תפריט עמוד

יהודים באוגנדה: ביקור בשבט בני יהודה

מכל המקומות בעולם, דווקא בכפר נידח במזרח אוגנדה אריה רוזנברג התחבר לשורשיו היהודיים. מפגש מרגש עם קהילת אביודיה - בני יהודה - שחבריה רואים עצמם יהודים לכל דבר

יהודים באוגנדה: ביקור בשבט בני יהודה

על שבט היהודים השחורים באוגנדה שמעתי מפרופסור שוורץ, מנהל מרפאת המטיילים בבית החולים תל השומר, לשם הגעתי לקבל חיסונים לקראת הנסיעה לאוגנדה. כיוון שבכל מה שקשור למסורת "ישראל סבא" אני מתמלא בסקרנות, מיד כשחזרתי הביתה התיישבתי לחפש בגוגל. לאחר חיפוש ארוך גיליתי כי לפני 120 שנים, מלך שחור, נוצרי באמונתו, מרד בבריטים וכהתרסה "גייר" את כל בני השבט – כשלושת אלפים אנשים. לשבט נקבע שם חדש Abayudaya, ובתרגום לעברית – בני יהודה.

בעקבות התגלית הזאת שיניתי את כל תוכנית מסעי, והחלטתי כי לאחר הביקור במקורות הנילוס הלבן, הלא הוא "היאור" שממנו נמשה משה רבנו הרועה הרוחני של עם ישראל המתהווה לפני כ-5,000 שנים, אסע למקום מושבו של שבט השחורים שקיבל עליו את היהדות לפני קצת יותר ממאה שנים. יצרתי קשר עם מנהיגי הקהילה וסיכמתי כי אגיע לביקור לקראת סוף חודש יולי. ביום המיוחל, כולי התרגשות, ניסיתי למצוא תחבורה לכפר היהודים Putti במזרח אוגנדה למרגלות הר אלגון (Mt. Elgon). אי אפשר היה להסתייע בתחבורה ציבורית ולכן שכרתי רכב עם נהג צמוד, והרגשתי כגביר, עם נהג לבוש בהידור רב ומצויד בשני טלפונים ניידים שעזרו לי בהמשך הדרך. שביל עפר אדמדם התפתל לו בתוך סבך של עצים וצמחייה נמוכה, גדוש במהמורות מלאות מים, סימן לגשם שיורד באזור זה של קו המשווה מעשה של יום ביומו.

 בית העופות. המקום בו נעשית השחיטה הכשרה

מפגשים ראשונים
הגענו לכפר בצהרי היום, חום כבד קיבל את פנינו אך נפש אדם לא נראתה באזור. התפלאתי, מאחר שסיכמתי עם אנוש, מנהיג הקהילה, להיפגש. מרחוק הבחנתי באישה עם שני ילדיה העושה דרכה למשאבת המים כדי לשאוב מים ולמלאם בג'ריקן צהוב שהיה מונח על ראשה. ניסיתי ליצור עמה קשר, אך כשראתה אותי היא ברחה עם ילדיה לסבך היער. חזרתי למבנים העזובים וביקשתי מרוברט הנהג שינסה לאתר את מנהיג הקהילה באמצעות הטלפונים הניידים שלו.

הגעתי למבנה הראשון והכנתי את עצמי לא לצפות לדברים יוצאי דופן כדי שלא אתאכזב. בינתיים, הצטרפו אלי שני זאטוטים יחפים, גלוחי ראש ומכוסים באבק-בוץ אדמדם. מיד מצאנו שפה משותפת, כיבדתי אותם במסטיקים, צילמתי אותם ומיד הראיתי התמונה כדי לרכוש את אמונם. חיוך צחור שיניים אישר לי כי אני בדרך הנכונה.

 אישה וילדיה מבני הקהילה נושאים ג'ריקנים מלאים במים ששאבו

אני פוסע סביב המבנה ורואה על הקיר מולי כתובת בעברית ואנגלית "חוות עופות". כאן כנראה נערכת שחיטה כשרה, אני חושב. סביב המבנה הילכו להן כמה תרנגולות, שכנראה חיכו לתורן. אני עובר למבנה השני, ולפני קיר שלם מעוטר באותיות א'-ב'. התחלתי להתרגש! במבנה השלישי אני מבחין במזוזה התלויה על מסמר ולידה ציור ילדותי של מנורה עם שבעה קנים. התרגשותי גאתה וצמרמורת חלפה בגווי. נישקתי המזוזה, ובל יקל הדבר בעיניכם – כל המכיר אותי יודע כי מנהג נישוק המזוזה זר לי לחלוטין, אך כנראה לא במקום ובמעמד הזה.
עיניי ממשיכות לתור את המבנים ומבחינות בשני שלטי מתכת עליהם כתוב באנגלית Challah Project (פרויקט חלה) ו-Zion Project (פרויקט ציון). אני מרים את עיניי מעלה וקרוב לגג המבנה מבחין בשני מגני דוד המוטבעים בבטון. אני מתרגש ומצלם ללא הפסקה, חבל שהמצלמה אינה יכולה להראות התרגשותי למראה הסמלים היהודיים.

ספרי תנ"ך וטליתות על המדפים
אני עובר מבנה אחר מבנה, כאשר יותר ויותר ילדים משתרכים אחריי. אני מגיע לבסוף למבנה האחרון שנראה נטוש ועזוב, במקום גג רעפים, הגג שלו היה מחופה בכפות דקלים וכל החלונות והדלתות מוגפים. סובבתי ברגל את המבנה והתאכזבתי לא לגלות על קירותיו אפילו סמל או סימן יהודי אחד. אני ניגש לאחד החלונות ופותח אותו, מביט פנימה ורק לאחר שעיניי התרגלו לחשכה לבי מתחיל לפעום בחוזקה ותחושה של קדושה ירדה עליי. מולי חדר מאורך, שבקיר הצפון-מזרחי שלו, בתוך גומחה, קבוע ארון קודש, ומצדדיו מדפי במבוק ועליהם מונחים בערמות וללא סדר טליתות וספרי תנ"ך. אני מחפש במהירות את הכניסה למבנה בית הכנסת, כשלפתע שתי בנות לבושות תלבושת ירוקה של בית ספר ניגשות אלי, כורעות ברך ומציגות עצמן בתור שרה ומרים – זה היה כל אוצר המלים שלהן בעברית. באופן מגושם אני מנסה לכרוע ברך גם כן כדי לברכן, אך הדבר לא עולה בידי.

ילדים משבט אביודיה. לפני 120 שנה כל בני השבט גויירו בידי מנהיגם

אני נכנס פנימה מלווה בהמון ילדים המשתייכים לשבט Abayudaya, ועיני מבחינות בריהוט הדל בפנים בית הכנסת: שולחן רעוע, ספה שידעה ימים יפים יותר, מדפים עמוסים בטליתות ובספרי תנ"ך, שמרביתם מונחים הפוכים. בחרדת קודש סידרתי את הספרים.

אני מתקרב לארון הקודש, משני צדדיו רשומות בכתב יד אותיות מ-א' עד י'. לבי הולם בחוזקה, דוק של לחלוחית מכסה את עיניי, ידיי רועדות כאשר אני פותח את בריח המנעול הקבוע על הדלת וחושב לעצמי מה אמצא שם בפנים? האם אמצא ספר תורה? אני פותח ונזכר כי בהוצאת התורה מארון הקודש יש לומר ברכה, ואני איני יודע איזו ברכה לומר! אני מרים את עיניי וחושב מאין יבוא עזרי? ואז אני מבחין על הקיר בכתב יד "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". אני אומר בכמעט צעקה את תפילת "שמע" ומוציא את ספר התורה הקטן המונח על גבי טלית, לא יכול שלא להיזכר בספר תורה קטן שכזה אותו הניף שחר בני בהקפות שמחת תורה בהיותו בן חמש.

טלית וספרי קודש בבית הכנסת של הקהילה. רגע של גאווה יהודית גדולה

אני נושא אל על את הספר, עיניי רטובות מדמע וגרוני חנוק, ממלמל ברכת "שהחיינו". כעבור דקות ספורות אני מניח בעדינות את ספר התורה בארון הקודש, מבריח את דלת הארון וחוזר שוב בקול רם על ברכת "שמע ישראל", כשעיני כל הילדים רואות ואוזניהם שומעות. זה היה רגע קדוש, רגע של תפילה, רגע של יהודי. איני מתבייש ברגשותיי ואני מרגיש גאווה גדולה להיות יהודי, פה בכפר הנידח באוגנדה.

בתום כל ההתרגשות אני מבחין כי בפתח בית הכנסת עומד אדם מבוגר, חבוש כיפה שעליה רקומה מנורה, ועיניו בורקות. שמו אברהם והוא איש הקהילה. במעט אנגלית רצוצה הוא מסביר לי כי סבו בנה את בית הכנסת. לבקשתו, אני פותח שוב את ארון הקודש, מוציא את התורה והוא מצטרף אלי לאמירת "שמע ישראל". אחר כך ישבנו על הספה הבלויה ובעיקר שתקנו, אך השתיקה דיברה כאלף מלים, שתיקה של מבוגרים המכבדים את הרגע, מוקירים ומעריכים את המפגש. עזבתי את בית הכנסת לאחר שתרמתי מספר שטרות לקופת הצדקה.


טקס הכנסת ספר תורה בכפר פוטי

סוף דבר
לא רגוע ומלא אדרנלין אני עושה את דרכי חזרה לעיר מבלה (Mbale), משם אני עתיד לנסוע באוטובוס, מרחק של 2,000 ק"מ עד זנזיבר. אני מנסה לעשות סיכומים וסדר במחשבות, תוהה ביני לבין עצמי איך אוכל לתאר את ההתרגשות והחוויה העצומה שעברתי בשעות האחרונות, כמעט בטוח שמכריי וחבריי לא יבינו את שעברתי וחוויתי. אני מוכן להערות כמו "אבל הם לא יהודים!", אך כל זה לא ישנה תחושותיי והקִרבה שחשתי לבני Abayuday, כמו הפשטות והכבוד שניתנו לסמלים היהודים על ידי אותם אנשים, במקום הנידח על גבול אוגנדה-קניה. לרגע לא חשבתי שמצאתי את אחיי האבודים, אבל היהודי שבי חי!

לקריאה נוספת:

אוגנדה: יהודים בלב אפריקה  
אוגנדה: יהודים בלב אפריקה
את בתיהם של בני קהילת אבאיודיה שבמזרח אוגנדה אפשר לזהות בנקל על פי הדלתות והחלונות שעליהם מצוירים בגיר מגני דוד וסמלים יהודיים אחרים. זוהי קהילה קטנה ועיקשת, שדבקה ביהדות לפני כמאה שנה, והיא שורדת כנגד כל הסיכויים


הרצאה אינטרנטית: סיישל - איי גן העדן

האם המאמר הזה עזר לך?

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *