תפריט עמוד

ימי שירה במדבר – הרוח המדברית

הדרך למדבר מתחילה בערים האפורות שלנו, על דוכני הפלאפל שלהן, חניוני בתי המשפט שלהן, המוסכים והמסעדות ההודיות.
הדרך למדבר מתחילה במקומות העבודה המתישים שלנו, במשרדי הבוסים הדומים לאקווריומי דגים.
"סגור בבקשה את הדלת אחריך", הורתה הבוסית שלי, עורכת התרבות והפנאי בעיתון גדול.
סגרתי.
"שים לב", אמרה, "כתבת הספרות שלנו יוצאת לחופשה של שבועיים. אני יודעת כמה אתה רוצה לכתוב על תרבות ושאני לא מרשה לך בדרך כלל, אז הנה הצ'אנס שלך. אתה תכתוב על ספרות בהעדרה, אבל רק במצבי חירום. אני לא רוצה שתציע כתבות".
"רק במצבי חירום?"
"אך ורק".
יצאתי מן האקווריום מבולבל. מהו מצב חירום בעולם הספרות? כפי הנראה – כשמת מישהו חשוב. במשך שבועיים סקרתי מדי יום את אתרי האינטרנט, מייחל בסתר למותם של פיליפ רות' ושל גבריאל גרסיה מרקס. לשווא, בכל אותם שבועיים ברך האל הטוב את סופרי העולם בבריאות מצוינת, רק סופר סלובני אחד הלך לעולמו וזאת נודע לי בדיעבד.

שלושה ימים לפני תום הקדנציה הקצרה שלי בעולמם של המוזות קצתי בכל העניין. שלפתי דף אחד מערמת הקומוניקטים שהגיעה למערכת העיתון. הוא הצהיר על כנס שירה שעמד להתקיים במדרשת שדה בוקר שבנגב. "מצב חירום!" זעקתי, "מצב חירום!" אמנם לא ממש התחשק לי לנסוע למדבר לשמו של איזה פסטיבל מצ'וקמק, אבל לא הייתי מוכן לשוב כל כך מהר לתפקידי ככתב לענייני חיות מחמד וגינון. הייתי מוכרח לגעת בשירה, הייתי מוכרח לצאת אל המדבר.

הדרך למדבר נמשכת דרך השדמות המוריקות של הנגב הצפוני, עוקפת את באר שבע בכביש החדש, מצדיעה בחולפה על פני בית הספר לנ"מ בצומת טללים ומדרימה עד לשפת המצוק של נחל צין. בסופה נמצאת אשה ג'ינג'ית נמרצת ושמה אילנה שחף.

שחף היא מורה לספרות במדרשת שדה בוקר ואחת הדמויות הייחודיות, הנרגשות והמרגשות ביותר בזירת הספרות הישראלית. היא מארגנת את "ימי שירה במדבר" בעזרת בעלה, מירון, ואנשי המדרשה ובתמיכת מפעל הפיס, מכללת ספיר והמועצות המקומיות באזור. היא אינה שוכרת אנשי יחסי ציבור ולכן נבלע הקומוניקט שלה לעתים תחת ערימות דפים הכוללות פיתוחים חדשים להסרת שיער כף הרגל ותקליטונים שהוציאו מחזיקי המקום החמישי ומטה בתחרות "מת לרקוד". עיתונאים, על כן, לא מגיעים לכאן כפי שהם מגיעים למטולה ולמשכנות שאננים. מי שכן מגיעים הם המשוררים, והם באים בהמוניהם.

ברגעים הראשונים חשבתי שמדובר בפטה מורגנה. על שפת המצוק נגלו לי חיים גורי האגדי ואנדד אלדן המדברי. היאם קבלאן מן הכרמל החליפה רעיונות עם אליעז כהן מאריאל. אורי ברנשטיין העלה זכרונות באוזני שוקי סיימון וצ'יקי ארד. אורלי קסטל בלום ועמוס עוז הופיעו כנושאי דגלה של הפרוזה ובין הצורים, כמו בחדרים, נאמרו שורות מלאות עוצמה ויופי.

במשך שלושה ימים התחרו המלים בדממת השממה שסביב. לעתים, אני מודה, הדממה ניצחה. מצאתי את עצמי חומק מן הסדנאות ומאירועי ההקראה אל הנוף האדיר שבחוץ, לראות איך משחקות בו קרני האור בשעה זאת של היממה, אבל לעתים קרובות יותר המלים שבו אותי, גם, ולפעמים בעיקר, כשלא היו כתובות מראש.


המשוררת אגי משעול (עומדת) מנחה סדנה בפסטיבל "ימי שירה במדבר"

כותבים כדי להיות נאהבים
"למה כותבים משוררים שירה?" שאלה אחת מן היושבות בקהל פאנל של משוררים/מתרגמים, שכלל את טל ניצן, משה בן-שאול וסלמאן מצאלחה.
לרגע פשטה מבוכה, אולי כי השאלה נשמעה פשוטה מדי, אולי כי היתה מורכבת ובעייתית מדי. לבסוף פצה בן-שאול פה: "אני כבר מתעסק בתחום הרבה שנים," אמר, "ואני יודע היום שמשוררים כותבים רק מסיבה אחת: הם כותבים כדי להיות נאהבים".

אף אחד מן היושבים לא רצה לאשר את הנקודה, אבל כל הכחשה שלה היתה נשמעת כהתחמקות מבוישת מן האמת. "אני חושב שאנחנו גם כותבים כדי להילחם במוות", הציע מצאלחה בזהירות, אבל זה כבר לא עבד. הרגע הקסום בא והלך. בן שאול לכד אותו בזמן, והמדבר, שאין לו שום עניין להיות נאהב, התגלגל בצחוק דומם.

היו גם סיטואציות משעשעות פחות. ערב לזכרה של דליה רביקוביץ' התגלה כטעון כל כך ברגשות שכמעט והתפקע במריבה. החברים בקליקות השונות – גלילים, תל-אביבים, ירושלמים, צעירים וזקנים, מתרגמים מפורטוגזית, מפולנית ומאנגלית – התחכחו זה בזו ואפילו התווכחו, אבל לבסוף גם השלימו, אם על בקבוק לילי של ויסקי על שולחן פיקניקים ואם בטיול צהריים לאורכו של המצוק. באותה הזדמנות נספגה גם ההשראה העצומה אותה מעניק המדבר במוחות היצירתיים האלה ופירותיו האמיתיים של הפסטיבל – השירים – החלו נולדים.

"שדה בוקר הוא חלון", אומרת המשוררת תלמה דינשטיין, "אתה מרים את הרגל ואתה נמצא ישר בנוף. כמשוררת, זאת זריקת אדרנלין שאין כדוגמתה. זה לא קיים במטולה, לא קיים בירושלים, רק בשדה בוקר עם הקניון האדיר והשקיעות והזריחות. אתה יושב בתוך תכנים של שירה, אתה רואה את המשוררים מתחת לעץ או על סלע, חשופים. את ההארות שאתה מקבל שם לא תקבל בשום מקום אחר. כמה שאתה לא מכיר את זה, זה עובד עליך וזאת בפירוש המתנה של אילנה. מה שהיא עושה לנו הוא דבר יחיד במינו".

רגע לפני ששבים למרכז כדאי לזכור שהמדבר מציע לא שירה בלבד. הקניון היחיד במינו של עין עבדת ממתין ממש מעבר לבקעת צין והעיר הנבטית עבדת נישאת על המישור המוגבה מעליו. נעלי הבית של דוד בן גוריון ממתינות למבקרים בקיבוץ שדה בוקר, והדרכים המובילות מזרחה ודרומה חולפות בשולי מכתשים כבירים. "המדבר הוא אלהים בלי אנשים", כתב בלזק. מי שיכריז על מצב חירום בסוף השבוע הקרוב וירד אליו יהנה הן מן האנשים והן מן האלהים, וספק אם יתחרט על המסע.

צמחי המדבר - הצמחים הכי מתוחכמים בארץ

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות מהר הנגב

מבוא לנדודים 53: השביעי בספטמבר
מבוא לנדודים 53: השביעי בספטמבר

נסענו בנוף מטורף של שלושה הרים חרוטיים שליוו את נחל סרפד. שורות של אבנים פילסו חלקות חקלאיות והעידו על נוכחות אנושית בצפיפות היסטורית. שפע של מאגורות נחפרו בסלעי הקירטון ותעלות חפורות הזינו אותן במים. השעה מתאחרת, השמש שוקעת, ...

מבוא לנדודים 52: עזוז – על גמלים, אנשים ואבנים
מבוא לנדודים 52: עזוז – על גמלים, אנשים ואבנים

רונן רז נודד בעקבות חלום ילדות – להקים חווה לטיולי גמלים. בחאן בארותיים שבאזור עזוז הוא פוגש את עופר וגלי שהגשימו את חלומו בעשר אצבעותיהם, מטייל במדבר עם הג'יפ ופוגש גמלים צעירים, עדויות מרשימות לנוכחות הנבטים – מערכות ...

מבוא לנדודים 40: דרך איש במדבר
מבוא לנדודים 40: דרך איש במדבר

רונן רז נודד עם הקרוואן לפארן כדי לטייל עם גדעון במדבר: מדובר בטייל מושבע וחוקר נלהב בכל אמותיו, גידיו ונשמתו. בשנות התשעים גדעון עבר קורס מדריכי מדבר שהשתלב היטב עם אהבתו לצבור ידע ולהעביר אותו הלאה. הידע הנרחב ...