תפריט עמוד

יפן – ערים גדולות. עשירים עניים

יפן – ערים גדולות. עשירים עניים

הצפיפות בערים היפניות היא סיוט אורבני. הדירות זעירות, המחירים גבוהים, ורבים אינם יכולים לרכוש או לשכור דירה, ונאלצים לגור אצל ההורים במשך שנים. המחסור בשטחי חנייה כה חמור, עד שלא ניתן לקנות מכונית בלי אישור על שכירת מקום חנייה. הדיור בעיר כמשל לרמת החיים הנמוכה של תושבי המעצמה הכלכלית המתקדמת

"אנו אוהבים את החברה שלנו, אנו רוצים לחשוב שהיא שייכת לכולנו". כך מסתיים המחזמר המצליח "מדליית זהב לשכיר הקבוע". זה גם הרגע שבו מחייכים הפקידים היפנים בקהל באירוניה ונדים בראשם לאות הזדהות.
המחזמר שזכה לפופולריות רבה ביפן מתאר את חייו של שכיר קבוע (SALARY MAN) באחת החברות היפניות הגדולות. גיבורו הוא קוהאי אודקורה, שהקדיש כבר מחצית מחייו לחברת התרופות, שבה הוא עובד כמנהל מחלקה. כשהוא מנסה לרכוש דירה, מתברר לו שהדירה היחידה שהוא יכול להרשות לעצמו נמצאת במרחק שעתיים וחצי נסיעה ממקום העבודה. בעבר אמנם שקל להתפטר, אך תלותו במקום העבודה מוחלטת כעת, והוא נמנע אפילו מלבחור את שיר הקריוקי האהוב עליו, משום שהבוס שלו מתכוון לבחור בשיר זה.
כדי לתת להצגה אופי אותנטי, ראיינו אנשי קבוצת התיאטרון המעלה את המחזה מאות עובדים. אין ספק, ההזדהות שמפגין הקהל מוכיחה כי ערכי ההסתפקות במועט והנאמנות העיוורת לחברה, שהניעו עד כה את הכלכלה היפנית, נמצאים בסכנה. ואין פלא; מי ששוהה ביפן תקופה ארוכה ובוחן את חיי היומיום נדהם לגלות עד כמה ירודה רמת החיים של העובד היפני. וזו עובדה מפתיעה לאור התדמית של יפן כמעצמה כלכלית וטכנולוגית.
אחת הבעיות החריפות העומדות בפני המשפחה היפנית הם מחירי הדיור שהרקיעו שחקים. לתופעה זו השלכות מרחיקות לכת, החל משיעור ילודה הנמוך בעולם – ממוצע של כ־1.5 ילדים לאשה – ועד חשש להתמוטטות חברות ענק שהשקיעו בנכסי דלא ניידי, אם לא ייעשו צעדים ממלכתיים להוריד את מחירי הדיור. עבור השכיר היפני – גם אם הוא נמנה עם המעמד הבינוני־גבוה – מהווה רכישת דירה יעד רחוק שרבים נואשו מלהשיגו. תופעה זו יצרה הבחנה מעמדית חדשה בין "בעלי דירות" ל"שוכרי דירות"; או בין "אלה שיש להם" ל"אלה שאין להם".

שטח זעיר
עד גיל 40 בערך גרים רוב הזוגות בדירה שכורה, המסובסדת על ידי החברה המעסיקה את ראש המשפחה. שטחה של דירה ממוצעת למשפחה של זוג עם שניים־שלושה ילדים היא בין 40 ל־45 מטרים רבועים בלבד. הבעיה אינה מסתכמת בשטח הזעיר, גם מצב התחזוקה ואיכות הבנייה ירודים ביותר. לבעל הדירה אין עניין בשיפוצה, שכן כל דייר חדש מעביר לידיו "REIKEN" – מעין דמי מפתח בשווי שניים־שלושה חודשי שכירות, ולכן הוא מעוניין בתחלופת דיירים גבוהה ככל האפשר. זוגות צעירים שאינם מועסקים באחת החברות הגדולות אינם יכולים לעמוד בשכר הדירה הגבוה, ולכן  מצבם גרוע יותר, והם נאלצים להתגורר בדירת ההורים במשך שנים ארוכות.
בתקופת השכירות המסובסדת אמור הזוג הצעיר לחסוך חלק ניכר ממשכורתו למימון רכישת דירה משלו; אך בשנים האחרונות זינקו מחירי הדיור במאות אחוזים, והפכו את החיסכון שנצבר לחסר ערך. גם אלה שהצליחו להגשים את החלום היפני – להתקבל לאוניברסיטה יוקרתית ולעבוד באחת החברות הגדולות כשכירים קבועים – הם אנשים מתוסכלים ומיואשים. הם נוכחו לדעת שאין מאמץ שיאפשר להם להיות אי־פעם בעלי דירה משלהם. בשנים האחרונות חלה אמנם ירידה מסוימת במחירי הדירות ביפן, אך רכישת דירה היא עדיין מעבר להישג ידו של העובד הממוצע.

נושא כאוב
בפגישותי עם משפחות יפניות שמתי לב שהדיור הוא נושא כאוב עד כדי כך שאין לשוחח עליו עם זרים. המעמד הבינוני־גבוה מתגורר בתנאי צפיפות ועליבות שקשה לראות בארץ אפילו בשכונות מצוקה. ידידתי, יוריקו סוזוקי, מתגוררת עם בעלה, כלכלן בכיר בחברה ציבורית, ושתי בנותיהם ב־SAHTAKU  – בניין מגורים השייך לחברה. שטח הדירה אינו עולה על 40 מטרים רבועים, והיא מחולקת למטבח ושני חדרונים, שהפכו לחדר אחד לאחר שהוסרה מחיצת הנייר שהיתה ביניהם.
הניקיון והקישוטים הפזורים בדירה אינם מצליחים להסתיר את עליבותה. רצפת הטאטאמי העשויה קש בלויה משימוש, ודלתות הנייר זרועות כתמים וחורים. בדירה אין מיטות, כיסאות או שולחנות, אך היא דחוסה בארונות, שידות וכלי אחסון שכמעט אינם מותירים שטח פנוי. בלילה נפרסים הפוטונים, וכל בני המשפחה ישנים בחדר אחד. יוריקו ומשפחתה גרים בדירה זו כבר שבע שנים, והיא סבורה שיהיה עליהם להתגורר בה עשר שנים נוספות. זוהי תחזית אופטימית יחסית, משום שיוריקו היא בת יחידה ולהוריה בית משלהם, ויש סיכוי שיסכימו בתוך כמה שנים לחלק אותו לשתי דירות קטנות.
מינורו וג'נקו סטו, לעומת זאת, ייאלצו כנראה לבלות את כל חייהם בדירה שכורה. מינורו הוא מרצה לכימיה באוניברסיטה, וג'נקו היתה רוקחת שהפסיקה לעבוד לאחר שילדה את שני בניהם. דירתם מרווחת במונחים יפניים, כ־55 מטרים רבועים, אולם את החלל ממלא ריהוט מערבי כבד שאינו מאפשר תנועה. מינורו אינו עובד חברה, ולכן הוא מממן בעצמו את שכר הדירה – כ־1,000 דולר לחודש. הוצאה זו גוזלת נתח נכבד ממשכורתו, ואינה מאפשרת לו לחסוך כסף לרכישת דירה.

באחד הדו"חות הממשלתיים העוסקים בנושא הדיור נכתב, כי כדי לקנות דירה קטנה צריך שכיר המרוויח משכורת ממוצעת לחסוך את משכורתו, בשלמותה, במשך 8.7 שנים. לעומתו, תושב ארצות־הברית צריך לחסוך לשם כך משכורת של 4.4 שנים. בנוסף לכך, מקבל האמריקני בתמורה לכספו דירה מרווחת בהרבה מזו שמקבל היפני.
למרות ששיעור החיסכון ביפן הוא הגבוה ביותר בעולם, אין היפני מצליח לחסוך יותר מ־20 אחוזים ממשכורתו. לפיכך, הוא ייאלץ לעבוד כ־50 שנה עד שיצליח לרכוש דירה קטנה, שתהיה צפופה ולא תענה על צרכיו. תחשיב זה הביא את הבנקים להציע משכנתאות לתקופות של 40 עד 50 שנה. משכנתאות אלה נרשמות גם על שם ילדיהם של בני הזוג, המחויבים להמשיך בתשלומים לאחר מות הוריהם.

הסנדלר הולך יחף
רמת החיים ביפן אינה גבוהה גם במובנים אחרים. למרות שיפן ידועה במוצרי האלקטרוניקה המשובחים שלה, המשפחה היפנית אינה נהנית מחידושים אלה. אחת הסיבות לכך היא שטח המגורים המצומצם, שאינו מאפשר הכנסת חפצים שאינם הכרחיים. מכשירים אלקטרוניים שאינם מיועדים ליצוא מיוצרים ברמת גימור נמוכה, ואינם דומים בביצועיהם למכשירים המערביים.
למרות שיפן ידועה כמעצמת רכב, ליפני ממוצע קשה ליהנות ממכוניתו. אמנם, לרוב המשפחות יש רכב פרטי, אך השימוש בו בעייתי. כל קונה רכב חייב להביא אישור לכך ששכר מקום חנייה, שעלותו החודשית גבוהה והוא מרוחק בדרך כלל מהבית. אם נוסיף לכך את הכבישים הצרים ופקקי התנועה, נבין  את השימוש הנרחב באופניים. אלה מהווים למעשה את אמצעי התחבורה היומיומי, כמעט כמו בסין השכנה והענייה. היפני נוסע בבוקר לתחנת הרכבת באופניים, מחנה אותם במגרש החנייה (בדרך כלל, תמורת תשלום חודשי) וממשיך לעבודתו ברכבת. לאשתו אופניים משלה, והם משמשים אותה כדי לערוך קניות ולהסיע את הילדים. אחד המחזות הנפוצים הוא משפחה, כמעט בהרכב כמעט מלא, על זוג אופניים אחד: ילד אחד במושב הקדמי, ילד שני במושב מאחור ולפעמים תינוק קשור לגבה של האם.
גם התשתית העירונית ביפן רחוקה מרמת הפיתוח המקובלת במערב. בתים רבים בטוקיו אינם מחוברים לרשת הביוב, ושישה אחוזים מהבתים אינם מחוברים למערכת המים. התחבורה הציבורית מבוססת בעיקר על רכבות, והיא מדויקת ויעילה, אך בשעות השיא הצפיפות בה בלתי נסבלת. ומי שבילה שעה בקו ה"ימנוטה" בשעות השיא, בדוחק שאינו מאפשר לשנות תנוחה או להזיז איבר, יבין למה כוונתי.
מערכת הכבישים, גם היא אינה מפותחת. הרחובות בערים צרים מאוד, ואינם מאפשרים מעבר חופשי של שני כלי רכב מכיוונים מנוגדים. בדרך כלל, אין בהם מדרכות, ורק פס לבן מסמן את השטח הצר המיועד להולכי רגל. בפועל, משמש שטח זה גם לנסיעת אופניים, לחניית מכוניות ולרכב המגיע מהכיוון הנגדי. הולכי הרגל חייבים להיות ערניים, משום שהמדרכה אינה מקום בטוח.

אובדן החירות
תחום חשוב נוסף שבו נופלת איכות החיים היפנית מהמקובל במערב היא כמות הפנאי והחופש האישי. העובד היפני משועבד לחברה המעסיקה אותו. מקום העבודה דואג אמנם לכל צרכיו – החל משירותי בריאות, דיור ופנסיה ועד חופשות מאורגנות ופעילות ספורט – אך הדבר יוצר תלות מוחלטת במקום העבודה והוא משלם, למעשה, בחירותו.
עובד התעשייה היפני מקדיש לעבודתו 2,190 שעות בשנה, 227 שעות יותר מעמיתו האמריקני ו־547 שעות יותר מהגרמני. האגודה הלאומית לנפגעי יתר שעות עבודה מגישה מדי שנה כמה תביעות משפטיות בעקבות מקרי מוות שנגרמו בשל שעות עבודה מרובות מדי. העובד היפני יוצא לחופשה רק לעיתים רחוקות. בדרך כלל, הוא אינו מנצל יותר משמונה ימים מתוך ה־15 שלהם הוא זכאי. חופשות ארוכות של חודש הן מושג שאינו קיים אפילו בחלומותיו הפרועים של היפני הרגיל.
נאמנות העובד לחברה מוחלטת ועומדת מעל קשרים משפחתיים וצרכים אישיים. עובדים מועברים מעיר לעיר בהתראה קצרה, ושכיר הנשלח לחוץ לארץ לתקופה של שנה ויותר אינו מלווה בבני משפחתו. כך נחסכות הוצאות החברה, והעובד יכול להקדיש לעבודה את כל זמנו. אביו של טומוקי בן השנתיים נשלח לשיקגו. "האם לא רצית להצטרף לבעלך?" שאלתי את אשתו. "רציתי, אך החברה לא היתה מעוניינת", היא ענתה ללא שמץ של טרוניה.
בתמורה לעבודתו המאומצת, מרוויח השכיר היפאני 3,000 דולר בחודש, המשכורת הממוצעת ביפן. משכורת זו נמוכה בשלושה אחוזים מהמשכורת הממוצעת של האמריקני וב־30 אחוזים מזו של הגרמני. אולם במונחי כוח קנייה, שכרו של היפני נמוך אף מזה. מחירם של מוצרים בסיסיים ביפן כפול לעיתים ממחירם בארצות הברית ובאירופה. מגוון מוצרי היבוא אינו גדול, ומחירם גבוה במיוחד. וויסקי או שוקולד מתוצרת חוץ הם מתנות שתמיד יעוררו התפעלות רבה.
רמת המחירים הגבוהה היא תוצאה של המדיניות הכלכלית הממשלתית, השומרת על עודף חיובי במאזן התשלומים. היא עושה זאת באמצעות מכסים גבוהים והגבלות יבוא, שנועדו להגן על התעשייה והחקלאות המקומיות. את המחיר משלמים הצרכנים. דוגמה מובהקת הוא יבוא האורז; נושא סבוך שהפך לסלע מחלוקת מרכזי ביחסי ארצות־הברית ויפן. היום אסור לייבא אורז ליפן, כדי להגן על מגדלי האורז המקומיים, שלהם כוח פוליטי רב. כתוצאה מכך, משלם היפני עבור קילוגרם אורז מחיר מפתיע של 600 יין (כחמישה דולר), פי חמישה יותר ממחירו בשוק העולמי. כמצרך בסיסי, הוא יקר מאוד גם במונחים יפניים. וכך המצב גם לגבי חיטה, הדרים ובשר הבקר.
לממשלת יפן ברור כי מדיניות זו של שוק סגור לא תחזיק מעמד לאורך זמן, שכן מדינות המערב יממשו בסופו של דבר את איומיהן ויטילו הגבלות ומכסים על יבוא מוצרים מיפן. פעולה זו תהיה הרסנית לכלכלה היפנית, שכן רוב הייצור שלה מיועד לשווקים אלה. הפתרון מקובל על גורמים כלכליים ביפן הוא הגדלת היקף הצריכה המקומית. התעשייה עתידה לעבור מתלות כמעט מוחלטת ביצוא למדינות אירופה ולארצות־הברית לייצור עבור השוק המקומי. בדרך זו ניתן יהיה לשמר את היקף הייצור הקיים ואף להרחיבו. אך בנקודה זו נסגר המעגל ונוגע שוב בנושא מצוקת הדיור. מאחר שהעובד היפני חוסך כל ימיו לדירה המקווה – כל זמן שלא יירדו מחירי הדיור באופן משמעותי, הוא אינו מועמד טוב לחברת הצריכה. הוא יימנע מלבזבז את כספו ויצמצם את הוצאותיו ככל האפשר.

האם היית ביעד הזה?

  • 2

    כן הייתי

  • 2

    לא, אבל מתכנן

  • 2

    לא מעוניין

יום בבית ספר ביפן

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות