניות; נתמקד בהודו הקטנה בסאותהול (Southhall) שבדרום־מערב העיר, בצ'יינה טאון שבסוהו, בבריקסטון השחורה ובלונדון הערבית.

הודו הקטנה בסאותהול
ההפתעה הראשונה שמזמנת סאותהול מתגלה עם כניסתה של הרכבת לתחנת סאותהול. כאן השלטים כתובים לא רק באנגלית, אלא גם בכתב הודי. וכך גם שלטי הרחובות ושלטי החוצות המפרסמים את הסרטים החמים האחרונים מבית היוצר של "בוליוור", תעשיית הסרטים המשגשגת של בומביי.
ביום שבו הגעתי לסאותהול היו הרחובות מקושטים בבלונים. הסיבה התבהרה לי בעזרת השלטים הממוחשבים בתחנות האוטובוסים, אשר בישרו כי "בשל חגיגות יום הולדתו של גורו ננק, ייתכנו עיכובים שונים. עימכם הסליחה". האולטרא־מודרניוּת הממוחשבת של השלטים נראתה לרגע כאנטיתזה למסרים ששידרו ול"הודו הקטנה" שסביב, אבל זוהי בדיוק סאותהול.
כבר במאה ה־18 החלו להגיע לאנגליה מלחים מהודו, משרתות ומאוחר יותר גם בני

הפגנה בסאותהול. ב"הודו הקטנה" שבלונדון חיים כיום יותר מחצי מיליון הודים, פקיסטאנים, בנגלדשים וסרילנקים | צילום: טל גליק

אצולה (שבאו להתחנך בלונדון), אך קהילה קבועה של הודים החלה להתפתח רק בשנות העשרים של המאה הנוכחית. הקהילה גדלה מאוד בשנות החמישים והשישים, כשבבריטניה התיישבו מאות אלפים מיוצאי תת־היבשת. היום חיים בלונדון יותר מחצי מיליון הודים, פקיסטאנים, בנגלדשים וסרילנקים, על שלל לשונותיהם ודתותיהם.
מרבית התושבים בסאותהול הם מפנג'אב, בעיקר סיקהים, אבל גם מוסלמים והינדואים, והחנויות, כמו בכל מקום, מנסות לספק את צורכי כל הלקוחות: בחנויות דת אפשר לרכוש תמונות של המקדש הסיקהי באַמְרִיטְסַר, של הכעבה שבסעודיה וגם של גאנש, האל שחציו פיל וחציו אדם; בחנויות המגאזינים אפשר למצוא מבחר מעיתוני הודו; בחנויות הבגדים מוכרים כמעט רק סלוואר קמיז (הבגד של נשות פנג'אב), קורטות (חולצות הגברים) וגם סארי וסנדלים הודיים; בסופרמרקט המזון אדיר הממדים מוצעים למכירה כל סוגי הפירות, הירקות, העשבים והשורשים הגדלים בתת־היבשת; ולא הרחק ממנו, ב"משרד הנישואים של טומאן", הורים מסדרים שידוכים לילדיהם, כמעט כמו בהודו.

המבורגר סיני בסוהו
גם הביקור בצ'יינה טאון נערך באווירת ההתרגשות של פסטיבל קרב ובא. זה כלל תהלוכה של "דרקונים" בתלבושות מרהיבות שבירכו את בתי העסק השונים, הופעות מוסיקה, עוד הופעות דרקונים וקסמים סיניים. מכל עבר הריעו דוברי סינית וקנו דרקוני צעצוע לילדיהם; כל ההכנסות קודש להקמת מרכז קהילתי.
לאחר מכן התבהרה מהותו של הפסטיבל המפואר: חגיגות הדרקונים נערכו בחסות חברת דיסני, לכבוד הצגת הבכורה של הסרט "מולאן". אי־אפשר היה לבקש פסטיבל שמאפיין טוב יותר את האיזור הזה של הסוהו; כי הצ'יינה טאון של לונדון הוא עצמו מין גרסת דיסני של סין, עם השערים לאיזור ותאי הטלפון הציבוריים, שעוצבו במיוחד כדי לתת לאיזור "צביון סיני".
הקהילה הסינית בעיר החלה להתפתח במהלך המאה ה־19. חברות ספנות בריטיות שסחרו עם סין גייסו מלחים סינים רבים לעבודה, וכאשר הגיעו הספינות ללונדון הושארו המלחים, חסרי כל, בציפייה להפלגתן של הספינות בחזרה. מצבם היה חמור עד כדי כך שב־1814 חויבה חברת הודו המזרחית לדאוג למלחיה לדיור בסיסי. במחצית השנייה של המאה, ובעיקר מאז שנות השמונים, התפתחה הצ'יינה טאון המקורית ליד הרציפים של ליימהאוס (Limehouse). בשני רחובות צרים באיזור הוקמו אכסניות למלחים, חנויות

הקהילה הסינית בעיר נוצרה במאה ה-19. חברות ספנות בריטיות בסחרו עם סין גייסו מלחים סינים לעבודה, וכשהגיעו הספינות ללונדון הושארו המלחים חסרי כל
צילום: אורית זילברמן

מכולת סיניות ומסעדות, ובתחילת המאה הקימו סינים רבים מכבסות ברחבי לונדון. מאז שנות השלושים החל איזור ליימהאוס להתרוקן. רבים מהמלחים, שלא היה בהם עוד צורך, חזרו לסין, מכונות הכביסה האוטומטיות פגעו בפרנסתם של רבים, ובמהלך מלחמת העולם השנייה נהרס חלק ניכר מאיזור ליימהאוס.
בשנות החמישים הגיעו סינים רבים לרחובות ג'רארד (Gerrard St.) ולייל (Lisle St.), שבלב הצ'יינה טאון. מרביתם באו מהונג־קונג או עברו לכאן מצ'יינה טאון שבליימהאוס. מקור המשיכה היה שכר הדירה הנמוך, אך מאז זרמו מים רבים בתמזה, והיום לא מתגוררים באיזור סינים רבים. ובכל זאת, מגיעים לכאן יוצאי סין מכל רחבי בריטניה, במיוחד בסופי שבוע – לאכול במסעדות המגישות מאכלים מהמולדת הישנה (שרבות מהן הוקמו במקומות שבהם פעלו בעבר מכבסות), לערוך קניות של מוצרי מזון בטעם של סין, לקנות עיתונים בסינית ולבלות באווירה שמזכירה מעט את הבית הקודם.
גם בסניף מקדונלד'ס המקומי יושבים בעיקר סינים. הוא נמצא אמנם מעט מעבר לשערים, אבל כאן מתקבצת צ'יינה טאון העכשווית מדי סוף שבוע. כאן גם מנסים את ההברקה האחרונה מבית היוצר האמריקאי: ה־Oriental Rib, המבורגר בסגנון המזרח הרחוק, שפרסומותיו מעוצבות באותיות אנגליות המזכירות סימניות סיניות. בדיסנילנד זה היה נראה לא אמין.

חגיגה אפרו־קריבית בבריקסטון
בבריקסטון רוד (.Brixton Rd), בין תחנת התחתית בריקסטון לקולנוע ריצי, כל אחד רוצה לתת (או לקחת) משהו לנשמתך או לכיסך. אקטיביסטים מוסלמים, מוכרי קטורת, מפיצי עלונים שטוענים כי אברהם/ ישו/ מוחמד היו שחורים – כולם כאן, בהמולה אפרו־קריבית שמזכירה את ניירובי, את הארלם או את קינגסטון, ג'מייקה.
בשנות החמישים והשישים הגיעו לאיזור זה מהגרים מהקולוניות הבריטיות לשעבר במערב אפריקה (במיוחד מגאנה ומניגריה) ובקריבים (במיוחד מג'מייקה). במהלך שנות השישים

קהילת השחורים של נוטינג היל חוגגת מדי שנה גרסת קיץ של הקרנבל הטרינידדי, שהפך עם השנים לקרנבל הגדול באירופה
צילום: דורון הורוביץ

והשבעים הלך והתפתח מתח בין תושבי המקום למשטרה, הן בגלל תחושות קיפוח ואפליה גזעית שחשו המהגרים והן בגלל סחר הסמים הנרחב ברחובות. תקופת שלטונה של מרגרט תאצ'ר ו"השינויים המבניים" בכלכלת המדינה לא היטיבו עם התושבים, ובמקביל, החלה לשגשג בבריקסטון רשת של מקומות שבהם מכרו משקאות אלכוהוליים ללא רשיון. מחוץ לאחד המקומות הללו הפך באפריל 1981 עימות עם שוטרים ל"מהומות בריקסטון הראשונות", ומהומות אלימות נוספות פרצו ב־1985. בעשור האחרון נרגעו הרוחות באיזור, והיום בריקסטון הוא אחד ממרכזי האמנים והבוהמה התוססים של לונדון.
בבריקסטון, רגאיי היא המוסיקה, בוב מארלי הוא הגיבור, וראסטפאריאניזם היא הדת. התנועה הדתית השחורה שקיבלה את השם הארוך הזה נקראת על שמו של הקיסר ראס טפארי, המוכר יותר בשם היילה סלאסי, והיא צמחה בג'מייקה בשנות השלושים. האמונות הדתיות של השייכים לתנועה שונות מזרם לזרם, אבל רוב המאמינים מסכימים על שני עקרונות מרכזיים, אותם הם מסבירים בשמחה, באמצעות שפע עלונים, על כל צעד ושעל בבריקסטון. האחד – היותו של הקיסר האתיופי לשעבר, היילה סלאסי, המשיח השחור; השני – הטענה כי על השחורים לחזור למקורותיהם האפריקאיים; בגופם, או ברוחם. מאז שנות השבעים, ובעיקר בעקבות השפעתו של בוב מארלי, הפך הראסטפאריאניזם לפופולרי במיוחד בלונדון.
בשנים האחרונות עובר המוקד האפרו־קריבי של לונדון לדלסטון (Dalston) ולנוטינג היל. קהילת השחורים של נוטינג היל זעירה אמנם בהשוואה לזו של בריקסטון, אך היא הפכה למרכז חשוב, בעיקר ב־15 השנים האחרונות, עם הפיכתו של קרנבל נוטינג היל לקרנבל הגדול ביותר באירופה. הקרנבל צמח מיוזמה של מהגרים מטרינידד, כמעין גרסת קיץ של הקרנבל הטרינידדי (אף בר־דעת לא היה חולם ללבוש את תלבושות הקרנבל המסורתי בכפור של לונדון בפברואר). הקרנבל, שהחל ב־1964 כמסיבה מקומית לילדים, מושך אליו היום יותר ממיליון איש מדי שנה.

קריאות המואזין בריג'נט פארק
המפגש הראשון שלי עם לונדון הערבית היה בשיט לאורך תעלותיה. ליד ריג'נט פארק עומד בית שנראה כאילו יצא מסדרת טלוויזיה על משפחת אצולה בריטית מהמאה ה־19. המדריך טרח להדגיש כי הבית בנוי בגן הפרטי הגדול ביותר בלונדון. האחוזה המרשימה הזו שייכת לסולטאן של עומאן. מאז המשכתי לפגוש את לונדון הערבית כל יום; במכולת השכונתית שלי, מול תחנת מיידה וייל (Maida Vale), שכמו מכולות רבות בלונדון מנוהלת בידי ערבי.
ההגירה הערבית ללונדון החלה בשנות החמישים, והקהילה הערבית התעצמה במיוחד בעקבות עליית מחירי הנפט בשנות

הנשים המוסלמיות, שפניהן מכוסות רעלות הן לונדוניות לא פחות מאלה שאבותיהם הגיעו לאנגליה על סיפונן של סירות הוויקינגים
צילום: אירית זילברמן

השבעים (מה שכונה בישראל "משבר הנפט"). ערביי המפרץ קנו רכוש רב והקימו בנקים בלונדון, אך באו לגור בה רק בחודשי הקיץ. עם פרוץ מלחמת האזרחים בלבנון ב־1975 התעצמה ההגירה. ביירות, שהיתה עד אז מרכז התקשורת של העולם הערבי, חדלה למלא את התפקיד, ובסיוע כספי ממדינות המפרץ עבר מרכז התקשורת ללונדון. בעקבות הכסף ממדינות המפרץ הגיעו ללונדון מהגרים ערבים רבים גם ממדינות אחרות, ועלה הביקוש לשירותים שונים, החל במסעדות וכלה במסגדים. היום "לונדון הערבית" היא למעשה אוסף של קהילות.
בהכללה גסה – סטריאוטיפית אך עם בסיס במציאות – הלבנונים הם בעלי המסעדות, המרוקאים עובדים במסעדות הלבנוניות, המצרים מחזיקים בחנויות הווידיאו ומוצרי החשמל, העיראקים מאיישים את משרות הפועלים מצד אחד ועוסקים בסחר קמעונאי מצד שני, ובקיץ מגיעים העשירים מהמפרץ הפרסי.
ערביי לונדון חיים במקומות שונים בעיר, אך מרבית המסעדות הלבנוניות מרוכזות בחלקו הדרומי של אדג'וור רוד (.Edgware Rd). קרוב לאחוזה של סולטאן עומאן, נבנה ב־1978 המסגד המרכזי של לונדון. קריאות המואזין מהמסגד, המשתלבות כמוסיקת רקע במהלך שיטוט בריג'נט פארק, הן ביטוי נוסף לאווירה הקוסמופוליטית: מואזין אוכל המבורגר סיני בפארק בריטי ולובש ג'ינס כדי לשפר את הקארמה שלו? זו חייבת להיות לונדון.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

קובנט גרדן, לונדון

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות

כתבות מלונדון

טיול בלונדון בעקבות ג'ק המרטש ופושעים נוספים
טיול בלונדון בעקבות ג'ק המרטש ופושעים נוספים

ברחובותיה של לונדון חיו ופעלו כמה מהפושעים הגדולים בהיסטוריה, שסיפוריהם הפכו לסרטים פופולריים. כתב הפלילים הוותיק בוקי נאה, שעולם הפשע הוא חלק משגרת חייו, מספר על לונדון של ג'ק המרטש, האחים התאומים קריי וחברי הכנופיה של "הג'וב הבריטי" ...

לונדון עם ילדים: ארבעה ימים בעיר ובסביבתה
לונדון עם ילדים: ארבעה ימים בעיר ובסביבתה

פארקים מעוררי קנאה, טירות עתיקות, חנויות צעצועים מלהיבות והרבה הארי פוטר - בלונדון יש כל מה שצריך לחופשה משפחתית מענגת. רשמים מארבעה ימים נפלאים עם בת העשר בלונדון וסביבתה

קיו גרדנס – ביקור אביבי
קיו גרדנס – ביקור אביבי

בקיו גרדנס, הגנים הבוטניים הגדולים והמפורסמים בעולם, תמצאו יערות, אגמים, חממות עם צמחים טרופיים ואחרים, ערוגות פרחים ססגוניות, מדשאות, ארמונות וגם אטרקציות לכל המשפחה. מדריך לביקור בגנים