יוון – חג הליכה על גחלים

מדורת הטקס אחרי הפיכתה למעגל גחלים. מדענים שמדדו את הטמפרטורה של הגחלים, את גלי המוח ואת זרימת הדם הגיעו למסקנה שכל אחד יכול לעשות זאת, בלי כניסה חמצב תודעה מיוחד | צילום : שמעון לב

בונים מדורה גדולה במגרש בפאתי הכפר, וכשהיא נהפכת בסופו של דבר לערמת גחלים, מרדדים אותה לשכבה דקה ומקיפים אותה בתהלוכה, עם האיקונות, הלירה והתוף. לבסוף, פוסעים כמה גברים ונשים אל תוך העיגול המהבהב, אחדים עם איקונין ביד, וכל אחד בזמנו החופשי הולך או רץ, מפזז ומכרכר, ממלמל וגונח, נכנס ויוצא. אנסטנאריה קוראים לחג הזה של ההליכה בגחלים, ושמו בא לו מן הפועל היווני שפירושו "לגנוח".
נסענו ללנגאדאס (Langadas), עיירה השוכנת לא רחוק מסלוניקי, אשר הופכת למשך יום אחד בשנה אטרקציה לתיירים, מקומיים וזרים. בלנגאדאס, כך נאמר לנו, אפשר לצפות בטקס. בבית הקברות המקומי, בחזית של כנסייה קטנה, התקהלו הרבה נשים לא צעירות, כמה קשישים ומעט ילדים ליד האיקונות של קונסטנטינוס והלנה. אחדים רעננו את הפרחים על המצבות או טיילו בשבילים של בית הקברות המטופח, אחרים הצטופפו בכנסייה או שוחחו עם הגברת שמכרה מדבקות זיכרון. הילדים שיחקו, ואנחנו יצאנו לכפר הקטן איה אלני (Agia Eleni), כמה עשרות קילומטרים מזרחה משם, אשר בו, לדעת אחדים, האירוע אותנטי יותר.
הכנסייה האורתודוקסית, הרואה באנסטנאריה שיורת למנהגים פגאניים, פולחן דיוניסוס, אורגיות לאפרודיטה ומעשה שטן, מתנגדת לחגיגות אלה. מוצאם של תושבי הכפרים, שבהם מתקיימת מסורת האנסטנאריה חרף התנגדות הכנסייה, הוא בכפר אחד, קוסטי (Kosti) שמו, הנמצא כיום בבולגריה. שם, בזמן שלטון התורכים, היתה שרפה גדולה, אבל התושבים ניצלו בזכות האיקונות של קונסטנטינוס והלנה, אשר השמיעו את קולם מהכנסייה המקומית. מאז שומרים התושבים על האיקונות (גם על החדשים למדי שראינו, הנחשבים ל"צאצאים" של האיקונות המקוריים) ועל היכולת ללכת באש בלא פגע.
במלחמת העולם הראשונה הם נאלצו לברוח מאימת הבולגרים למה שהיום הוא תורכיה, ואחרי כמה שנים, בחילופי התושבים בין יוון ותורכיה, הגיעו לכפריהם הנוכחיים. מאז שנות העשרים יש עדויות לאנסטנאריה בכפרים שונים בסביבה, מה שנהפך אחרי מלחמת העולם השנייה, וביתר שאת ב־20 וכמה השנים האחרונות, מושא מחקר לאנתרופולוגים, פיזיולוגים ומבקשי בריאות אלטרנטיביים, וכמובן גם מוקד לצליינות תיירים.
בצהריים היגעים של אותו יום, לא ראינו אלא קומץ עיתונאים וצוות של טלוויזיה גרמנית ליד האולם שבנתה האגודה לפולקלור של איה אלני, כדי לכנס בו את החוגגים, המנגנים והאיקונות. האולם הזה החליף – לא בלי חיכוכים – את החדר בביתו של ראש האנסטנארידס המקומי. האגודה לפולקלור, כפי שקל לנחש, נוסדה על ידי נכבדים ועשירים, אשר הבינו את הפוטנציאל המסחרי של המסורת. שומרי המסורת הם בעיקר נשים וכמה גברים משולי החברה, שלפי המסורת, הקדוש נכנס בהם בזמן הטקס.
אבל לא תמיד אלה גברים משולי החברה. האנתרופולוג האמריקאי לורינג דאנפורת (Danforth), מחברו של ספר בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון העוסק בתופעה זו, מספר כי בשנות השמונים נעשה רופא מקומי לראש האנסטנארידס. בעקבות חקר התופעה ואיסוף עדויות של משתתפים בטקס, ערך דאנפורת דיון משווה בין האנסטנאריה לבין תנועות ההליכה באש של העידן החדש. תנועות אלה נעשו אופנתיות יותר ויותר בשנות השבעים והשמונים בארצות־הברית ובאירופה, שם פרחו סדנאות להליכה באש לצורך העצמת האני, התגברות על מעצורים ושחרור מפחדים ומאמונות מגבילות.
מראה העיזים השחוטות במרפסת הצמודה לאולם ומיעוט העניין שבתוכו הביאו אותי לשבת על מדרגות הבניין, ליד עיתונאית יוונייה נרגנת. החלפנו סיגריות, התבוננו בזירה הרחבה המוקפת גדר, שהיתה ריקה עדיין, והקשבנו להוראות שהנחיתה המפיקה הגרמנייה על צוות הצלמים שלה. "זה הכל בולשיט", היא אמרה אחרי שסיפרה לי את הסיפור על הבולגרים הרעים, "לא באמת הולכים באש, וחוץ מזה, איה אלני נעשה תיירותי לגמרי. אומרים שעדיין יש כפרים שבהם המסורת נשארה טהורה, אבל קשה למצוא אותם".
היא, על כל פנים, לא התכוונה לחפש, יום בכפר הספיק לה. גם אנחנו לא ראינו הרבה טעם להישאר, ונפרדנו ממנה ומהתהלוכה הקטנה, שיצאה בעקבות מנגן הלירה והמתופף לנוע בין בתי הכפר. לפנות ערב חזרנו ללנגאדאס, שם הפרידה גדר רשת גבוהה בין האירוע לבין קהל הצופים, אשר הלך וגדל בקצב מתגבר ככל שירד הלילה. לקראת תשע היו האוויר והחול צוננים למדי, ואנשים היו דבוקים לגדרות בחמש־שש שורות. בעזרת תעודת עיתונאי הכניסו אותנו השוטרים למתחם המקודש, כך שיכולנו לראות באין מפריע את האנשים שדפקו על שרידי העצים השרופים ושיטחו את הגחלים לשכבה דקה על החול הקר באמצע המתחם.
לרגע כיבו את פנס הרחוב הגדול, ואפשר היה לראות את הגחלים מהבהבות כעיגול של לילה זרוע כוכבים. כשנדלק שוב האור, הן חזרו ונראו כמו חתיכות פחם קטנות. אז נכנסו

מדורת הטקס לפני הפיכתה למעגל גחלים | צילום : שמעון לב

לזירה האנסטנארידס בבגדי חול – גבר מזדקן במכנסי חאקי וחולצה כחולה, אשה בסנדלים מוזהבים, תמהוני כחול עיניים גדולות, נציגות של ארגון אמהות עובדות, איש צעיר יחסית עם שערות ארוכות ועגיל, בחורה במיני – וגם האיקונות, המטפחות האדומות והמנגנים בלירה ובתוף היו שם, וצעדו אל תוך הגחלים.
ולא נשרפו להם הרגליים? לא, רק התלכלכו קצת. בשנות השבעים והשמונים ערכו מדענים מיוון ומגרמניה סדרה של ניסויים קפדניים באנסטנארידס של לנגאדאס. הם בדקו את הטמפרטורה של הגחלים, צילמו בהילוך איטי ומדדו את זמן המגע של הרגליים עם הגחלים, את עובי העור הקשה של כפות הרגליים, את גלי המוח ואת זרימת הדם, כדי להסביר את מה שנראה כיכולת מופלאה. המסקנה שלהם היתה חד־משמעית: גם סתם בני אדם מסוגלים ללכת על גחלים ברגליים יחפות, בלי הכנה מוקדמת, בלי שינוי במצב תודעה ובלי שום טכניקה מיוחדת.
ובכל זאת, יש אנשים שנכווים קשות. כמו איטלקי אחד בלנגאדאס לפני 15 שנה, וכמו קבוצה של סוכני ביטוח אנגלים שעברו קורס צמיחת נפש ושחרור מעכבות, אשר אורגן על ידי מוסד המכונה Infinite Breakthrough Technologies, כפי שנמסר בעיתון "אינדיפנדנט" מיום 15 ביולי 1998.
ובחזרה לאנסטנארידס בלנגאדאס: הם הקיפו את עיגול הגחלים כמה פעמים, ואז זה התחיל – דקות אחדות של רגליים יחפות בוטשות בגחלים, נפנוף איקונות, ניתורים קלים במקום, התחלות של ריקוד תזזיתי, וזהו. הפחם התערבב בחול. צופים אחדים הצטרפו לרגע לריקוד מעגל, והקהל הגדול התפזר במהירות למכוניות בדרך חזרה לסלוניקי.