תפריט עמוד

כוכבים וכנופיות בעיר המלאכים

כוכבים וכנופיות בעיר המלאכים

לפני יותר מ-200 שנה היתה לוס אנג'לס כפר אינדיאני, והיום היא אחת הערים הנחשקות בעולם. "לאטינוס" ו"אנגלוס", כוכבי סרטים, כנופיות רחוב, מיליונרים וחסרי בית, ערפיח ושריפות, שטפונות ורעידות אדמה. לא פלא שאומרים שיש בה יותר מכוני יופי ויותר רופאים לנפש מאשר בכל עיר אחרת בעולם

על כל אחד אפשר לכתוב פה ספר. וויליאם מולהולנד, למשל, היה הגאון שהביא את המים. הוא היגר לארצות הברית מאירלנד ובשנים הראשונות לא הצטייר בדיוק כאיש חזון. לפני שהגיע ללוס אנג'לס ב־1877 כשבכיסו עשרה דולר, היה יורד ים, כרת עצים, סחר בסידקית ולחם באינדיאנים. אחת המלאכות הראשונות שבהן עסק כשהגיע לעיר היתה חפירת תעלות וקידוח בארות מים. בשעות הפנאי קרא ספרים ולימד את עצמו לא רק מתמטיקה, אלא גם גיאולוגיה והנדסה. בתוך תשע שנים פילס לעצמו דרך אל הנהלת חברת המים הפרטית של העיר, וב־1886 מונה למהנדס הראשי שלה.

בימים ההם מנתה אוכלוסיית לוס אנג'לס כ־25 אלף איש ומולהולנד, כאחרים, הגיע למסקנה ששום תנופת פיתוח לא תתאפשר בלי אספקת מים נוספת. "כל מי שיביא את המים", אמר, "יביא את האנשים". וכל מי שיביא את האנשים ינצח. אחד מראשי העיר לשעבר, פרד איטון, ידע היכן נובע מעיין. הוא העלה לפני מולהולנד רעיון מדהים: מים, מים בששון, ממעיינות הסיירה נבאדה. ב־1904 רכבו השניים בכרכרה פתוחה לעמק בשם אוואנס, צפונית ללוס אנג'לס, סקרו את השטח ותכננו במשותף את נתיבו של מוביל המים הדרום־קליפורני.

מולהולנד התחיל לרכוש את האדמות ולקנות את זכויות המים מבעלי האחוזות, ומשסיים לתכנן את המערכת גייס צבא של 5,000 פועלים ובנה, בתוך שש שנים, את אחד מפלאי ההנדסה הגדולים ביותר במאה ה־20: האקוודוקט הארוך ביותר בעולם. הוא הוריד מים ללוס אנג'לס, בכוח המשיכה, ממרחק של כ־350 קילומטרים. בחמישה בנובמבר 1913 הריעו 40 אלף מתושבי העיר למראה הקילוח הראשון שנשפך אל עמק סן פרננדו, צפונית־מערבית לעיר. וויליאם מולהולנד, שהיה כעת מנהלה הכל־יכול של מחלקת המים של העירייה, נשא בפניהם את הנאום הקצר ביותר בהיסטוריה הפוליטית של המחוז: "הנה הם", אמר, "קחו אותם".

והם לקחו. אחרי שבע שנים כבר חיו בלוס אנג'לס יותר מחצי מיליון תושבים. תנופת הפיתוח והבנייה שפרצה דרומה, מערבה וצפונה היתה חסרת תקדים אפילו בממדים אמריקניים. מולהולנד בן השמונים היה בשיא תהילתו, כשחצי מיליון איש נוספים עברו לחיות בלוס אנג'לס והפכו אותה לחשובה שבערי דרום קליפורניה.

ואז התחולל האסון. בליל ה־12 במארס 1928 התמוטט סכר בטון חדש שגובהו היה 60 מטרים ורוחבו כמאה מטרים. נחשול מים עצום הציף את עמק סאו קלריטה, צפונית ללוס אנג'לס, הטביע 430 איש והרס 1,200 בתים בדרכו לאוקיינוס השקט. היה זה הכישלון ההנדסי האמריקני הגדול ביותר במאה ה־20: הקרקע לא היתה יציבה, התכנון היה לקוי והביצוע כושל, וכשהתמלא המאגר הכל קרס. בתוך דקה חרב עולמו של האיש הנערץ ביותר בדרום קליפורניה. תושבי לוס אנג'לס קלטו פתאום שגם מוחות מבריקים עלולים לשגות. "אני מקנא במתים", מלמל וויליאם מולהולנד, שטוף דמעות, בפני ועדת החקירה, בעת שנטל על עצמו את מלוא האחריות.

סרטים, תפוזים ואלימות
כ־3.8 מיליון איש גרים כעת בתחומי העיר לוס אנג'לס וכ־17.8 מיליון במחוז כולו. מולהולנד דרייב הוא כיום כביש דו־ערוצי מרהיב על גב הרי סנטה מוניקה, הסוגרים על הכרך מצפון. הדרך מתפתלת על פני כשלושים קילומטרים מהוליווד עד האוקיינוס, ומזכירה כבישים דומים בכרמל. כמה מבתיהם היקרים של עשירי־העל ממוקמים בשיפוליה, ושנים רבות היא שימשה כאחת מדרכי האהבה המועדפות על בני האיזור. בלילות נהגו בני המקום לעצור את מכוניותיהם בצד הדרך ולהשקיף בחברת נערותיהם על הנוף עוצר הנשימה: מיליון אורותיו של הסן פרננדו ואלי (SAN FERNANDO VALLEY), העיר שנשתלה על פלגי מים מיובאים.

הוואלי היה מקום שכוח־אל גם לאחר שהובאו המים. מרחב שדות חרב למחצה, איטי ושטוף שמש שהשתרע עד האופק, משובץ מטעים ופרדסים, רחוק מהמלחמה שהשתוללה בצידו השני של העולם, רחוק אפילו מהוליווד ומבוורלי הילס שהשתוללו מצידו השני של ההר. מדי פעם היה צוות הפקה נמרץ פושט על גבעות הסלעים, כדי לצלם את אחד המערבונים שריתקו מיליוני צופים והזרימו מיליוני דולרים לתעשיית הסרטים החדשה. חוץ מסרטים ותפוזים לא קרה הרבה בעמק סן פרננדו.

וויליאם מולהולנד ודאי היה פוער את פיו למראה 450 הקילומטרים הרבועים של הוואלי בשנות התשעים. הוא עדיין משתרע מאופק עד אופק, אך הוא מלא בתים, כבישים רחבים, קניונים, מוסכים, מגרשים, מתקנים לשטיפת מכוניות, מפעלים בנקים, מוטלים זולים ובתי דירות צהבהבים וצפופים, בנויים בסגנון חדגוני, מלאים דוברי ספרדית, רוסית, ערבית ועברית.

בחדשות מצטייר הוואלי לפעמים כמין סיוט אורבני אפוף ערפיח, הצמוד ללוס אנג'לס ומשקף את כל הטראומות שזעזעו את הכרך מאז ימי מולהולנד. בלילות מסיירות בדרכים כנופיות אלימות שהגיעו לכאן בכוח השינוי הדמוגרפי, על גלי ההגירה של ה"לאטינוס" ונסיגת ה"אנגלוס". יש פה סקינהאדס מגולחי ראש, שוטרים אלימים, מרדפים, תאונות דרכים והרוגים חפים מפשע. יש פה גם אנשים עשירים מאוד. בהתפרצות עונתית, חולם הוואלי להכריז על עצמאות. אם יתממשו תוכניות הניתוק מלוס אנג'לס, יהפוך האיזור לעיר השישית בגודלה בארצות־הברית.

הקניונים (גאיות) הנסוגים מעמק סן פרננדו דרומה, לעבר לוס אנג'לס, הפכו בשנים האחרונות לאזורי מגורים יקרים ואופנתיים. שמותיהם מלאי געגועים לעבר הרחוק והמפואר: לוראל קניון, קולדווטר קניון, בנדיקט קניון, ניקולאס קניון. הם מתפתלים בתוך הרי הסנטה מוניקה (SANTA MONICA), טובלים בעלוות ירק, מלאים בתי זכוכית ובטון מודרניים או בתים ספרדיים, אדומי רעפים, או בתי עץ קטנים התלויים על בלימה. אלה יוצאים מתוך שביל הגישה כמעט אל שום דבר, נשענים על עמודים התקועים עמוק למטה, בצלע הגבעה, וממתינים לביקורו הקצר והצפוי של זעזוע המוגדר לפי סולם ריכטר, מחר בבוקר, או בעוד מאתיים שנה; ביקור שבעקבותיו יתמוטטו יחד עם כל העיר ברעש שעוצמתו תהיה בלתי מוכרת לגמרי.

כוכבים טובעים בבוץ
אחד מהם, טופאנגה קניון, מתפתל מערבה, לעבר 40 קילומטרים רבועים של הרים, חופים, גאיות ועד עיר החוף שבה נגמר החלום האמריקני ומתחיל האוקיינוס השקט: מאליבו. גם פה חיו פעם אינדיאנים. במשך שנים רבות שלטה באחוזת הענק המרהיבה סדרה של בעלים, וב־1892 כשחלם וויליאם מולהולנד להביא מים ללוס אנג'לס, רכש פרדריק האסטינגס רינג', בוגר הארוורד מרחיק ראות, את אלפי הקילומטרים הרבועים של רנצ'ו טופאנגה מאליבו (MALIBU). רינג' הגיע ממסצ'וסטס כדי להחלים בשמש ובאוויר הצח. הוא ניהל כמה חברות והוסיף לרכוש את אדמות מאליבו עד שנפטר ב־1905.

רעייתו מאי רינג' ירשה ממנו את אחת האחוזות היקרות והנחשקות ביותר בעולם, והשקיעה את כל הונה ומרצה במאמץ לבלום את תנועת הפיתוח. היא לא התירה לחברת סאות'רן פאסיפיק ריילרוד להניח מסילת ברזל בשטח ומנעה ממדינת קליפורניה לסלול כביש חוף צפונה לעבר סנטה ברברה. היא גם כבשה דרך פרטית משלה, במקביל לקו החוף. 17 שנים ניהלה מאי רינג' מאבק משפטי עיקש ויקר עם המדינה, שכדי לממן אותו ואת תשלום מס הרכוש התופח נאלצה למכור מגרשים על שפת המים.

רוכשי החלקות היו כוכבי קולנוע ומפיקים עשירים. ב־1926 כשניצחה המדינה וסללה את הכביש, כבר התפרסמה רצועת החוף כמושבת הסרטים של מאליבו. כמה עשרות שנים אחר כך, כשנודעה רצועת החוף בכינויה המקוצר "המושבה", כבר התבדחה הבדרנית ג'ון ריוורס ש"זה המקום היחיד בעולם שבו ניתן לשכב על החול ולהתבונן בכוכבים וגם להיפך, לשכב על הכוכבים ולהתבונן בחול".

בנוסף לכוכבים מתגאה מאליבו בסדרה של מפגעי טבע. שריפות מגלחות בקיץ את העצים והשיחים מהגבעות, ועם בוא הגשמים מגיעים השטפונות ומפולות הבוץ. בלוס אנג'לס, המתייהרת במערכת הכבישים המסועפת ביותר בעולם, הגשם הוא תמיד בעיה. שני סנטימטרים – וכל המערכת מפסיקה לתפקד. רחובות מוצפים, כבישים נחסמים לתנועה, גבעות מתפוררות ובתים מתמלאים בוץ מהמסד עד הטפחות, וכל זה קורה בעיקר במאליבו.

השטפונות והמפולות תמיד קוברים במאליבו כמה שחקני משנה ומפיקים אלמונים תחת טונות של בוץ. בלילה, כשכל האנגלוס מתכנסים כדי לצפות בטלוויזיה, תמיד מבליחים על המרקעים כמה מתושבי מאליבו הוותיקים, רטובים עד לשד עצמותיהם, ומכריזים שחרף כל אסונות הטבע המתרגשים עליהם כל שנה, הם לעולם לא יחיו במקום אחר. הם עומדים בחצר, מאחוריהם מכלות הלהבות את הבית, הבוץ מבעבע לעבר התקרה, והם חמושים באיזה את או צינור גומי דק ומכריזים על נאמנותם הנצחית למאליבו.

עיר החוף הקליפורנית היא היחידה בעולם שנסחפה לעצמאות בתוך פוליטיקה של ביוב. מאז העניקו האידיאנים למאליבו את שמה – "המקום שבו נשמע רעם הגלים" – לא היתה באיזור מערכת ביוב. רוב התושבים השתמשו במכלי פסולת תת־קרקעיים שנסדקו, דלפו וזיהמו בהדרגה את ההר ואת האוקיינוס. כמה תושבים פתחו במסע שכנוע ולחצו על עיריית לוס אנג'לס להניח רשת ביוב מודרנית. 25 אלף האחרים, שזכרו במעומעם את מאי רינג' ומלחמתה בקידמה, טענו שהביוב עלול לאפשר תנופת פיתוח שתהרוס לעד את טבעם הכפרי של ההרים ושל רצועת החוף. הם גייסו לעזרתם את אנשי הסרטים המפורסמים שעל שפת האוקינוס, הפגינו, התראיינו, לחמו, לחצו, שכנעו והצביעו, וב־1990 ניתקו את עצמם מלוס אנג'לס וקיבלו לידיהם עיר. כעת היו חייבים לנהל אותה.

אחד המנהלים היה השחקן מרטין שין. כשנבחר פעם כראש עיר של כבוד, הכריז על מאליבו כעל עיר נקייה מפצצות גרעין, מתחנות כוח גרעיניות ומפסולת גרעינית והזמין את כל חסרי קורת הגג בקליפורניה לעבור לגור בה. "צעדים אלה", כתבו העיתונים, "היו פופולריים בערך כמו נפיחה בכנסייה. אם אלוהים היה רוצה לשכן את כל עניי העולם במאליבו, הוא היה הופך אותם למפיקי טלוויזיה".

עניים ועשירים
כך קרה שהעניים גרים עדיין בדרום – מרכז לוס אנג'לס. הם מצטופפים בבתי עץ קטנים, מוקפים גדרות, סורגי ברזל על החלונות, מנעולי בריח כפולים על דלתות הברזל, מכתשי כדורים בקירות הטיח. דרום־מרכז העיר היא ארץ הכנופיות, אדמת המריבה שבין הבולדס (BOOLDS) לקריפס (CRIPS). מספרם של אנשי הכנופיות נאמד כעת בכמאה אלף, רובם לאטינו ואפרו־אמריקנים, ומאות מהם נהרגים מדי שנה במהלך הקרבות על שטח המחיה השכונתי. כל לילה מדווחת הטלוויזיה המקומית על הקטל: ילדים יורים בילדים ברחובות ובבתי הספר. פאנקס צעירים, ללא יכולת הבחנה וללא נקיפות מצפון, חולפים במכוניות ומחסלים בצרורות תת־מקלע פאנקס אחרים, אמהות וילדים. כשנתקלים באחד מהם באיזה צומת חשוך, אסור לנעוץ מבט ארוך וסקרני מדי בשערו המשומן. משהו עלול לעצבן אותו והוא מסוגל לשלוף אקדח ולירות.

אחר כך עושים מזה סרט טלוויזיה. "לחיצה קטנה על ההדק", מתבדחים פה, "ואתה מקבל את סרט השבוע. שתי לחיצות – אתה מקבל סדרה". שום דבר אינו מתבזבז. השואו־ביזנס גולשים לא רק למעשי הרצח ולחקירות המשטרה, אלא גם לעירייה, לבתי החולים, למשרדי עורכי הדין, לעיתונים ולחברות הפרסום.

צילומיהם של שחקני קולנוע וטלוויזיה מתנוססים במכבסות ובמסעדות. כולם מרותקים לאנשים המפורסמים, לאנשים שהיו ולאנשים שיהיו מפורסמים. כל מלצרית יפה היא כוכבת בכוח, וכמה מהן הרבה יותר מושכות מכוכבות־העל הנוכחיות. כל מי שהוא "מישהו" חי בבית שהיה פעם בבעלותו של מפורסם ממנו. מיקי רוני, ג'ודי גארלנד, וויליאם הולדן, ריימונד צ'אנדלר, רונלד רייגן, מיה פארו. האיש שמתגורר כעת בבית שבו התנהלה פרשת האהבים הגלויה בין ספנסר טרייסי הנשוי לקתרין הפבורן היפה טוען, שבלילות עוד אפשר לשמוע את גניחות התשוקה.

הבית ממוקם כמובן בבוורלי הילס. זו העיר הפועמת בליבה של לוס אנג'לס. עד אמצע המאה ה-19  גידלו כאן חיטה וקטניות, רעו צאן ורדו דבש. ב־1906 רכש את אדמות האיזור הפוריות יזם פיקח בשם בארטון גרין. שש שנים אחר כך בנה גרין מלון פאר בסוף העולם, 16 קילומטרים מערבית לדאון טאון לוס אנג'לס ו־11 קילומטרים מזרחית לחוף האוקיינוס השקט. עד מהרה אימצו כוכבי תעשיית הקולנוע את מלון "בוורלי הילס", וכשדאגלס פיירבנקס ומר פיקפורד רכשו ושיפצו בקתת ציד בגבעה שמעליו, נהרו שאר עשירי העולם ומפורסמיו בעקבותיהם והתנחלו בעיר החדשה. גרין מכר מגרשי ענק על גבעות הירק לאנשים דוגמת צ'רלי צ'פלין, גלוריה סוונסון ופרדריק מארץ'. היום חיים בבוורלי הילס כ־35 אלף תושבים. קו השבר עובר עדיין ב"סנטה מוניקה בולווארד". עשירי־העל מתגוררים מצפון לשדרה הרחבה, ואלה החולמים להיות פעם עשירים – מדרום לה.

אחת הערים הנחשקות ביותר בעולם. היא משתרעת על פני 13 קילומטרים רבועים של שדרות רחבות, שכונות מגורים נהדרות, משטחי דשא ומרכז מסחרי משגשג שאחד מסמליו המוכרים הוא "הרחוב העשיר ביותר בעולם", רודיאו דרייב. אומרים שיש כאן יותר מכוני יופי ורופאים לנפש מבכל עיר אחרת בעולם. 

פרופיל גבוה
לוס אנג'לס היא גם דאון טאון. בעשורים האחרון החל המרכז המסחרי הישן להזכיר דגם מוקטן של מנהטן. פתאום התחילו לבנות פה לגובה, והאופק התמלא גורדי שחקים.

עד 1956 לא העניקה העירייה אישורי בנייה לגובה, וכל הבתים נעצרו בקומה ה־13. ההסבר היה פשוט: אבות העיר חששו מרעידות האדמה. ההנחה היתה שלדיירי הבניין שימצאו את עצמם בעת הרעש בקומה ה־13 יהיה קל להגיע למקום מבטחים יותר מאשר לאלה שיהיו תקועים בקומה העשרים או הארבעים.
אבל השנים עברו, והפוליטיקאים שינו את דעתם. דאון טאון לוס אנג'לס החלה להרים פרופיל.

על פני שלושה גושי בניינים בסביבות מערכת ה"לוס אנג'לס טיימס" מזכיר הדאון טאון את מכסיקו. מוסיקה מכסיקנית רועשת בוקעת מתוך החנויות, אלפי לאטינוס משוטטים ברחוב, וב"מיליון דולר תיאטר", בית הקולנוע הראשון שבנה סיד גראומן ב־1918, מקרינים כעת סרטים בספרדית. גראומן הוא זה שהגה והפיק את הפרמיירות הראשונות בהוליווד.

הוא זה שחלם על הזרקורים המצטלבים והמציא את כוכבי הקולנוע המגיחים מהלימוזינות לקול תשואות המעריצים. כמה שנים אחר כך, בהוליווד, בנה גראומן גם את הצ'ייניז תיאטר המפורסם. 20 מיליון תיירים מגיעים כל שנה ללוס אנג'לס, ורבים מהם מבקשים לראות את טביעות ידיהם ושמותיהם של הכוכבים שעוצבו בבטון, ברחבת הכניסה שלו. גם בית הקולנוע הזה, כמו הוליווד כולה, כמו דאון טאון, ירד מגדולתו, קורבן לתנופת הקדמה והשינוי.

התנוונות
אומרים שהכל קרה באשמת התחבורה הציבורית. לוס אנג'לס נטשה את רעיון התחבורה הציבורית בשנות השלושים. יש פה כעת 750 קילומטרים של ערוצים מהירים, רב־מסלוליים, הנקראים פריווייס (FREEWAYS). הראשון שבהם, הפאסדינה פריוויי, נבנה ב־1940. תשעת הקילומטרים אמורים היו לפתור את כל בעיות התחבורה של הדאון טאון. להוציא את חברות הדלק, המכוניות והצמיגים, אף אחד לא חלם על שישה מיליון בעלי רשיון נהיגה. הכביש הרב־ מסלולי היה אז סמל התחכום. בהדרגה התאהבו תושבי העיר במכוניותיהם, וכשהתחבורה הציבורית החלה להתנוון (כעת מבצעים נסיונות שיקום יקרים באמצעות קווי רכבת תחתית), החל הדאון טאון לגווע.

הרקב פשט ממזרח בדודוואי, חיסל את הבתים היפים ואת בתי המלון האלגנטיים, גאוות העיר בשנות העשרים והשלושים, וגדש את הרחובות בעניים מרודים ובחסרי בית. שאר התושבים נדדו מערבה וצפונה, לבוורלי הילס, לווסטווד, לפרברים, לעמק סן פרננדו. הם לא רצו שום קשר לדאון טאון, לנוודים, לזונות, למכסיקנים, למהגרים, לרעש ולצפיפות. הם רצו דשא והרים ואוקיינוס.

אבל אבות העיר סירבו להיכנע. הדאון טאון הפך לסמל של ניגודים. ליד חנויות האלקטרוניקה והבגדים הזולות נבנו משרדי ממשלה, עירייה ובנקים. כענק הלוחם על חייו הקימו האנגלוס, לא רחוק מההמון המכסיקני הסואן, את מרכז המוסיקה. הם בנו אולמות תיאטרון. אחר כך הם בנו את רבי־הקומות האדירים. כעת הם משקיפים על הכפר הגלובלי מלמעלה. 

משהו מטורף
את הספרים שנכתבו על לוס אנג'לס ניתן לחלק לשלוש קבוצות עיקריות: סיפורי הבלש, הרומנים ההוליוודיים, וכל השאר. את הבלשים המפורסמים כתבו ג'יימס קיין וריימונד צ'אנדלר. מרבית הסופרים הזרים שחיו כאן הגיעו לעיר בהזמנת האולפנים הגדולים כדי לכתוב תסריטים, ולפי הקלישאה שקעו עד מהרה בדיכאון. הם קלטו עיר של שמש וחלומות, אך ברובד סמוי מסתתר משהו מטורף.

בין הסופרים לעיר התפתחו יחסי אהבה־שנאה שהסתיימו בשורה של רומנים מרתקים שתיארו חידלון ואובדן. החברה הרקובה והמנוונת תוארה תמיד באירוניה, על רקע חופי הזהב החמימים, קצף הגלים והקניונים גדושי העלווה. העלילות היו גדושות נוכלים, שקרנים, שאפתנים ורודפי בצע עיקשים שניצלו את כל הקורבנות, אנשים שמעולם לא הצליחו להגיע ליעדיהם וכל חלומותיהם התפוגגו. כל מה שהיה אמור להיות חזק ויציב מתגלה תמיד בספרים האלה כתפאורה דקה; הכסף תמיד מדבר, והסגנון הנינוח נמחה בפרץ של אלימות רצחנית ובלתי צפויה.

נתנאל ווסט כתב את "יום הארבה", הנחשב לאחד הספרים הקלאסיים על אשליית הקולנוע. מרבית הספרים הטובים האחרים נכתבו על לוס אנג'לס בין שנת 1939 ל־1940, וגם כמה מאלה שכתבו האורחים מאירופה ומאנגליה, כריסטופר אישרווד, אוולין וו, אלדוס האקסלי, תומאס מאן, ברטולד ברכט וליאון פויכטוואנגר הפכו לקלאסיקה.

ואפילו הם לא מיצו את שפע האפשרויות. איש לא הנציח, למשל, את סיפורו של גריפית' ג'י גריפית', מולטי־מיליונר שהשיג את הונו בספקולציית מכרות. ב־1896 תרם ללוס אנג'לס כ־14 אלף דונמים מאדמותיו במזרח הוליווד הילס. העיר נטעה בשטח את גריפית' פארק, הגן הציבורי הגדול ביותר בארצות־הברית. גריפית', שחלש על אחוזת ענק בשם ראנצ'ו לוס פיליז, והיה נשוי לקתולית אדוקה, נתקף ב־1903 בחשדנות קיצונית, שבשיאה ירה ברעייתו החסודה. הוא האשים אותה בקשר להעביר את הונו לרשות הכנסייה. האשה ניצלה, וגריפית', שפסלו הגאה מתנוסס כעת בחזית הפארק, ישב שנתיים בכלא סן קוונטין על נסיון לרצח. מי היה מעלה בדעתו?

כששוחרר, ניסה לשלול את יתרת הונו מהאשה האדוקה ולתרום אותו לעיר, אבל הפוליטיקאים דחו אותו בלך ושוב, רק כשמת ב־1919 ניאותה העירייה להעביר לרשותה 700 אלף דולר מהונו. היא מימנה בכסף את בנייתו של פלנטריום ומצפה כוכבים מרהיב בסגנון ארט דקו, בקצהו הדרומי של הפארק. בלילות צחים אפשר להשקיף ממרפסת המצפה על עשרות מיליוני האורות של עיר המלאכים. להוציא את ניו־יורק, זה הכרך הכי בינלאומי באמריקה. ואיך אפשר לסכם כרך כזה ב־3,000 מלים.

 
 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

לאן נעלמו הכוכבים?

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *