תפריט עמוד

ירושלים של רמדאן

ירושלים של רמדאן

יממה בירושלים המזרחית בחודש הקדוש למוסלמים: מסיבוב "המעוררים" הקוראים לסעודה שלפני הצום עם שחר, אל חיי המסחר השוקקים בצהריים, דרך תותח הרמדאן ופקקי התנועה שלפנות ערב, ועד סעודת מצווה באל־אקצא ולילה של בילויים ברובע המוסלמי. החיים בעיר מהצד המזרחי

הרובע המוסלמי, שלוש לפנות בוקר. סמטאות העיר העתיקה שקטות. פה ושם נשמעים קולות של חתול נובר באשפה, בכי תינוק, מישהו ממלמל בשנתו, מכשיר קשר של סיור רחוק של משמר הגבול. תאורת החוצות מאירה את הרחובות הצרים ואת ערימות האשפה הממתינות לאיסוף. העיר העתיקה נמה.
ואז, מרחוק, נשמע קול תופים עמום, הולך ומתקרב. ויחד עם התיפוף הקריאות: "יא נָאאֵֶֶם, וַחֵד אַלְדָאאֶם" ("הו הישֵן, יַחֵד את הנצחי"); "יא נאאם, וחד אללה" ("הו הישֵן, אמור כי אללה הוא האחד ויחיד"). מכורבלים במעילים בשל הקור, עם תחושת שליחות בליבם, עוברים אנשי חבורת המעוררים (מסאחרין) ברחובות העיר העתיקה, משכימים במזמורים את המאמינים לארוחה המפסקת, לפני תחילת הצום.
באותה שעה נשמעים בבתים רבים צלצולי השעון המעורר או ההשכמה הטלפונית. גם  המואזינים מצטרפים למקהלת המשכימים. "אללהו אכבר. אַלְצַלָאת חַ'יר מן אֶלְנוּם" ("גדול הוא האלוהים, והתפילה טובה מן השינה"), הם מכריזים. ולפני התפילה – הארוחה. הצמים עושים מאמץ לאכול לפני עלות השחר, כדי לא להתחיל את הצום על בטן ריקה. הם מתרחצים וניגשים לאכול. את הארוחה הזאת מכנים "אִמְסַאכּ" או "צֻחוּר", והיא מאפשרת למאמינים להחזיק מעמד במשך שעות היום.
המשפחות מתכנסות סביב שולחנות האוכל, או המגשים. בבתים מסוימים אוכלים רק המבוגרים. הצעירים המתפקרים מתחמקים. בבתים אחרים אוכלים דווקא הצעירים, החוזרים בתשובה. הארוחה צנועה ופונקציונלית: גבינה צהובה ונקניק, פיתות ומעט סלטים. רק מעטים אוכלים בשעה כזאת אורז ובשר; הרוב משאירים את התענוג היקר הזה לארוחה שאחרי הצום.
"אלחמדוללה", אומר כל אחד בסיום הארוחה, כמנהג; השבח לאל, שהעניק לנו את האוכל. ומשולחן האוכל ממהרים אל התפילה. אט אט יוצאים האנשים מבתיהם, הולכים לעבר מסגד אל־אקצא שעל הר הבית. גם מי שאינו מתפלל כל ימות השנה מקפיד ברמדאן. זה החודש שבו ירד הקוראן אל עדת המאמינים; זה החודש שבו הנהיג מוחמד את חבורת המאמינים למסע המלחמה הראשון – קרב בדר, שנערך בשנת 624.
גם מי שאינו מגיע בדרך כלל להר הבית, ינסה פעם אחת לפחות, ברמדאן, להתפלל במקום השלישי בקדושתו לאיסלאם אחרי מֶכָּה ומֶדינָה; המקום שאותו קבע מוחמד ככיוון התפילה הראשון, לפני שהחליט שמכה תהיה כיוון התפילה הקבוע. "אללהו אכבר אללהו אכבר", קוראים המואזינים מצריחי המסגדים, בעוד האנשים נאספים לתפילה. עוד יום של רמדאן מתחיל. יום של צום, של היטהרות, של קדושה.

>>>

רחבת שער שכם, שבע בבוקר. המוסלמים צמים מדי שנה חודש שלם. הצום נמשך לאורך כל שעות האור. כשיוצא חודש הרמדאן בחורף, מעטות שעות הצום מאלה שבקיץ. כל שנה נע הרמדאן עשרה ימים אחורה על פני לוח השנה הלועזי המקובל, ופעם ב־33 שנים הוא מקביל לינואר, כמו השנה. אז חלה תחילת צום הרמאדן בראש השנה האזרחי, והנוצרים והמוסלמים בעיר חוגגים במקביל.
חודש של צום, אבל העסקים נמשכים כרגיל. בשש בבוקר כבר נוהרים עשרות פועלים אל "שוק העבדים" שמחוץ לשער שכם. חלקם בא ממזרח ירושלים, חלקם מחברון ומסביבתה. האחרונים מגיעים בדרכים עוקפות. ישראל הלא הטילה סגר על השטחים, והפלסטינים המתגוררים מחוץ לעיר המזרחית אינם רשאים להיכנס אליה, לא לעבודה ולא לתפילה, אלא באישור מיוחד. רבים מחפשים דרכים חלופיות להגיע לעיר, כדי להרוויח את פת לחמם או כדי להתפלל על הר הבית ברמדאן.
השכר היומי לפועל לא מקצועי הוא כ־100 שקלים. בערי הגדה יקבל אותו פועל כ־30 שקלים בלבד. התחרות קשה. כל טנדר של קבלן יהודי העוצר בשוק מוקף מיד עשרות פועלים. כולם רוצים להביא אוכל לבני ביתם לארוחת סוף הצום.
שוק הרוכלים נפתח גם הוא עם שחר. זהו שוק חדש, שעיריית ירושלים מנסה לכנס אליו את כל בעלי הבאסטות בסביבת שער שכם. בין עצי דקל שניטעו באחרונה ליד חומת העיר העתיקה ניצבים הדוכנים, בצמוד לאמת מים שהגה אדריכל מודרניסט. השמש רק זרחה, ובשוק פורקים טנדרים וטרנזיטים אנשים וסחורה: פלאחיות עם שקי מרמיה (מרווה), פטרוזיליה וצנונית, רוכלים עם שקי נעליים או צעצועים, ירקנים עם בננות. החודש הם אינם יכולים לאכול תוך כדי עבודה. עם זאת, הם מקווים שבזכות הצום תימצא הפרנסה בשפע. מי לא יקנה מתנה לבנו ברמדאן? או לכבוד עיד אל־פיטר, החג המציין את סופו של חודש הצום? מי לא יקנה אוכל טוב ומזין לארוחת סיום הצום?
"אללה וַאחַד, שיקל וַאחַד" ("אלוהים אחד, שקל אחד"), צועקים חלק מסוחרי הצעצועים המוכרים כל פריט בשקל. "פַרֵח אַוּלָאדַכּ בשיקל" ("שמח את ילדיך בשקל"), קוראים מתחריהם. והקבצנים והקבצניות מסתובבים בין המוכרים והקונים. מצוות צדקה מצווה גדולה היא כל ימות השנה, ופי כמה ברמדאן. גם הקבצנים מקווים לצאת נשכרים. בחודש הזה לא שואלים יותר מדי שאלות; גם אם יודעים שלא כל קבצן עני הוא, ושלא כל קבצנית המחזיקה תינוק עירום בחיקה היא אמו.

>>>

רחוב סלאח א־דין, אחת בצהריים. כאן מתנהלים החיים כסדרם. רק המסעדות שוממות. יש הסוגרים דלתותיהם לחלוטין, ויש הפותחים למחצה. אנשים מעשנים אינם נראים ברחוב. גם העישון אסור ברמדאן, ואלה שאינם מקפידים – עושים זאת בצנעה.
יותר מ־160 אלף פלסטינים חיים בירושלים, בגבולות שקבעה מדינת ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים. כ־150,000 מהם מוסלמים. חלקם ירושלמים מקדמת דנא, חלקם פליטים שהגיעו לעיר ולשכונותיה לאחר שכפריהם נחרבו במלחמת 1948. רבים מאוד, מוצאם מחברון. הם או אבותיהם הגיעו לירושלים בכמה גלי הגירה, מראשית המאה עד היום. אין עוד עיר במדינה עם מספר כה גבוה של מוסלמים. והעובדה הזו – בנוסף לקדושת העיר ולמספר הגדול של שמרנים שחיים בה (בעיקר בני המשפחות החברוניות המהווים היום את רוב מניינה) – משפיעה על שגרת היומיום ברחובותיה.
העיר צמה ברמדאן, וכך גם השכונות והכפרים סביבה. אבל אין מי שיוכל לומר כמה מתושביה אכן צמים. סקרי דעת קהל בעניין זה אינם נעשים בעיתונים המזרח־ירושלמיים. בעיני רבים, זו שאלה שאינה ראויה, הפוגעת בקודשי האיסלאם. אולם, נראה כי בחברה המזרח־ירושלמית דרות בכפיפה אחת שתי מגמות מנוגדות: התקרבות לדת, המביאה להסתפחותם של חברים חדשים לעדת הצמים, והתמערבות (או החילוּן או הישראליוּת) המביאה להינתקות מהמנהג העתיק.
במשרדים רבים ברחוב סלאח א־דין, של עורכי הדין, העיתונאים, רואי החשבון וסוכני התיירים, מגישים לאורחים כוס קפה כמקובל; אבל רק כשיודעים מי הם ומה טיבם ומשערים שיחסם למחווה יהיה חיובי. כך קורה גם בחנויות לא מעטות. "ליד אנשים, אני לא אוכל", אומר סוחר צעיר, "אבל כאן, במשרד, למה לא?"

>>>

חמש לפנות ערב. אבל הצמים והאוכלים, הרעבים והשבעים, מחכים כאחד לסיום הצום. כחצי שעה לפני השקיעה נסגרות החנויות. מוכרי הקטאיף, הנמורה ושאר מאכלי הרמדאן מורידים את המחירים בהדרגה. בעלי הבאסטות מפנים אותן לשולי הדרך, והפלאחיות עם סליהן עולות למוניות שירות לכפריהן.
העיר נסגרת, וטורי מכוניות משתרכים בפקקים ארוכים לעבר הפרברים שבצפון העיר ובמזרחה. כולם רוצים להיות עם משפחותיהם בשעת סיום הצום, לקחת חלק בארוחה החגיגית. אבל החגיגה הגדולה היא בסיום חודש הצום, בעיד אל־פיטר. בחג הזה, על פי המנהג, הולך כל אדם לבקר את הוריו, כל אח את אחיו, ובעיקר – את אחיותיו הנשואות; לומר להן, בחיבוקים ובמתנות: גם אם השאנו אותך למשפחה זרה, עדיין אחותנו את.

>>>

בית הקברות המוסלמי, חמש לפנות ערב. גם רג'אאי סנדוקה מחכה לסיום הצום. הוא  עובד בנגרייה של אביו, בין החומות. נגרות היא עבורו מקצוע בלבד; אהבתו הגדולה נתונה לתיאטרון, והוא משתתף לא פעם בהפקות שונות כבמאי או כשחקן. אבל שני המקצועות המועדפים הללו אינם נדרשים בשוק התעסוקה המזרח־ירושלמי; וחוץ מזה, אביו זקוק לעוזר. כך שאת הזמן הרב שעובר בין הצגה אחת לאחרת הוא מבלה בבית המלאכה של המשפחה.
סנדוקה מחכה לסיום הצום, והעיר כולה מחכה לסנדוקה. הוא התותחן המבשר בירי פגז מהתותח המיושן שבבית הקברות המוסלמי, כי תם עוד יום של צום. בשעה חמש הוא מחנה את מכוניתו ברחוב סלאח א־דין, ועולה בצעדים מדודים לעבר התותח הירדני החלוד, הניצב בראש גבעת בית הקברות. הוא חולף ליד אחוזות הקבר של המשפחות הירושלמיות המוכרות ומגיע אל התותח.
סבו, הוא מספר, ירה באותו מקום מתותח עות'מאני, הנמצא כעת במוזיאון שבהר הבית. בימי אביו הוצב במקום התותח הירדני, החדיש יותר. למעשה, סנדוקה אינו יורה עוד בתותח הירדני, אלא הוא מציב לידו מין רוֹמֶה זיקוקים צנוע. "זה מה שישראל מאפשרת לי", הוא מסביר, מכניס לתוכו את רימון ההלם, וממתין.
סנדוקה ממתין ומביט בשעון. בידיו נמצא היומן של הוואקף, המציין באיזו דקה מסתיים הצום בכל אחד מימי הרמדאן. מתחתיו, מדרום, נפרסת ירושלים העתיקה. הוא מקשיב לרדיו, כדי לשמוע את קריאת המואזין. אבל הוא אינו סומך עליו; רק על שעונו. כשהוא ניגש להצית את פתיל ההשהיה, מתחיל אחד המואזינים לקרוא לתפילת הערב. "הוא מקדים מדי", מעיר סנדוקה ומצית את הפתיל. האש מתקדמת לאט במעלה הפתיל. שניות ספורות אחר כך נשמע קול נפץ קל, הרימון עף השמיימה ומתפוצץ ברעש גדול.
לא חולפות עשר שניות, ומעשרות המסגדים של העיר נשמעת הקריאה לתפילה. מהרובע המוסלמי ומהר הבית, משייח' ג'ראח ומוואדי ג'וז, מסילוואן, מאבו־תור ומראס אל־עמוד נשמעים הרמקולים המכריזים על סיום הצום ותפילת הערב, קולותיהם מתערבבים אלה באלה. "אללהו אכבר, אללהו אכבר. חַיָּ עלא אלצלאה" ("גדול הוא האל. בואו לתפילה").
רק מעטים ממהרים לתפילה לשמע הקריאה הזו. האחרים, הרוב, מתחילים את הסעודה המשפחתית המפסיקה את הצום. האיפטאר הגיע ואיתו הרווחה. סנדוקה אוכל ופל בעודו יורד מעמדת התותח, מצית סיגריה ונוסע לביתו.

>>>


הר הבית, חמש וחצי לפנות ערב. מצווה גדולה לעלות להר הבית ברמדאן, ומצווה גדולה לתת צדקה לעניים. מצווה כפולה ומכופלת היא לתת אוכל לסעודת האיפטאר בהר הבית ברמדאן. אנשי עסקים ואנשי מעשה, ארגונים ומוסדות, שייח'ים מהמפרץ ואילי הון מוסלמים מאירופה, כולם רוצים חלק במצווה. וכולם זוכים לכך.
עם סיום הצום מתחילה הסעודה על הר הבית, בבית התפילה המרוואני, המכונה גם אורוות שלמה. עוברי אורח ואנשים המבלים את רוב זמנם במסגדי ההר מגיעים לאולמות התת־קרקעיים עם הישמע התותח ומתיישבים זה לצד זה. קערות אורז ומגשי בשר, תרומתם של בעלי היכולת, מוגשים לצמים. יש הממתינים לארוחות אלה כל השנה. זו אחת ההזדמנויות הנדירות שהם אוכלים ארוחה חמה.
ירושלים, העיר הקדושה ביותר במדינה, היא גם הענייה ביותר; והעיר העתיקה, בעיקר הרובע המוסלמי, היא החלק העני ביותר בה. כ־20,000 איש חיים ברובע המוסלמי, בשלוש שכונות עיקריות: בָּאבּ חוּטָה שבצפון־מזרח, סַעֲדִיָיה הצמודה אליה, ושכונת הגיא, רחוב אלוואד והרחובות המסתעפים ממנו. לכל אחת מהשכונות הללו יש שכונות משנה. כולן עניות וצפופות.
הגודל הממוצע של דירה ברובע המוסלמי, לפי הנתונים של עיריית ירושלים, הוא 27 מטרים רבועים. אלה הדירות הקטנות ביותר בעיר. מספר התושבים לדונם מגיע ל־40; פי שניים ויותר ממספר התושבים המתגוררים בשכונות הצפופות ביותר במערב העיר, נחלאות וקטמונים, ופי שמונה מהממוצע העירוני. נתון זה מצטרף לכמה ממצאים שהעלה מחקר שטח מיוחד במינו, שערכה בעיר העתיקה האגודה לקשרי אוסטריה־ערב. למשל, הנשים ברובע המוסלמי נישאות מוקדם, 43 אחוזים מהן נישאו מתחת לגיל 16; יש ברובע שיעור גבוה של חולי סוכרת ושכיחות גבוהה של מכורים לאלכוהול ולסמים קשים.
אבל להר הבית מגיעים כולם. חולים ובריאים, נשואים ורווקים, משכילים ובורים. כולם אוכלים את ארוחת הרמדאן, צועקים לנושאי המגשים ומבקשים מנה נוספת. הם נשארים, אם הם רוצים, לתפילת הרשות שאחרי הארוחה. צוותי טלוויזיה ממדינות המפרץ מגיעים כדי לצלם, גם את הארוחה וגם את התפילה הלילית. צַלָאת אלתַרָאוִויח נקראת התפילה הזו המיוחדת ללילות הרמדאן, שיש מי שמאריך בה, ויש מי שמקצר, ובלבד שיכוון ליבו לשמים.

>>>

תיאטרון אל־חכוואתי, תשע בערב. הפעילות התרבותית בלילות הרמדאן ערה במיוחד. בשני התיאטרונים של העיר, אל־חכוואתי – שפירוש שמו מספר הסיפורים, ואשר נקרא היום התיאטרון הלאומי הפלסטיני – ואל־קסבה, מתקיימות הצגות, מוקרנים סרטים ומופיעות להקות זמר. ההופעות אינן מתקיימות במקביל. הקהל אינו רב, גם בגלל הסגר שאינו מאפשר לאנשים המתגוררים מחוץ לעיר להשתתף בפעילות, וגם בשל סיבות אחרות. מה שברור הוא שתחרות בין מוסדות התרבות תפגע בכולם. ההצגות מועברות בחלקן בשידור ישיר ברדיו פלסטין, וחלקן מצולמות בטלוויזיה הפלסטינית.
"בית הקפה של אבו פרחה" הוא שם המופע המועלה בתיאטרון אל־חכוואתי בימי חמישי. עשרות אנשים יושבים סביב שולחנות באולם התיאטרון שהפך לבית קפה מסורתי. חלקם אנשי האליטה התרבותית של העיר. לצידם אנשים המחפשים בילוי לערב. ל"בית הקפה" מגיעות בזו אחר זו דמויות שונות ומשונות, והן מספרות ושרות את סיפור חייהן לכל המעוניין לשמוע.
הדיאלוגים שנונים, אבל זר לא תמיד מבין; הומור פלסטיני פנימי המתייחס גם לחולאי החברה וגם לחיים תחת הכיבוש. כך למשל, מגיעים לבית הקפה שני "אנשי ביטחון ישראלים" במשקפי שמש ועורכים חיפוש על אנשים. "לא כשאנשים אחרים רואים", גוער הבכיר בחברו מדי כמה דקות, כשהשני מגזים בברוטליות שלו, ולקהל הוא מבשר: "עזבתי את המשטרה. אני עכשיו איש זכויות האדם".
ביקורת על ישראל כמעט מתבקשת בתיאטרון הזה, התיאטרון הלאומי. אבל נראה שהפלסטינים בירושלים קרועים. קרועים ממשפחותיהם ומחבריהם שמעברו השני של קו הסגר, ואותם אינם יכולים לבקר, וקרועים גם ביחסם למאבק הפלסטיני על ירושלים. כמו יתר הפלסטינים, הם סבורים שמזרח ירושלים צריכה להיות בירת המדינה הפלסטינית. אבל הם אינם ממהרים. לרובם טוב עם תעודת הזהות הכחולה, עם הביטוח הלאומי, עם העוולות הישראליות שנראות סבירות יחסית לשלטון מנגנוני הביטחון בשטחים. על הדברים האלה קשה משום כך לצחוק גם במערכונים של הרמדאן.
בעיר העתיקה נערכים בלילות אירועי תרבות נוספים, חלקם ספונטניים עממיים וחלקם מאורגנים. להקת הזמר של אבו דרוויש נעה ברחובות, מתמקמת בבתי קפה או ברחבות קטנות ושרה לקהל שירי רמדאן. אבו דרוויש, מוסטפא אל־כורד בשמו המלא, הוא נגן עוּד ותיק שמוכן לוותר על דברים רבים כדי להסתובב עם כלי הנגינה שלו בשווקים. הרמדאן הוא הזדמנות אידיאלית לכך. כשהגיעה הרשות הפלסטינית ליריחו, הכירו אנשיה בכישוריו של אל־כורד, והוא מונה לעורך המוסיקלי של תחנת השידור הפלסטינית, קול פלסטין. אבל מבחינתו, המגע הבלתי אמצעי עם הקהל חשוב לא פחות.
בשוק הכותנה, ליד אחד משערי הר הבית הדרום־מערביים, פוצחת בזמר דתי מקהלת שייח'ים מהר הבית. השייח' העיוור עבד אל־חמיד חמודה מסלסל בסיוע מלוויו; הקהל מסלסל איתו. גם בני משפחת דְוֵויכּ הידועים בקולם הערב פוצחים בזמר. פסוקי קוראן, שירי קודש, שבחי הרמדאן. "אַוְחַש אללה מִנַכּ, יא שַהֵר אַלְצִיאָם" ("כמהים אנו אליך, אלוהים, בחודש הצום"), הם קוראים. "אַוְחַש אללה מִנַכּ, יא רמדאן" ("כמהים אנו אליך, אלוהים, בחודש הרמדאן"), עונה הקהל.
מאות מתושבי העיר העתיקה יוצאים מבתיהם לצפות בלהקות. ביניהם עשרות ילדים המשתתפים בשעשועונים נושאי פרסים שמכינים מנחי הערבים הללו. כשנעצמות עיני הילדים, נושאים אותם הוריהם למיטות. "רמדאן כָּּרִים" ("נכבד הוא הרמדאן"), הם מברכים זה את זה בבואם ובלכתם. "אללה אַכְְּרָם" ("אלוהים הוא הנכבד מכל"), נשמעת התשובה.

>>>

11 בלילה. רחובות העיר העתיקה, המתרוקנים בדרך כלל מאדם עם שקיעה, עדיין שוקקי חיים. בעשרת הלילות האחרונים של הרמדאן התנועה היא לעבר הר הבית. המאמינים פוסעים עם שקי שינה או שמיכות מקופלים תחת זרועותיהם, עם מחצלות בתיקיהם כדי להסתופף במקום הקדוש עד עלות החמה. "אעתכאף", נקרא המנהג הזה. אחרים מקפידים לקום בחצות ולהגיע להר ושוהים בו עד תפילת השחר. כך, מספרת המסורת, נהג הנביא מוחמד. בכל לילה מלילות הרמדאן קם והתפלל לבוראו. שיאה של ההתכנסות הוא ליל ה־27 בחודש. זהו לַיְלַת אל־קדר, ליל הגורל; הלילה שבו הורד הקוראן משמים; הלילה שבו על פי המסורת נפתחים השמים, ומשאלות ליבם של האנשים נענות.
בשאר ימות הרמדאן התנועה בעיר זורמת לכל הכיוונים. מדי ערב יוצאים נרקומנים להשיג מנה אחרונה, אורחים נפרדים ממארחיהם והולכים לבתיהם. נגני העוּד, התופים והכינורות אורזים את כליהם. צעירים שהתפקרו יוצאים לרקוד במועדונים במערב העיר. שייח'ים מלווים את תלמידיהם אל מחוץ למסגדים. עוד כארבע שעות יחזרו המסאחרין, המעוררים, להסתובב ברחובות העיר. הו הישנים, קומו לעבודת הבורא..

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

הכנרת - ים של חיים

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

code

כתבות מירושלים

אקווריום ישראל: ביקור ראשון
אקווריום ישראל: ביקור ראשון

דגי ליצן, מדוזות, תמנונים וכרישים - אקווריום ישראל שנפתח בירושלים מספק הצצה לבתי הגידול הימיים האופייניים לישראל ומבטיח חוויה מהנה ושלווה לכל המשפחה. רשמים מביקור ראשון

מסעדות שוק: תשכחו מהקניות ושבו לאכול
מסעדות שוק: תשכחו מהקניות ושבו לאכול

בין דוכני הפירות והירקות פורחת בשנים האחרונות סצינה קולינרית תוססת ועדכנית עם ברי שוק, דוכנים של אוכל רחוב משובח ומסעדות שף יצירתיות. יצאנו לסיבוב שווקים ומצאנו מקומות טעימים לעצור בהם בין הקניות או לבוא במיוחד

טיול בירושלים – בין עבר להווה
טיול בירושלים – בין עבר להווה

טיול בירושלים עובר במגוון גדול של אתרים ואטרקציות - אתרים ארכיאולוגיים והיסטוריים, תצפיות נוף מרהיבות, מוזיאונים מצוינים, שוק אותנטי ושכונות שתענוג לשוטט בהן. כדי להפיק את המקסימום מכל אלה, כדאי להישאר ללון בעיר ולהרגיש כמו תיירים קרוב לבית