תפריט עמוד

ירדן: נלסון גליק ותעלומת המקדש האבוד

ירדן: נלסון גליק ותעלומת המקדש האבוד

נלסון גליק היה רב רפורמי, ארכיאולוג מזהיר וסוכן חשאי. מחקריו ברחבי המזרח התיכון שימשו כיסוי מצוין לעבודתו כסוכן ביון אמריקני, אך גם בסיס לתגליות מדעיות בעלות חשיבות עצומה. דבי הרשמן וטל גליק, שליחי "מסע אחר", יצאו בעקבותיו לחרבת תנור שבירדן, שם חיפש שרידי מקדש אבוד של אלת פריון עתיקה, ומצא תשובות למסתרי הדת הנבטית

"כשידו האחת אוחזת באת חפירה, והיד השנייה מחזיקה רובה, ראשו חבוש בכאפייה שהגנה עליו משמש ורוח המדבר, היה נלסון גליק האינדיאנה ג'ונס האמיתי של אותם ימים". כך כתב לפני כמה שנים תלמידו, פלויד פירמן, בעקבות חשיפת המסמכים הסודיים המעידים על עלילותיו החשאיות של הארכיאולוג הנודע, שהיה גם ראש שירותי הריגול של סוכנות הביון האמריקנית  במזרח התיכון בימי מלחמת העולם השנייה. עד שהותרו המסמכים לפרסום, בשנת 1985, היה פרופ' נלסון גליק – רב רפורמי ומנהל בתי הספר לחקר המזרח בבגדאד ובירושלים – ידוע כארכיאולוג מזהיר של תקופת המקרא. הסקרים והחפירות שערך בעבר הירדן המזרחי, בנגב ובסיני העניקו לו מוניטין עולמיים.  

גליק היה גבר יפה תואר, ואישיותו, עבודתו והישגיו המקצועיים עשו אותו לגיבור תרבות. הוא אף זכה להיות הארכיאולוג הראשון שתמונתו הופיעה בשער ה"טיימס", ב־1963. הידיעה המרעישה, שעסק בריגול במסווה של סקר אתרים ארכיאולוגיים, התקבלה איפוא בתדהמה בקרב עמיתיו וגם בכלי התקשורת; כותרות העיתונים הכריזו: "הרב היה מרגל" (The Rabbi was a  Spy). 

האם היה גליק מרגל או חוקר? האם עלינו לזכור אותו כארכיאולוג במסווה, ששירת את המודיעין האמריקני, או בזכות תרומתו לפענוח מסתרי העבר? החיפוש אחר תשובות לשאלות אלה מוביל אותנו למסע ארוך – מתקופת המקרא, דרך התקופה ההלניסטית והתקופה הרומית ועד לקרב אל־עלמיין בימי מלחמת העולם השנייה; מארכיונים ומאמרים ארכיאולוגיים, דרך דו"חות מודיעין ועד תבליטי אלות במוזיאון הארכיאולוגי בעמאן; מאנשים שהכירו את נלסון גליק, דרך פנתיאון אלים קדום ועד סודותיה של הדת הנבטית. זהו גם מסע בעקבותיו של ארכיאולוג וסוכן חשאי, רב עטוי עבאיה, אל חִרבּת תנור שבירדן, שם חיפש גליק, שנים רבות לפני שהיה מרגל, שרידי מקדש אבוד של אלת פריון עתיקה – העשתורת השֵמית, הידועה כאפרודיטה השמיימית של היוונים או בשמה המאוחר יותר: עַתְרַגָטיס – האלה הסורית הגדולה.  

סוכן 201 יוצא לירדן
יצאתי לדרך, עם הצלם טל גליק (שום קשר משפחתי לנלסון גליק), השכם בבוקר, באחד הימים הראשונים של האביב. נסענו בשלווה מנומנמת, ורק מדי פעם חלפה במעמקי הבטן התחושה המוכרת של התרגשות בטרם מסע; ירדן היא ארץ קרובה כל כך. הנופים המוכרים, מסוף הגבול החדיש והאוטובוס הממוזג עימעמו את ההרגשה שעד לפני זמן לא רב היתה זו ארץ אויב. בדרך קראתי שוב את קטעי העדויות שאספתי: מפות, דו"חות ומאמרים ארכיאולוגיים, מסמכי ארכיון ותקצירי ראיונות עם האנשים שהכירו את נלסון גליק. ככל שהתקרבנו ליעדנו, השתלבו העדויות כשחזור של פסיפס עתיק, שעדיין רב בו הנעלם על הגלוי.

משחזור האירועים עולה, כי בניגוד למרגלים ידועים אחרים שנסעו בשנות השלושים והארבעים ברחבי המזרח התיכון במסווה של ארכיאולוגים – כלורנס תומס אדוארד ("איש ערב") הבריטי, ופריץ פרנק הגרמני – גויס נלסון גליק לשירות החשאי דווקא משום שהיה ארכיאולוג ולא מרגל מקצועי.
הוא נולד בשנת 1900 בסינסנטי, אוהיו, ערש היהדות הרפורמית, התחנך בבית המדרש לרבנים המקומי והוסמך לרבנות בגיל 23. הוא המשיך ללמוד תיאולוגיה וקיבל את תואר הדוקטור שלו באוניברסיטת יינה שבגרמניה. בארכיאולוגיה התחיל להתעניין במהלך השתלמות בבית הספר האמריקני לחקר המזרח בירושלים, שם פגש את וויליאם אולברייט, אחד מחלוצי המחקר הארכיאולוגי של ארץ ישראל, שהפך לפטרונו המקצועי. במסגרת עבודתו באיזור, ערך גליק סקרים מאילת עד הירמוך; רשם, תיעד, מיפה וחפר אתרים רבים. הוא חיבר ספרי ארכיאולוגיה חשובים, בהם "חקר פלשתינה המזרחית", "הר הירדן" ועוד. 

בראשית שנת 1942, לאחר הצטרפותה של ארצות־הברית למלחמת העולם השנייה, פנה גליק למוסדות הממשל בבקשה לשתפו במאמץ המלחמתי. וכך כתב, כשבוע לאחר ההתקפה היפאנית על פרל הרבור, למשרד לתיאום ומידע: "ברצוני להציע את שירותי לממשל… אשמח לצאת לכל משימה במזרח התיכון או לכל חלק אחר של העולם". באביב של אותה שנה גויס למשרד לשירותים אסטרטגיים (OSS), שאת מקומו תפסה בתום המלחמה סוכנות הביון המרכזית (CIA). מהמסמכים מתברר, כי דרגתו של גליק – המכונה בשם הצופן "ביל" או "סוכן מספר 201" – הקבילה לדרגת אלוף משנה, ושכרו היה כ־400 דולר לחודש ועוד 10 דולר ליום עבור הוצאות. 

כמה שבועות לאחר גיוסו הגיע גליק לקהיר, ומשם יצא למסע לעבר הירדן המזרחי. בעלות הברית חששו באותם ימים כי תבוסה במדבר המערבי במצרים עלולה להביא לנפילת צפון אפריקה כולה בידי הגרמנים. תפקידו של גליק היה להכין את המפות ולארגן את התוכנית לנסיגת הצבא הבריטי לארץ ישראל ועבר הירדן, במקרה של כשלון המערכה באל־עלמיין. 

במהלך המסע סקר גליק, כמנהגו, אתרים ארכיאולוגיים. המידע שאסף הועבר לאיש הקשר שלו – חוקר ידוע אחר, פרופ' אביגדור שפייזר, מנהל האגף למחקר ולניתוח של המזרח התיכון ב־ OSS- כדו"חות ארכיאולוגיים שגרתיים. היה זה כיסוי מושלם למשימה שנשלח לבצע הארכיאולוג דובר הערבית, שהיה לבוש עבאיָה וכאפייה, מיומן בשימוש בכלי נשק ואורח מוכר בקרב הכפריים ובמאהלי הבדווים. 
כך, למשל, אחת הבעיות שהיו כרוכות בהכנת תוכנית הנסיגה היתה אספקת מים לצבא. לכן, ב־ 12 ביוני 1942 שלח "ביל" דיווח מקצועי מג'רש שבעבר הירדן על תגלית ארכיאולוגית – מאגר מים תת־קרקעי שאורכו 300 מטרים, הנמצא לרגלי הכפר חכימה. בהמשך כתב: "הגענו היום למעיין קסום וגילינו מעיין נפלא… עין עבדה שמו [מעיין עובדת]". מפעיליו של גליק קראו את דיווחיו "הארכיאולוגיים", ובאמצעות המידע הזה הכינו את תוכנית הנסיגה. 

"ביל" המשיך לעבוד עבור הOSS- גם לאחר הניצחון בקרב אל־עלמיין, והוסיף לשלוח מודיעין והערכות מצב עד תום המלחמה. פרופ' שלמה אהרונסון מהאוניברסיטה העברית, שחקר את המסמכים, גילה שגליק העביר לידי האמריקנים גם מידע והערכות לגבי הקמת מדינת ישראל; הוא העריך שהקמת המדינה תשטוף את כל המזרח התיכון במרחץ דמים. הערכות מודיעיניות אלה חיזקו גורמים אנטי־ישראליים במשרד החוץ האמריקני, שאימצו את המלצתו של גליק לכונן חבל יהודי בקונפדרציה ירדנית־פלסטינית, במקום מדינה יהודית. עם זאת, נראה כי הסוכן החשאי גליק לא היה פרו־ערבי, בניגוד למרגלים אחרים בני זמנו שפעלו במזרח התיכון ונשבו בקסמי המזרח. משיחות שקיימתי עם מכריו עולה שהוא היה ציוני, אבל מקורב בדעותיו ל"ברית שלום", שדגלה בשנות השלושים בהקמת מדינה דו־לאומית בארץ ישראל. 

מזכרונות מכריו עולה דמות שפניה רבות ומגוונות, ונראה כי מעטים הכירו את גליק האמיתי. זאת גם הסיבה לכך שאיש אינו יודע מדוע החליט גליק, שהיה מומחה לתקופת המקרא, לחפור – כמה שנים לפני שהיה למרגל – דווקא מקדש פגאני מהתקופה ההלניסטית ומהתקופה הרומית. באביב 1937 הוא יצא לירדן, לחפש את שרידי המקדש האבוד, בג'בל תנור, אחד המצוקים הדרומיים של הקניון הגדול של וואדי חסא, הוא נחל זֶרֶד המקראי. מאז שחפר שם, לא ביקר איש מעמיתיו הארכיאולוגים בחרבת תנור. "קשה להגיע למקום", הסביר אחד מהם, "זה למעלה על איזה מצוק. מעניין מה נשאר שם".

אפרודיטה השמיימית
התחנה הראשונה שלנו היתה המוזיאון הארכיאולוגי של עמאן. בירכתי האולם מצאנו את התבליט של האלה שניצבה בדביר – קודש הקודשים – של המקדש בחרבת תנור, ומתחתיו שלט בכתב יד: "עתרגטיס, אלת האהבה והפריון". גוש גדול של אבן, מעוטר בסריגי גפנים, פירות ופרחי בר, והאלה החצובה בו מתגלה מעלוות העלים. כפות תמרים, תאנים ורימונים מקשטים את שדיה וצווארה. "ארכיאולוג המישיר את מבטו לדיוקן עתיק", כתב הארכיאולוג אייבור נואל יום, "אינו יכול להתעלם מההרגשה שהוא מתבונן בעיניו של מישהו היודע את התשובות לשאלות רבות. ידינו נוגעות, אבל דממת הנצח חוצצת בינינו". 

למרגלות התבליט יש ייצוג אחר של האלה, בגוש קטן של אבן, ששימש אף הוא כאחת מאבני הבניין של הדביר. דיוקנה בולט מפני האבן, העשויים כקונכייה. שערה הגלי, השופע, אחוז בכל צד בצדף. בשפתיים המלאות השתמרו שרידי צבע אדום. לראשה עטרה עשויה דולפינים. מגוש אבן אחר נשקפות פניה, מעוטרים בשיבולי דגן. הדגים והדגן, שהיו מקודשים לה, מרמזים שלפנינו גלגולה של העתרתה, היא העשתורת השֵמית, הידועה כאפרודיטה השמיימית של היוונים, או בשמה המאוחר יותר: עַתְרַָגָטיס – האלה הסורית הגדולה. 

מי היתה האלה הזו, שניצבה בחזית הדביר של המקדש המסתורי? חילותיו של אלכסנדר מוקדון, שהגיעו לאיזור בראשית התקופה ההלניסטית (המאה הרביעית לפני הספירה), הביאו עימם את אלי המיתולוגיה היוונית, והמקומיים מיהרו לאמץ ולשלב אותם בפנתיאונים שלהם. בחקר הדתות מכונה התופעה הזו סינקרטיזם – מיזוג של יסודות דתיים שונים. אבל אלת האהבה שהביאו עימם היוונים למזרח לא היתה מהגרת חדשה, אלא "תושבת חוזרת". 

על פי עדויותיהם של היסטוריונים מהעת העתיקה, כהרודוטוס ופָּאוֹסאנְיאס, אפרודיטה השמיימית היא עשתורת השמית, האלה שהביאו עימם יורדי הים הכנענים במסעותיהם לקפריסין, לקיתרה ולסיציליה. מאיי הים התיכון התפשט פולחנה לכל רחבי העולם היווני. במסגרת מיזוג הדתות בתקופה ההלניסטית, השיבו תושבי האיזור עטרה ליושנה; הם שילבו את אפרודיטה השמיימית בתפקידה המקורי בפנתיאונים המקומיים, כאלת הפריון העתיקה. 

בניגוד לתדמיתה המקובלת, אלת הפריון אינה מסמלת אמהוּת ומין בלבד. בעשתורת הקדומה התגלמו כוחות היצירה וההרס. "יש לאלָה שמות וכינויים רבים; כי היא המוות, היא גם נצח החיים, היא הטירוף, התאווה המתגברת, היא אנחה ובכי. בהשראתה, הכל פעיל, שָׁלֵו, נוהג באלימות. היא בקרביו של כל יצור שיש לו נפש, ובפניה שום יצור אינו חסין" (מתוך מחזה אבוד של סופוקלס, שראה אור בנספח ל"אנטיגונה". תירגם מיוונית: אהרן שבתאי). דורות רבים של מאמינים סגדו לה בכל רחבי העולם העתיק, משחר ההיסטוריה עד התקופות המאוחרות. גדולתה באה לידי ביטוי בכינוייה – למשל, "עשתורת החזקה" – ובהופעת שמה בחוזים ובנוסחים של שבועה, ובשמות מלכים שתיארו את עצמם ואת אבותיהם ככוהניה.  

בהשראת תיאורים אלה התוודעתי אליה לראשונה, כשאצרתי לפני כמה שנים את התערוכה "אלילות מקומיות" במוזיאון מגדל דוד בירושלים. הדיונים על הסכם השלום עם ירדן היו בעיצומם, ולכן החלטנו להתאמץ ולהביא לתערוכה גם את אלת הנבטים. בתום המגעים החשאיים שנמשכו שבועות רבים, יצא לירדן שליח, נזיר פרנציסקני המקורב לבית המלוכה, ובין קפלי גלימתו בקשה רשמית. הוא חזר ובפיו התשובה המבטיחה: "אינשאללה!" אבל מסיבות דיפלומטיות, נשארה עתרגטיס בירדן. לא נותר לי אלא ללכת אחריה.

נצחון החיים על המוות
למחרת הביקור במוזיאון הארכיאולוגי בעמאן נשבה שרקייה, רוח מזרחית חמה. מורה הדרך, שהמתין בג'יפ, אמר שרוח עזה נושבת כנראה במדבר, ועלינו לטפס בסופת חול במדרון המצוק לשרידי המקדש. "בהתחלה זה לא נורא", הסביר, "אבל אחר כך"… תיאר לנו בזרוע נוקשה וישרה את הדרך התלולה לפסגה. "הדרך ארוכה, אולי הסופה תעבור לפני שנגיע לשם", אמר הצלם טל. כדאי לבקש משאלה, חשבתי. אחרי הכל, אנחנו עולי רגל, ובעולם הקדום נחשבה עתרגטיס כל־יכולה.   

מעמאן נסענו דרומה. ג'בל תנור נמצא בערך במחצית המרחק שבין עמאן לפטרה, שם יורדים מדרך המלך וממשיכים להר בדרכי עפר. דרך המדבר, המשמשת היום דרך ראשית, עוברת בנתיב מודרני, נוח ומהיר יותר מדרך המלך העתיקה. לכן, ולמרות שפנינו היו מועדות למדבר, בחרנו בדרך המלך העתיקה (ראו "מסע אחר" 59); הדרך עולה ויורדת בקניונים העמוקים של הנחלים הגדולים, עוברת בין עיירות וכפרים, באיזור פורה ושופע מים. בתים לבנים ועצי זית, מעיינות, פריחה מאוחרת של שקדיות. על מדרונות הנחלים רועים ועדרים, חמור תועה וצלצולים של פעמוני כבשים. עד שהכל נגמר לפתע בגבול הארץ הנושבת. שם, מעבר לאפיק הרחב של וואדי חסא, במקום מפגשו עם וואדי אל־אבאן, מתנשא ג'בל תנור. 

נלסון גליק העריך, כי קשיי הגישה אל המקום הביאו את הנבטים לבחור בג'בל תנור הגבוה כאתר לבניית מקדשם. "נדמה כי משהגיעו הקדמונים פעם אל הפסגה, טבעי היה בעיניהם לקשט את ראש ההר במקדש, כשם שטבעי היה בעיניהם לקשט ראש של אלה בכתר", כתב בספרו "עבר הירדן המזרחי". ממחקרים חדשים בארכיאולוגיה, העוסקים בתופעה המכונה "נופים מקודשים", עולה כי למקומם הטופוגרפי של אתרי פולחן חשיבות רבה. מתברר, כי בתפיסת העולם של תרבויות רבות מהווה הנוף הטבעי חלק בלתי נפרד מהמקומות הקדושים. כך, למשל, מקדשים עתיקים רבים נבנו על פסגות של הרים גבוהים, בנקודת המפגש בין ארץ לשמים. בנוסף לכך, נראה כי מיקומו של המקדש בחרבת תנור, על גבול הארץ הנושבת והמדבר, מסמל גם את המאבק הנצחי בין הצמיחה לקמילה, נצחון החיים על המוות. לסמלים אלה היה תפקיד חשוב בדרמה הפולחנית של הדתות הקדומות של המזרח התיכון. 

כבר ממרחק אפשר היה להבחין בשביל תלול, המתפתל בצידו הדרום־מזרחי של ג'בל תנור. נלסון גליק טען כי מצא במקום שרידים של דרך חצובה, ובחלקה העליון והתלול מערכת מדרגות. הוא שיער שהעלייה להר, בעת העתיקה, נערכה בתהלוכות של עולי רגל שהגיעו למקדש בימי חג. את דרך התהלוכות לא מצאנו. השביל שגילינו היה מלא מהמורות ומתעתע, ולא פעם נאלצנו לחזור על עקבותינו ולחפש את המשך המסלול. לעומת זאת, נענתה האלה למשאלתנו ומזג האוויר השתפר. כשעשינו את דרכנו במעלה המדרון, התפזרו העננים, וכשהגענו למרגלות המצוק התלול המוביל לפסגה, חלפה סופת החול והשמש זרחה. אבל אז התברר שמהמקדש נותרה רק רצפת אבן, המכוסה שרידי בניין – בסיסים וכותרות עמודים, משקופים, כרכובים ואבנים מפוסלות. שרידי המקדש נהרסו במהלך עשרות השנים שחלפו מאז חפר כאן גליק.

תמונה קבוצתית של אלים
בספרו "אלים ודולפינים" חשף גליק את תוכניתו של מקדש נבטי שלם כמעט בחרבת תנור. הוא מצא במקדש (שנחרב כנראה ברעש אדמה בראשית המאה השנייה לספירה) מגוון פסלים נדירים של פנתיאון האלים הנבטי, שלא היו ידועים עד אז. תגליתו שפכה אור על מסתרי הדת הנבטית.
הנבטים לא הותירו אחריהם כתבים דתיים או כתובות העוסקות בפולחן. המקור ההיסטורי הכתוב היחידי המתאר את הדת הנבטית הוא משפט אחד בחיבור "גיאוגרפיקה" של הגיאוגרף וההיסטוריון היווני סְטְראבון, שכתב: "הם עובדים את השמש ונוהגים לבנות מזבח על גג הבית, ועליו הם נוסכים נסך מדי יום ביומו ומקטירים קטורת". שמות אלי הנבטים, הנזכרים בכתובות ברחבי ממלכתם, הם המקור לידיעותינו המועטות על דתם. ראש הפנתיאון היה דושירה. סטפנוס מביזנטיון, סופר יווני מהמאה השישית לספירה, כתב כי דושירה היה שמו של סלע שעל שמו מכונה האל; דו־שרא, פירושו "הוא מהרי שארה"; שארה הוא שמם של הרי אדום. האלה הראשית הנזכרת בכתובות היא אֶלַת, האלה הראשית של כל שבטי המדבר, מחצי־האי ערב עד המדבר הסורי. גם שם זה הוא כינוי שמשמעותו "האלה" או "הגבירה". לעיתים היא נזכרת בשם אל־עוזה, שפירושו בערבית "החזקה". 

נלסון גליק היה הראשון שזיהה את האלוהויות שהסתתרו מאחורי הכינויים הללו. את זיהוי אלי הנבטים עשה גליק על פי חפצים מקודשים (אטריבוטים), שנמצאו עם האלים בחרבת תנור, או מתוך השוואה של דמויותיהם עם דמויות אלים של עמים אחרים. בעקבות תגליותיו אנו יודעים כי למרות מוצאם הערבי, לא סגדו הנבטים לאלים של שבטי המדבר הערביים, אלא לאלים המקומיים של הארץ הנושבת; האלים הנבטיים שהתגלו בחרבת תנור – בראשם עמדו עתרתה־עתרגטיס והדד־זאוס – היו אלי סוריה וכנען. יתרה מזאת, באמצעות הידע שצבר במהלך סיוריו הארכיאולוגיים במזרח התיכון, עמד גליק על הדמיון של תוכנית המקדש בחרבת תנור למקדשים אחרים מהתקופה ההלניסטית ומהתקופה הרומית במרחב השמי־מערבי; ובמיוחד למקדש הירפוליס שבסוריה, המתואר בספר "האלה הסורית הגדולה" של לוקיאנוס, סופר יווני יליד סוריה שחי במאה השנייה לספירה. 

כך פיענח גליק את מסתרי הדת הנבטית, שהיתה, לטענתו, קרובה באופיה לדתות המקומיות של התרבויות השכנות. דתות אלה, שמקורן בקהילות החקלאים הקדומות של המזרח הקדום, הנציחו את תחושת החרדה הקיומית שנולדה מתוך זיקה ותלות במחזורי היובש והמטר. לכן, הוקדשו הטקסים שנערכו במקדשי האיזור לפולחני תחייה ופריון, שנועדו להבטיח את התחדשות הצמחייה ואת מחזוריות העונות. הגיבורים הראשיים בפולחנים אלה היו האלה, מלכת השמים, ובן זוגה, אל הגשם והסערה. לאלים אלה, נוטרי הישימון הנצחיים, נערכו פולחנים במקדש האבוד.
פסלי האלים שהשתמרו במקדש של חרבת תנור הם איפוא "התמונה הקבוצתית" היחידה שהשתמרה של פנתיאון האלים הנבטיים. כדרכם של אלים בכל הזמנים, הם מלמדים אותנו על דיוקנה של החברה שיצרה אותם. הם מעידים כי בתקופה ההלניסטית ובתקופה הרומית הפכו הנבטים, מובילי שיירות שהגיעו ממדבריות ערב, לחלק בלתי נפרד מהמרחב התרבותי החדש שלהם. אלים אלה הנציחו את המפגש התרבותי של הנבטים עם שכניהם ואת הטווח הגיאוגרפי של דרכי המסחר.

את דמותו של הדד יצרו הנבטים בהשראת מקדש בַּעַלבֶּק שבסוריה, ודרך המסחר שהובילה לעזה הביאה אותם במגע עם "האלה הדג", עתרגטיס של אשקלון. שרידי המקדש בחרבת תנור מלמדים כי הדת, האדריכלות והאמנות של הנבטים התגבשו במסעותיהם; ואלה נמשכו מאנטיוכיה שעל נהר האורנטס ועד אילת שלחוף ים סוף ואשקלון שבשולי הים התיכון.  

מים, אש ונשות אשקלון
כשירדנו מג'בל תנור שוב נשבה הרוח המזרחית. המשכנו בדרכי עפר לחמאם עופרה, מעיינות חמים הנמצאים כ־15 קילומטרים מדרום לשרידי המקדש הנבטי. בין מצוקי המדבר נסתרות נביעות ובריכות, ומשפחות ירדניות רבות נוהגות לבקר במקום. למרות ההפרדה בין המינים בחברה הירדנית המוסלמית, האווירה נינוחה ועליזה. על שפת המים, בערוץ הקניון, יושבות הנשים בחבורות, מפטפטות ואוכלות. הגברים והנערים טובלים במים.
המעיינות נמצאים במרחק של יום הליכה בלבד מהמשׁקדש, וייתכן כי עולי הרגל הקדומים, שהלכו מפטרה צפונה, חנו במקום וטבלו במי הבריכות. וייתכן שקיימו בבריכות אלה את פולחני המים, שהיו חביבים על סוגדי האלה. טקסים אלה, שתועדו על ידי אבות הכנסייה במסגרת מאבקם בעובדי אלילים, נערכו לאור לפידים בקרבת מקורות מים ונקראו "מיוּמַס", על שם נסך המים.

מקורות יהודיים (סנהדרין ו', ד') מספרים על שמונים נשים אשקלוניות, שנתלו ביום אחד, בגלל שנתפסו עוסקות בעבודה זרה. החוקר יהודה אפרון, שניתח אגדה מהתלמוד הירושלמי החושפת את פרטי המעשה (ירושלמי, חגיגה ב, ב ע"ז), קובע, שהנשים קיימו כנראה פולחן לעתרגטיס. הסופר היווני לוקיאנוס מספר, שבעיר העתיקה של אשקלון נשאו תושבי העיר הנוכרים את פסלי עתרגטיס פעמיים בשנה בתהלוכה טקסית אל הים. ואילו סטנלי קוק, נוסע־אתנוגרף, מתאר בספרו מ־1930, "הדת הקדומה של ארץ ישראל באור הארכיאולוגיה", טקס דומה שנערך בכפר ג'וּרה, הסמוך לאשקלון, בשנות העשרים של המאה הנוכחית; במהלכו, ירדו גברים ונשים צעירים מתושבי הכפר המוסלמי בתהלוכה, לטבילה משותפת במים. הם לא הכירו את מקורות המנהג, ונראה כי גם הנופשים הירדנים בחמאם עופרה אינם יודעים רבות על פולחני המים שקיימו הנבטים במעיינות. 

"החורבות שהשאירו אחריהם הנבטים אומרות בפה מלא את תהילתם". במלים אלה חתם נלסון גליק את הפרק על חרבת תנור בספרו "עבר הירדן המזרחי". הנבטים היו אחד העמים המרתקים ביותר שעברו על בימת ההיסטוריה: שבטים נוודים שהפכו לסוחרים ובוני ערים, חקלאים ומהנדסים רבי תושייה. הם עלו ממדבריות ערב והגיעו, בתוך פרק זמן קצר, למעמד גבוה, צברו כוח רב, התעשרו ונודעו לתהילה. כתום ימי תפארתם, נדחקו על ידי הרומאים לתהומות הנשייה של ההיסטוריה.

לעיתים נדמה שאבדו בסופה של חול ולא הותירו אחריהם דבר, להוציא חורבות מסתוריות. אבל בתום המסע, כשהגענו לפטרה (ראו "מסע אחר" 38 ו"מטיילים, דרום ירדן" אפריל 1998), הציג לפני ילד בדווי, ממוכרי המזכרות, את מרכולתו. הוא אמר שמצא את הצלמית הקטנה בין החורבות, ועד היום איני יודעת אם היא ממצא ארכיאולוגי או מעשה זיוף מוצלח במיוחד. בשני דינר קניתי ממנו את דיוקנה של עתרגטיס.

תודה מיוחדת לפרופ' אברהם בירן וחפציבה מונטגיו־כהן.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

מסע ג'יפים בירדן

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות

כתבות מירדן

מעבר להרים ולמדבר – טיול לפטרה וואדי רם
מעבר להרים ולמדבר – טיול לפטרה וואדי רם

אם בעבר מעטים הצליחו להתגנב לפטרה כדי לחזות בשרידיה של העיר הנבטית הקדומה, היום אפשר לטייל בה בחופשיות ובדרך ליהנות מהנופים הפראיים של המדבר, ומקבלת הפנים החמה של יושביו. נסענו לבדוק על מה כולם מדברים וחזרנו נפעמים

קניונים בהרי מואב – נקיקים לא ידועים
קניונים בהרי מואב – נקיקים לא ידועים

אחרי שסקרו את קניוני ים המלח הגדולים בצד הירדני, בועז לנגפורד וחברים יצאו לסקור שני ערוצים צדדיים, שעצם שמם מעיד על היותם תלולים וקשים למעבר. המסע לא היה פשוט, אבל התגמול גדול: אינספור מעיינות, צמחייה ירוקה, מצוקים עצומים ...

טרקים בירדן: קניוני אדום ומואב בירדן
טרקים בירדן: קניוני אדום ומואב בירדן

נחלי אדום, מעברו המזרחי של הירדן, שופעים מים וגנים טרופיים של ממש, בניגוד לנחלים במדבר יהודה ובנגב. מנחם מרקוס מסביר מדוע זה קורה, מספר על מסלולי הליכה בדרום ירדן וסוגר מעגל אישי