תפריט עמוד

ירושלים של מטה

ירושלים של מטה

מתחת לחלקה הגלוי לעין של ירושלים שוכנת עיר נוספת, שכולה מנהרות, מערות, בורות וחללים מסתוריים. אחדים מפורסמים יותר, אחרים פחות, וחלקם ידועים אך סגורים לקהל מסיבות פוליטיות. רוני רייך, ארכיאולוג שחפר בירושלים, מאיר מעט את אפלוליתם

 באחד הימים של סתיו 1975 עסק טרקטור בהסרת עפר וזבל שהצטברו בשוליו הדרומיים של הרובע היהודי בירושלים, בתוך החומה. הייתי אז חבר משלחת החפירות הארכיאולוגיות שפעלה ברובע היהודי, בראשות פרופ' נחמן אביגד ז"ל, וחלק מתפקידינו היה להשגיח על  הציוד הכבד שפעל בשטח, כדי שלא ייפגעו עתיקות קבורות.
הרבה תגליות ארכיאולוגיות מתחילות בימינו עם טרקטור המסיר עפר. גם כאן ההפתעה לא איחרה. פתח קטן נפער בקרקע. הלל גבע, צבי מעוז ואני מיהרנו להציץ פנימה אל הכתם השחור, שקרירות נעימה עלתה מתוכו. אחרי כמה שנות עבודה אינטנסיביות ברובע היהודי, "נשאבנו" לא אחת אל תוך "חורים שחורים" כאלה; וכך גם הפעם. סולם האלומיניום הארוך שהבאנו נעלם פנימה אל הריק, ורק הירידה בסולם החבלים הביאה אותנו אל חוויה חד־פעמית.
זו לא היתה כניסה לתוך בור מים צר וארוך, אלא אל חלל אפל, נרחב, מקורה במערכת קמרונות וקשתות עצומה בגודלה. למטה, לאורך הקירות אפשר היה לראות שפכי עפר אפור, תחוח. מאוחר יותר, כשהגיע נחמן אביגד ועזרנו לו לרדת פנימה, הוא נדהם לא פחות מאיתנו. הקושיות, ההשערות וההצעות החלו להיזרק לחלל, תרתי משמע.
הייתי אז גם מודד המשלחת, וקיבלתי על עצמי למדוד ולשרטט תוכנית מפורטת, חתכים ופרטים של החלל. זו היתה עבודה מסובכת ומאומצת. אחר כך מצאנו על אחד הקירות כתובת יוונית גדולה. הכתובת סיפרה כי את מפעל הבנייה העצום, הלא היא הכנסייה החדשה – נֵיאָה אקלסיאה ביוונית הנקראת גם ניאה מריה, ובקיצור הניאה – בנה הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס במחצית המאה השישית  לספירה. החללים התת־קרקעיים האלה היו חלק קטן בלבד ממכלול מבנים הקשור לכנסייה.
זמן קצר אחר כך הראה לי אחד מעמיתי הארכיאולוגים שרטוטים של המרתפים האלה ממש. "מהיכן השגת את אלה", שאלתי, "הרי זה עתה גילינו אותם, ואני מדדתי ושרטטתי אותם?" "בלונדון, בארכיון הקרן לחקר ארץ ישראל", ענה. התברר כי צ'ארלס וורן הבריטי וקונרד שיק הגרמני, חוקרי ירושלים מהמאה ה־19, כבר היו כאן וכבר מדדו ושרטטו. שיק אף כתב כי מצא באחד הכוכים שלד של אדם, כנראה שרידיו של אלמוני שנפל אי־אז לתוך החלל הגדול, וגם אם לא נהרג בנפילה, מן הסתם לא עלה בידו לצאת. הזבל שהצטבר בשולי הרובע היהודי סתם שוב את הפתחים, העתידים להתגלות מאוחר יותר על ידינו.
למרות שחפרו ומדדו, לא טרחו קודמינו להרים את הלפידים, וכך יצא שגילינו ראשונים את הכתובת היוונית החשובה. זו הוסרה מן הקיר והועברה לתצוגה במוזיאון ישראל. משום מה, לא נפתח המקום לביקורי קהל. שוב נקבר העניין, הפעם – על ידי הבירוקרטיה הירושלמית.
גילוי מרתפי הניאה הוא אחד הגילויים המפתיעים של חללים, מנהרות, תעלות, מערות, בורות ושאר מתקנים תת־קרקעיים, אפלוליים, טחובים ומסתוריים המאפיינים את ירושלים. חלקם ידועים ברבים ומהווים אתרי תיירות נגישים. אחרים נמצאים בשוליהם של מסלולי התיירות, ואנשים ממעטים לבקר בהם. אתרים נוספים אמנם ידועים, אך סגורים לקהל, בעיקר בשל סיבות "פוליטיות" כאלה ואחרות. הדברים שלהלן מבקשים להאיר את אפלוליתם של אחדים מן האתרים האלה.

סיפורם של חללים
אם אתם עולים צפונה מהרובע היהודי ומעט מזרחה לשער שכם, במצוק הסלע שמתחת לחומת העיר העתיקה תגלו פתח קטן, שכל הנכנס לתוכו נדהם מעוצמת ההבדל שבין העולם הרועש והמואר שבחוץ לבין העולם המצוי בפנים. זהו החלל התת־קרקעי הגדול ביותר בירושלים, המכונה "מערת צדקיהו". השם הזה הודבק למערה כנראה משום שנוח היה להצמיד אליה את סיפור נסיונו של צדקיהו, אחרון מלכי יהודה, להימלט מפני מלך בבל ליריחו, כמסופר במקרא. החלל עצום בגודלו, וניתן להיכנס לתוכו למרחק של יותר מ־200 מטרים.
"מערת צדקיהו" היא בעיקרה מחצבה קדומה, המנצלת סלעי גיר מסוג מֶלֶכֶּה, שניתן לחצוב מהם אבני גזית עבות במיוחד, אחידות בהרכבן. יש רמזים ארכיאולוגיים המעידים על כך שחציבת אבנים במקום החלה כבר בתקופת בית ראשון, אבל עיקר הפעילות להפקת אבני בנייה גדולות נעשה בימי בית שני. אבנים אלה שימשו לבניית קירות התמך של הר הבית ההרודיאני. המקום מדהים מבחינת החלל הגדול שנפער בו, ועמודי הסלע העצומים התומכים בתקרה שהותירו החוצבים; אבל יש במקום גם הרבה פינות מסתוריות, העשויות לככב בסרטי אימה.
מכאן צאו דרומה, להר הבית. אבותינו היו מודעים כבר בימי בית שני לעובדה שלירושלים בכלל ולאיזור הר הבית בפרט פנים שונות מעל פני השטח ומתחתיו. במשנה כתוב: "חצרות היו בירושלים, בנויות על גבי הסלע, ותחתיהם חלול מפני קבר התהום… באו להר הבית וירדו. הר הבית והעזרות תחתיהם חלול, מפני קבר התהום…" (משנה, מסכת פרה ג' 2־3). "קבר התהום" הוא מונח טכני לאיזור שבו ישנם כנראה קברים קדומים, עמוקים, שמיקומם המדויק אינו ידוע. מאחר שקברים נחשבים למקור טומאה, הרי שנוכחותם בהר הבית, שנחשב בעל דרגת טוהרה גבוהה, לא היתה רצויה. לכן טענו כי החללים הרבים שמתחת לפני השטח בהר הבית מהווים מעין חציצה בין טומאתם של קברים אפשריים המצויים בעומק לבין המרחב הטהור שלמעלה.
ובאמת, בסלע הטבעי שמתחת לפני השטח של הר הבית מצויים עשרות חללים, שמקורם בתקופות שונות. מקורם כנראה בעיקר בתקופות שבהן הפעילות בהר הבית היתה רבה. מדובר בתקופת בית ראשון, בתקופת בית שני, בתקופה האומאית ובתקופה הממלוכית. חוקרי ירושלים הראשונים יכלו לרדת לתוכם ולחוקרם, אך מאז מלחמת העולם הראשונה לא הותר לאיש מהחוקרים להשתלשל פנימה.

סכנת חיים
היה אחד שניסה לחפור מתחת לפני השטח של הר הבית, וכמעט שילם על כך בחייו. הסיפור מחזיר אותנו לשנת 1909, כאשר הקצין הבריטי הצעיר מונטגיו פארקר חיפש הרפתקאות, וגם אוצר קטן. חוקר מקרא פיני בשם יובליוס סיפר לו פעם כי חלם על מקומם המדויק של אוצרות בית המקדש. פארקר גייס משאבים וארגן משלחת חפירות שהגיעה לירושלים. תחילה ירד אל הגבעה שמדרום לעיר העתיקה, ליד מעיין הגיחון, מקומה של עיר דוד העתיקה, והחל לחפור מנהרות תת־קרקעיות לכיוונים שונים.
באותם ימים צריך היה לקבל פירמאן – רשיון עבודה – מן התורכים כדי לבצע חפירות. אבל זה לא הספיק. האוכלוסיה הערבית של סילואן והיישוב היהודי בירושלים היו חשדנים ועוינים, וצריך היה לרככם. לשם כך צירף אליו פארקר את האב לואי וינסאן, מבית הספר הצרפתי למקרא וארכיאולוגיה בירושלים. הלה שימש לו עלה תאנה, בנסיונו לשוות לחיפוש האוצרות חזות של חפירה מדעית. אנחנו, הארכיאולוגים, מודים לו על צעד זה משום שווינסאן, שהיה בעל כושר הבחנה ראוי לציון, תיעד כל מה שנמצא, ונתוניו משמשים אותנו עד היום.
בעיר דוד לא נמצאו אוצרות, אלא רק שרידיה של מערכת חציבות בסלע ליד המעיין; ואלה לא עוררו בפארקר עניין מיוחד. לאחר שנתיים של חפירות עקרות, דרשו בעלי המניות שתמכו בו תוצאות, ובצר לו פנה פארקר להר הבית. הוא שיחד את השומרים הערבים של ההר והמסגדים, וכך יכול היה לרדת בלילות אל המערה שמתחת לכיפת הסלע, ולבור שבתחתיתה. נראה שלא שיחד את כל השומרים, משום שלילה אחד עורר אחד מהם את חבריו, וקמה מהומה בכל העיר. פארקר נמלט בעור שיניו אל היאכטה שעגנה בנמל יפו, והשערוריה עשתה כותרות בעולם.
לאחד מתוצרי הלוואי של החיפוש אחרי הכלים של בית המקדש יש השלכות גם בימינו. פארקר קבע תקדים, ובעקבותיו התחילו נציגים של היישוב היהודי לחפש אוצרות מהעבר. הברון רוטשילד רכש חלקת קרקע גדולה בעיר דוד, ושכנע את הארכיאולוג היהודי צרפתי ריימונד וייל, שהיה החופר היהודי הראשון בארץ ישראל, לבוא ולבצע במקום חפירות מדעיות. ממצאיו של וייל ראויים לסקירה משל עצמם, אך רכישת השטח, השייך היום למדינה, איפשרה את החפירות הבאות ואת פיתוח הגן בעיר דוד.

מתחת לרחוב
מאז ראשית המחקר של ירושלים במחצית המאה הקודמת, היה הר הבית משאת נפשם של החוקרים. מן המקדשים של שלמה, של שבי ציון בימי זרובבל, עזרא ונחמיה ושל הורדוס לא נותר אמנם שריד בנוי; אבל החוקרים שיערו כי בשולי המשטח הגדול, מתחת לרחבות המרוצפות אך מעל הסלע, עשויים להימצא אבני בנייה, ממצאים קטנים, ואולי אף קטעי כתובות חקוקות באבן.
משום שכל אלה לא היו נגישים, הפנו החוקרים את מרצם לחפירות מחוץ למתחם הר הבית. האתר שנחפר באופן האינטנסיבי ביותר היה סמוך לפינה הדרום־מערבית של הר הבית. ב־1867 נשלח קצין ההנדסה הבריטי, צ'ארלס וורן, לירושלים מטעם הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל, חפר פירים צרים ועמוקים וזיהה את מרבית המרכיבים האדריכליים. בעשור שלאחר מלחמת ששת הימים היו אלה בנימין מזר ומאיר בן־דב שערכו כאן חפירה נרחבת. כותב שורות אלה ועמיתו יעקב ביליג המשיכו בין 1994 ל־1996 בחשיפה של הרחוב הראשי מתקופת בית שני, שנמשך לאורך הכותל המערבי, בגילוי החנויות שמשני צדדיו, ובחשיפת המסד של "קשת רובינסון", שהיתה חלק מגרם מדרגות מונומנטלי שהוביל מהרחוב אל הר הבית. האתר פתוח לקהל, וכל אחד יכול לצעוד היום על המרצפות ההרודיאניות. כאן אולי המקום לציין כי בחפירתנו מצאנו שלא הורדוס הניח את הריצוף, אלא בן נכדו, אגריפס השני, שמלך 70 שנה מאוחר יותר. החוקרים ממשיכים לכנות ריצוף זה הרודיאני, כי הכל נשאר במשפחה.
מאחר שבמקומות תת־קרקעיים ואפלים אנו עוסקים, אספר על מקום המצוי מתחת לרחוב. וורן חשף לראשונה שטח מצומצם מריצוף הרחוב. הוא שבר אותו והמשיך לחפור, ובעומק של כשישה מטרים מתחתיו, בתוך הסלע, חשף תעלה עמוקה ורחבה שכיווּנה זהה לזה של הרחוב שמעליה. התעלה היתה מלאה סחף כמעט לחלוטין. בכל זאת הצלחנו לזחול בתוכה עשרות מטרים לכל כיוון.
אין ספק, זו היתה תעלת הניקוז הראשית של העיר, הממוקמת בוואדי – גיא הטירופויון של ימי בית שני – שבין הר הבית לעיר העליונה; כיום הרובעים הנוצרי והיהודי. עיקר תפקידה של התעלה היה לנקז את מי הגשמים שלא חלחלו בירושלים הבנויה והמרוצפת, ולהעבירם אל בריכת השילוח שבדרום העיר. בינתיים, סולק חלק מהעפר מהתעלה ויחוזקו כמה "נקודות" לא יציבות בתוכה, ואני מקווה כי ניתן יהיה לפתוח קטע ממנה לביקור הקהל.
כאשר עסקנו בניקוי תעלת ניקוז זו, בסתיו 1996, עלתה למרבה הצער לכותרות תעלה אחרת, זו המכונה "חשמונאית" או מנהרת הכותל, סמוך לפינה הצפונית־מערבית של הר הבית; דהיינו סמוכה לאותו קיר – הכותל המערבי של הר הבית – אך במרחק של כ־500 מטרים מאיתנו צפונה. התעלה ההיא אינה מתקשרת לשלנו. היא אמת מים חצובה, שהובילה מים להר הבית מצפון. אפשר לכנותה "חשמונאית", אבל לא מן הנמנע שהיא מימי הבית הראשון, ואני מתפלא שהפוליטיקאים לא עשו שימוש באפשרות הזו. בתעלה הזו אפשר לבקר היום ולהתרשם מן המאמץ שהושקע בחציבתה.

קשרים מחודשים
מהר הבית אפשר לרדת שוב דרומה משער האשפות לעבר עיר דוד, כאן רוחשת בימים אלה העבודה הארכיאולוגית. לעיר דוד הגענו, אני ועמיתי אלי שוקרון, כדי לפקח על חפירת הצלה קטנה, לרגל ההכנות לחגיגות 3,000 השנים לירושלים. החגיגות ציינו את הזמן שעבר מאז בחר דוד המלך את העיר כבירת ממלכתו.
מאחר שהיינו במקום, התבקשנו לערוך חפירה מטעם רשות העתיקות, ליד המעיין, במקום המיועד להקמת "מרכז מבקרים". החפירה עדיין בעיצומה, על אף שהיא מתנהלת בעצלתיים. גילינו את שרידיו של ביצור גדול ממדים, בנוי מאבנים ענקיות, שהגן על המעיין. לפי החרסים שמצאנו שם, התברר כי נבנה בתקופת הברונזה התיכונה, כלומר סביב 1700 לפני הספירה.
החפירות ליד המעיין מחזירות אותנו אל צ'ארלס וורן, שהגיע במסגרת שליחותו גם לגיחון – המעיין היחיד בתחומי העיר. וורן לא ירד רק אל המים הנובעים מתחת למדרגות בית המעיין, אלא ניסה לעקוב אחר המשכו של כל חלל שמצא במהלך החפירות. הכניסה אל נקבת הסלע שבהמשך המעיין הביאה אותו, לאחר כעשרים מטרים, אל חלל אנכי שנפער מעליו.
הוא לא הראשון שביקר כאן. היו כאן חוקרים ומבקרים לפני 1867, אבל וורן היה הראשון שהעז לטפס במעלה הפיר האנכי, אל הבלתי ידוע. בסיוע עוזרו, הסמל בירטלס, ובאמצעות קורות עץ מתאימות בנה בקושי רב פיגום, ובפעולה נועזת עלה כ־13 מטרים במעלה הפיר ונכנס לראשונה אל מערכת חללים גדולה חצובה בסלע, המכונה מאז, על שמו: מערכת פיר וורן.
אחר כך, ב־1909 היו כאן וינסאן ופארקר, שחפרו ותיעדו את החללים וסתמו את הכניסה. כ־70 שנה מאוחר יותר נפתחה המערכת שוב על ידי המשלחת של יגאל שילה, והפעם לתמיד, ולביקור הקהל. במשך שנים נתפסה מערכת פיר וורן כמפעל שנועד לאפשר לתושבים להגיע בביטחון – מתחת לפני השטח – אך בחוסר נוחות משווע אל המים, ולשאוב אותם בפיר האנכי.
בעקבות החפירות שערכנו ליד המעיין הצבענו על האפשרות שמערכת פיר וורן לא נועדה להגיע אל הפיר האנכי, אלא אל המעיין המבוצר, שבריכה מבוצרת חצובה בסלע המוזנת בתעלת מים תת־קרקעית סמוכה אליו. בבריכה זו יכלו לעמוד בנוחות אנשים אחדים ולשאוב בביטחון ממי המעיין. השלמת החפירות, ובעיקר פתיחת הקשר הקדום בין מערכת פיר וורן לבין המעיין המבוצר, המצוי במרכז המבקרים ההולך ונבנה, תאפשר לשוחרי ירושלים ולחובבי מקומות תת־קרקעיים, לחים ואפלים ליהנות מחוויה יוצאת דופן.

 
 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

צמחי המדבר - הצמחים הכי מתוחכמים בארץ

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    כתבות מירושלים

    מסביב לעולם בירושלים: הפנים הפחות מוכרות של ירושלים
    מסביב לעולם בירושלים: הפנים הפחות מוכרות של ירושלים

    היא ענקית, מורכבת, מגוונת ומסובכת, וגם אם הייתם בה עשרות פעמים, ירושלים תמיד מפתיעה. רשמים מטיול בן כמה ימים בירושלים, דרך שכונות חילוניות וחרדיות, בין דוכני שוק ומסעדות שף, בבתים של נשים מקומיות, על חומות העיר העתיקה ובטחנת ...

    טיול בשכונות ירושלמיות
    טיול בשכונות ירושלמיות

    הצעה לטיולים רגליים בשתי שכונות ירושלמיות קסומות, טלביה והמושבה הגרמנית. בשתיהן תגלו שפע של בתים היסטוריים, מוסדות תרבות, בתי קפה נעימים ואווירה מיוחדת. ואחרי שטיילתם ברגל ברחובות העיר, למה שלא תבחרו מקום לינה נעים ומרכזי במחיר מצוין? יש ...

    התגלה היישוב הפרהיסטורי הגדול בישראל
    התגלה היישוב הפרהיסטורי הגדול בישראל

    לא רק פקקים: במהלך ההכנות להקמת כביש כניסה חדש לירושלים נחשף יישוב פרהיסטורי ענק בן 9,000 שנה. זהו היישוב הגדול מסוגו בישראל ואחד הגדולים בעולם