תפריט עמוד
איור: שירז פוימן

הנסיעה ברכבת מלונדון לפסטיבל באדינבורו יוצאת בחצות ונמשכת קצת יותר משבע שעות. המושבים בקרון מסודרים ברביעיות. שני מושבים פונים לכיוון הנסיעה ושני מושבים בכיוון ההפוך. ביניהם מפריד שולחן פורמייקה קטן וצר. חמש דקות לפני היציאה עוד בירכתי על מזלי הטוב, כי שלושת המושבים האחרים ברביעייה שלי נותרו ריקים וכבר דמיינתי את עצמי משתרע עליהם וישן מצוין כל הלילה, אבל רגע לפני שהרכבת החלה לזוז עלו לקרון שלושה צעירים אנגלים, שתי בחורות ובחור. שלושתם צחקו הרבה ודיברו מהר במבטא צפוני. קצת אחרי שיצאנו לדרך הוציא הבחור חפיסת קלפים, ערבב אותה ושאל אם אני רוצה לשחק איתם.
"מה אתם משחקים?"
"פוקר".
"אין לי כסף".
"לא, סתם. אנחנו לא משחקים באמת פוקר. זה רק חידון עם שאלות טריוויה. כל אחד מקבל שאלה, מי שמפסיד סיבוב צריך להוריד משהו. נעל, בגד, תכשיט, לא חשוב".
"כן, בטח. נשמע מדליק. למה לא". יש לי דעה טובה על עצמי בענייני טריוויה. נדמה לי שאני טוב בזה.
הבחור ערבב עוד קצת את החפיסה וחילק לכל אחד קלף.

אנה, שישבה מולי, ענתה ראשונה. השאלה שלה היתה מהי בירת אוסטרליה, והיא חשבה שזו סידני. לא נורא. היא הורידה טבעת כחולה עם אבן גדולה ושמה בכובע ההפוך שהונח על השולחן. רוברט וטינה ענו נכון (מהו ההר הגבוה באפריקה ומי היונק הגדול ביותר), ואז עניתי נכון על השאלה שלי, מי המציא את הפניצילין. בסיבוב השני אנה לא ידעה מי האישה שהשיקה אלף ספינות, והורידה עגיל. רוברט וטינה ידעו מהי בירת נמיביה ומהו השם הקודם של איסטנבול. בתורי ידעתי איך נראה דגל בלגיה. אנה המשיכה לא לדעת כלום והורידה תכשיט בכל סיבוב, רוברט וטינה ידעו הכל, ואני נכנסתי לרצף    של בעיות. לפתע התברר שאין לי מושג מי המציא את הטלגרף, באיזו שנה "התגלה" נהר המיסיסיפי ומהי הבירה העתיקה של ממלכת סיאם (סמואל מורס, 1541, איותאיה). בשתיים בלילה כבר ישבתי רק עם מכנסיים וגרב אחד מול אנשים שלא הכרתי. לא היתה שום דרך לפרוש. דווקא אז התברר שהמשחק הקטן שלנו מעניין די הרבה נוסעים ברכבת. עשרה מהם התגודדו במרכז הקרון והעירו הערות על היעדר השיזוף שלי. שלושת השותפים שלי נראו לבושים בדיוק במידה שבה החלו את המשחק.

בסיבוב הבא בלבלתי את השמות הפרטיים של האחים רייט וקראתי להם בורמיר וויולה. טינה סירבה לקבל את טענתי שזה די דומה לווילבור ואורוויל. נשארתי עם מכנסיים ותחתונים. ניצחתי בשני הסיבובים הבאים וכל אחד מהאחרים הוריד משהו. זה לא שיפר בהרבה את המצב. מבקר הכרטיסים שעבר בערך בשלוש חייך ועודד אותנו להמשיך. ניסיתי לרמוז לו שזה לא מוסרי לשבת עירום ברכבת, אבל הוא רק שאל אם אני רוצה שיגביר את ההסקה. הומור אנגלי. הצלחתי לשמור על המכנסיים עד המבואות הדרומיים של אדינבורו, ואז, בסיבוב איום (בכמה מדינות עובר הנילוס?) הפסדתי גם אותם (שש מדינות, אני ספרתי רק ארבע). עכשיו כבר שיחקתי על זמן. רציתי למשוך את התשובות עד לתחנה הסופית. רגע לפני הכניסה לאדינבורו קיבלתי את השאלה "מה היה שם המאהב של ליידי צ'טרלי?" לא היה לי מושג. התלבטתי כמה דקות ואז בפנים סמוקות ולקול תשואות הקהל חטפתי את הבגדים מהשולחן והסתערתי לכיוון דלת הקרון.
מזל שבחיים לא איאלץ לשוב ולראות אותם, חשבתי לעצמי.במשך עשרה ימים פגשתי אותם בכל יום באולמות השונים של הפסטיבל. בכל יום שאל אותי רוברט אם אני חושב שאוכל כבר להחזיר לו את הכובע, אנה תהתה אם מצאתי את העגיל שלה, וטינה בדקה אם תיקנתי את החור בגרב. בערב האחרון אפילו נקלענו יחד להפקה נהדרת של "מאהבה של ליידי צ'טרלי". אוליבר מלורס קראו למאהב שלה. טיפוס אנטיפטי.

אזור האגמים באנגליה

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.