תפריט עמוד

טרק בשביל ג'ון מיור בקליפורניה

טרק בשביל ג'ון מיור בקליפורניה

שני ישראלים יצאו ל-JMT, טרק של שלושה שבועות ברכס סיירה נבדה במזרח קליפורניה. אחרי מאמצים לא מבוטלים, הם הצליחו לקבל את אישור ההליכה המיוחל ויצאו למסע, שהתגלה כאחד הטרקים המדהימים בעולם. נופים שאין שניים להם, הוד קדומים וכמה אנשים טובים באמצע הדרך

מורכב. זו המילה המתאימה להגדיר את הטרק על השביל JMT , כי מעבר למסע עצמו, שהוא מדהים, כל הפרוצדורה שמסביב הופכת אותו ל… כן, מורכב. עד היום, הטרקים שעשינו התרכזו בעיקר באירופה (וקצת באסיה), שם, מעבר לתכנון המסלול, ההגעה למקום ותחילת ההליכה, לא היה צריך לעשות דבר. המצב בארצות הברית שונה. כדי ללכת בטרק מהסוג של JMT צריך להשיג רישיון, הנקרא Wilderness permit, וכדי שיהיה לפחות סיכוי קטן לקבל את האישור הזה צריך לשלוח את טופס הבקשה לכל הפחות חצי שנה מראש. בטופס יש לציין את נקודת התחלה של המסע ואת נקודת הלינה של הלילה הראשון בטרק. ואם לא די בכל אלה, הרי שאת הטופס יש לשלוח לא במייל, חלילה, אלא בפקס…

הסיכוי לקבל את האישור המיוחל כמעט אפסי, וזאת בשל העובדה שנקודת ההתחלה היא ביוסמיטי, אחד הפארקים הפופולריים בארצות הברית. כך שאנחנו מתחרים על מקומות לא רק מול אלו שמבקשים לצאת ל-JMT, אלא בעיקר מול כל מי שמבקש לעשות לילה או יותר ברחבי הפארק. מה שמחמיר את הבעיה זה שהנקודה הקלאסית לישון בלילה הראשון היא ב-Little Yosemite Valley, שזה גם חניון הלילה הנוח ביותר למי שמבקש לטפס ל– Half Dome מצוק סלע ענק בצורת חצי כיפה. גלגל ההצלה היחיד בכל הסיפור הזה הוא שהמשרד מקצה מספר מסוים של אישורים נוספים, המחולקים על פי העיקרון של "ראשון נכנס, ראשון מקבל".


משה גלבר בדרך לכיבוש פסגת הר וויטני ביום האחרון של המסע

בכל זאת, לאחר מעשה אפשר לומר בפה מלא שהכל נעשה לטובה, ובצדק. רמת היופי, הניקיון והתחזוקה של השביל לא דומה לשום דבר שנתקלנו בו עד היום, אפילו לא באירופה. ולמרות הפופולריות הגדולה שלו, ברוב הקטעים של השביל כמות האנשים קטנה כל כך, שנשמרת ההרגשה שאתם לבד עם הטבע.

האבא של הפארקים האמריקאים
השביל קרוי על שמו של ג'ון מיור (John Muir), שהיה חוקר טבע, בוטנאי ואקולוג אמריקאי ממוצא סקוטי. מיור הוא אבי רעיון הגנת הסביבה ושימורה באמצעות הקמת שמורות טבע ועל כן הוא מוכר כ"אבי הפארקים הלאומיים" בארצות הברית.


שקיעה ביום הראשון של המסע, מצוק ה-half dome מעלינו

מיור עבד כמהנדס במפעל באינדיאנפוליס שבאינדיאנה. תאונה שכמעט גרמה לעיוורונו שינתה את חייו. הוא הלך ברגל אלף מייל (1,600 ק"מ) מקנטקי עד פלורידה. משם הוא תכנן להמשיך לדרום אמריקה, אך מחלת המלריה שבה חלה גרמה לו לשנות מסלול וב-1868 הוא הגיע לקליפורניה באנייה. מסן פרנסיסקו הוא המשיך ליוסמיטי שבמזרח קליפורניה וכעבור זמן מה הפך למדריך תיירים במקום. כאן החלה פעילותו הענפה בשימור ובהגנה על הטבע. "ללכת להרים זה כמו ללכת הביתה… שמורות הטבע נחוצות לא רק כמקור לעץ או למים, אלא כמעיינות של חיים", אמר האיש, שכונה "הפילוסוף של הטבע".

מישהו יכול להגיד לי מאיפה עוברים? | צילום: משה גלבר

הטרק הנקרא על שמו של מיור נחשב, ובצדק, כאחד המסלולים ההרריים הטובים והיפים ביותר בארצות הברית, ויש האומרים בעולם כולו. השביל נמתח לאורך הקטע הגבוה של רכס הסיירה נבדה, אורכו 210 מייל (340 ק"מ), והוא מתחיל בפארק הלאומי יוסמיטי ועובר דרך אנסל אדמס ווילדרנס (Ansell Adams Wilderness) והפארקים הלאומיים קינגס קניון ((Kings Canyon וסקוויה (Sequoia) ומסתיים בפסגה של הר וויטני (Mount Whitney), ההר הגבוה ביותר בשטח הרציף של ארצות הברית, המתנשא לגובה של 4,832 מ'.

ב-11 הימים הראשונים על השביל, אם הולכים מצפון לדרום, כמעט שאין בעיית אספקה. בכפר יוסמיטי עצמו יש שפע של אפשרויות לקניית מזון ולאחר מכן, כל שלושה ימים ישנה אפשרות להצטיידות: הנקודה הראשונה היא ב- Tuolumne meadows המהווה את הכניסה המזרחית של פארק יוסמיטי, אחריה אפשר להצטייד בשמורת Red meadows, שממנה ניתן גם לנסוע ליישוב מאמות' ליק בתחבורה מקומית של הפארק. שלושה ימים לאחר מכן ניתן להגיע ליישוב שנקרא Vermilion Valley Resort – ההגעה לשם נעשית בשייט על אגם, או במקרה שלנו, כשגובה המים באגם ירד מאוד, יש ללכת שבעה קילומטרים כדי להגיע לשם.


שלוש הפסגות המפורסמות של פארק יוסמיטי מלוות את העלייה המפרכת של היום הראשון

הנקודה האחרונה במסלול, שאחריה מתמודדים עם עשרה ימים של נתק מוחלט מהציוויליזציה, היא מיור טרייל ראנץ', אליה מגיעים יומיים אחרי נקודת ההצטיידות הקודמת. זו גם הנקודה האחרונה אליה נהוג שלוח חבילות מזון.

אנחנו שלחנו לשם חבילה, אותה פגשנו לאחר 11 ימי מסע. יש נוהג יפה, שחוזר על עצמו בכל נקודות האספקה, והוא נקרא hiker barrel. בשלב התכנון, הרבה לפני שמתחילים ללכת, ישנה מוטיבציה גדולה, שלא לומר תיאבון גדול. עובדה זו באה לידי ביטוי בכמות האספקה שאנשים נוהגים לשלוח לעצמם. העניין מקבל ממדים אחרים אחרי ימים קשים של מסע, כשכל גרם על הגב מורגש היטב. כך קורה, שכאשר אוספים את החבילה ששלחנו לעצמנו בימי השפע מהבית, הרבה מהתכולה נראית מיותרת. ואז, כל אותם דברים מיותרים עוברים למיכל מיוחד, ה-barrel, לשימושם של מטיילים אחרים.


משה מרחף במורד התצפית המרהיבה של Clouds Rest

חוזרים להתחלה (ולומדים להתמודד עם דובים)
לאחר נסיעה ארוכה של חמש שעות וחצי מלוס אנג'לס אל העיר פרזנו (Fresno) ומשם במונית לשדה התעופה המקומי, נשכבנו על הרצפה בפינה שקטה בשדה לכמה שעות טרופות של שינה. האוטובוס הראשון לכיוון יוסמיטי וילאג' יצא בארבע לפנות בוקר, וכשהשחר עלה על קירות הסלע הגבוהים נצמדנו לשמשות האוטובוס, גומעים בשקיקה את המראות המרהיבים שנגלו לעינינו.

חשבנו שנגיע ראשונים, אז חשבנו… קבוצה של כעשרה מטיילים כבר חיכתה בכניסה למשרדים של הווילדרנס סנטר, ועל פי שקי השינה הפזורים במקום הבנו שחלקם רצו לוודא שהם באמת יהיו הראשונים. המתנה מייגעת של כמה שעות, כשאנחנו לא מעיזים לעזוב את התור, ואז הבשורה שהפרמיט שנקבל מוגבל לשלושה ימים, רק עד Tuolumne meadows, שם נצטרך לעבור את כל התהליך מחדש ולבקש פרמיט נוסף להשלמת המסלול עד הר וויטני.


היום ה-12 של המסע, היום אחרי ההצטיידות האחרונה באספקה טרייה בחוות מיור

לסיום התהליך שלפני היציאה, הרנג'ר אוסף את כל אותם מאושרים שיוצאים למחרת בבוקר למסע, ואנחנו ביניהם, להרצאה בנושא "עשה ואל תעשה על השביל", כולל הוראות היכן מותר לישון, לאכול, לעשות צרכים וכיוצא באלה. פרק שלם בהרצאה הוקדש לאופן ההתנהלות שלנו מול דיירי הקבע במקום, הדובים השחורים. לצורך זה קיבלנו בהשאלה קופסאות דובים (תוספת של כמעט שני קילוגרם למטען החורג שכבר סחבנו), בהן אנחנו אמורים לאפסן את האוכל והציוד שמוגדר כבא במגע עם עורנו, כלומר, משחות שיניים, קרמים, תרופות וכדומה. את קופסאות הדובים יש למקם בסוף כל יום הליכה במרחק סביר מהמאהל, כדי למנוע אפשרות של חדירת הדובים אל מרחב הלינה בחיפוש אחר מזון. הדובים השחורים אמנם קטנים מדובי הגריזלי ופחות תוקפניים, אך במקרים נדירים היתקלות איתם יכולה להסתיים באופן לא רצוי ואפילו טרגי.


Still Life Cafe, המסעדה הצרפתית הטובה ביותר (והיחידה…) בעיירה אינדפנדנס (Independence)

נאמר לנו כי חל איסור מוחלט ליצור מגע יזום עם הדובים. במקרה של תקיפה, בשום פנים אסור לברוח (למרות המראה המגושם, הדובים יכולים להגיע למהירות של 50 קמ"ש), אלא יש לפרוש ידיים לצדדים, להיראות כמה שיותר גדולים ולצעוק בכל הכוח. במקרה שבכל זאת נוצר מגע, יש להשיב מלחמה שערה ועם כל האמצעים העומדים לרשותכם, כשנקודות התורפה של הדובים הן האף והעיניים.

יוצאים לדרך
העמסנו את התרמילים, הצידה וקופסאות דובים, ובמוטיבציה אדירה להתרחק מכל מה שנראה כמו יצור פרוותי שחור עם יכולות הזדקפות על שתי רגלים אחוריות, עשינו את דרכינו לחלק המרוחק של אזורי הקמפינג, שנקרא backpacker campground, והוא מיועד לאלה שעושים את הלילה לפני היציאה למסע הגדול. למחרת בבוקר התעוררנו מוקדם, הרבה לפני הציפורים, ויצאנו למסע מדהים שנפרס על פני כמעט שלושה שבועות.


פעמיים משה, גלבר וינקו, מתחילים לראות את הסוף

הדרך הובילה אותנו על פני הרים נישאים, נוגעים בשמים באצבעות עם ציפורני אבן. על פני מעברי הרים אדירים, מלאי הוד וקסם, הגורמים לך להבין את מקור האמונה הקדמונית כי משכנם של האלים במרומי ההרים. לצד אגמים מכושפים בשלל צורות וגוונים אינסופיים של כחול וירוק. אל נחלים שוצפים ואל כאלה שזורמים לאט. אל שלווה של סוף יום מפרך, אחרי רחצה מרעננת בנהר, כשנשכבים על הדשא בגדה ומבינים את פשר הפסוק התנ"כי "בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני". ואז שקט, עם זרם מחשבות שרק שריקת הרוח מלווה אותו , פכפוך המים הזורמים לאיטם וקולות עמומים של דגים הצדים זבובים על פני המים השקטים.


בשביל מראה שכזה הכל היה שווה

על החברות והזמן שביחד. על השיחות שבדרך, מסביב למדורה, או סתם באוהל רגע לפני השינה. יותר מ-30 שנה עברו מאז הלילה הראשון שלנו יחד, באוהל סיירים תחת גשם שוטף, בסדיר. מי חלם אז שאי פעם נעשה את זה שוב, ועוד מרצון… על קשת רחבה של אנשים שפגשנו בדרך. בראד וסלביה מסן חואן שבקליפורניה. הוא בעל חברה להתקנת יחידות ג'קוזי יוקרתיות שעזב הכול, כיבה טלפונים סלולריים והודעות מייל מטרידות והתמסר כולו לטיול מעורר השראה עם בתו הסטודנטית. אהרון, עורך דין יהודי משיקגו, שמאס במקצוע והחליט לגדל את ילדיו על אהבת הטבע, ופעם בשנה הוא יוצא לפגוש את עצמו על השביל.


מסתבר שגם אנחנו יודעים לעשות כביסה…

אחרון, אבל מאוד חביב, היה נל, שאותו פגשנו בסוף היום הרביעי של הטרק, מיד לאחר קבלת הפרמיט להמשך המסע. ראינו אותו עולה במשעול, כשחיוך רחב מרוח על פניו, ומאז הוא והחיוך ליוו אותנו עד לסוף המסלול. הוא בן 68, מהנדס מכונות בגמלאות, שהגיע לארצות הברית לפני 20 שנה מהודו ומאז הוא גר בלוס אנג'לס. זה הטרק הראשון שלו, אך לא האחרון. עוד שנתיים, הוא מבטיח, ביום הולדת 70 הוא מתכנן ללכת את ה-PCT, שמתחיל בדרום קליפורניה ליד הגבול עם מקסיקו ונמשך לאורך 2,650 מייל עד הגבול עם קנדה. המשפחה שלו דאגה מאוד לשלומו, עד שנודע להם שהוא מלווה על ידי שני שומרי ראש ישראלים ואבן נגולה מעל לבם. כשהגענו אל ביתם בסוף המסלול התקבלנו בזרועות פתוחות עם המון אהבה וחום, ומיד פתחו עבורנו שולחן עם מגוון מטעמים הודיים. ואחרי ששבענו ונחנו, הם הסיעו אותנו למלון שלנו, מרחק שעה וחצי נסיעה מביתם.


בדרך לעוד מעבר הרים אמתני

והיו עוד רבים אחרים, כמו הזוג הצעיר מקנדה והשלישייה העליזה של שתי נשים וגבר שכל אחד מהם עבר מזמן את גיל 70 ובמקום לחפש בית אבות נוח החליטו לצאת אל יצירת המופת של הטבע. בכלל, כל האנשים המקסימים שפגשנו על השביל כמו קורצו מהחומר האיכותי ביותר וכולם תמיד ברכו אותנו לשלום בחיוך רחב ותמיד הביעו רצון לעזור ולתמוך בעת הצורך. וגם זה חלק מחוויית הטרק המיוחד הזה.

 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

לאן נעלמו הכוכבים?

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code