תפריט עמוד

טירה חדשה בצרפת

טירה חדשה בצרפת

בחבל בורגוניה שבצרפת בנו טירה בנוסח ימי הביניים. בלי חשמל, מנועים או מנופים, ועם הרבה אהבה והתלהבות. כל כלי העבודה מיוצרים באתר על טהרת חומרים מקומיים ושיטות של ימי הביניים, העובדים אינם פועלים אלא אומנים ושוליות, ויחד הם מגלים מחדש סודות מקצועיים אבודים. מסע במנהרת הזמן

ידיעה קטנה בעיתון "לה מונד" הצרפתי סיפרה על חבורה של אנשים משונים, שבונים, בסוף שנות התשעים, טירה חדשה בשיטות של ימי הביניים. סיבה טובה לצאת לצרפת, אל איזור לה פואיזה (La Puisaye) שכוח האל, בקצה הצפון־מערבי של חבל בורגוניה, ובעצם, כמעט מחוצה לו. איזור כפרי, שופע מים ומכוסה יערות, עם מעט כפרים וללא כל עיר. גן עדן עני עלי אדמות, שאדמתו מכילה כמעט כל דבר הדרוש לו, לאביר המצוי, בשביל לבנות טירה – אבן ומים, חומר וחול, ברזל ואוֹכְרָה (אדמה שמפיקים ממנה צבע צהוב־חום־אדמדם).
והטירה אכן קמה ונבנית. במאי 1998 החלה העבודה, והיא תושלם בשנת

כך זה ייראה ב-2020. "כשנשלים את הקמת הטירה", אומרת מרילין מארטן, מנהלת הפרויקט, "נעשה את הדבר המתבקש – נצא למסע צלב לארץ הקודש"

החסד 2020. בלב היער תתנוסס אז טירה ימי ביניימית חדשה, שלמה וגמורה, מצוידת ומרוהטת כדבעי. ולחבורת האומנים הבונים אותה לא תהיה עוד תעסוקה. הם הוגים בכך כבר היום, שעה שמניחים בסך הכל את הנדבך השלישי או הרביעי של הקירות החיצוניים. מה יהיה אז? הם תוהים.
יש כמה אפשרויות. סיפורה המופלא של גדלון (Guédelon), מעין אגדה של מסע במנהרת הזמן, הוא אולי הסיפור שאינו נגמר. אחרי הטירה יקימו כפר עם בתי עץ בסגנון המסורתי של מערב בורגוניה, כמו אלה שברבעים העתיקים של סאנס (Sens) ושל ז'ואני 
(Joigny), לא הרחק מגדלון, אשר נבנו במאה ה־14. אחרי הכפר יבנו מנזר של המסדר הציסטרציאני. עבודה לעוד 20 שנה. בהמשך, יקיפו הכל בחומה… אולי, עדיין לא יודעים. ולבסוף, גם זו אפשרות, תשמש הטירה מושב זקנים לבוניה.
מנהלת הפרויקט, מרילין מארטן, פוסקת: "כשנשלים את הקמת הטירה, בעוד מעט יותר מ־20 שנה, נעשה את הדבר המתבקש – נצא למסע צלב לארץ הקודש". הם בקצה המערב, וליבם ההיסטורי בפאתי מזרח.

מעיר הקודש לטירות האבירים
שם הטירה ניתן לה על שם היער הגדול שבמעבהו היא צומחת מהאדמה: יער גדלון, שייתכן כי מקורו הוא Gué du Lion – מעבר הארי ( Guéבצרפתית הוא מעבר בחורבה של נהר או של נחל). שרבובו של ארי לשם האתר הולם את התקופה שממנה נוטלת הבנייה את השראתה, ימי ריצ'רד לב הארי.
אנו במאה ה־13, ומבחינת הוגי הרעיון, שהם צרפתים, ההתייחסות אינה לריצ'רד אלא למלך צרפת, פיליפ אוגוסט. בראשם של רוב מסעי הצלב עמדו צרפתים, פרנקים, ובהם שלושה מלכים – לואי השביעי, פיליפ השני אוגוסט ולואי התשיעי הקדוש. אלפי אבירים ואצילים מכרו את נכסיהם כדי לממן את מסעם אל הקריה הנכספת, ירושלים. על פי רוב הם מתו בדרך או בקרבות שניטשו על פני 200 שנה ברחבי ארץ ישראל והמזרח התיכון, ובשערי העיר עצמה (ראו "מסע אחר" 95).
הממלכה הלטינית־פרנקית של ירושלים שרדה 88 שנים, עד 1187, והניבה

בין בעלי המקצוע יש סולידריות ותלות ממשית. כל אומן מספק חומרים לאחרים, וחייב לעמוד בקצב על מנת שלא יעכב את העבודה. בחציבת אבנים, שהיא המשימה הקשה ביותר, יש גם עזרה הדדית

שושלת של מלכים צרפתים. האחרון שמלך בירושלים, עד לפני 812 שנה, היה אציל מחבל פואטו (Poitou) שבמערב צרפת: גי דה לוזיניאן יפה התואר, שרעייתו, הרוזנת מיפו, משחה אותו למלך.
מסעי הצלב יצרו קשר ייחודי בין צרפת לעיר הקודש. ליבה של האצולה הצרפתית פעם כל אותה התקופה על פי המתרחש בירושלים. הדוגמאות רבות מספור: קריאתו של ברנאר הקדוש למסע הצלב השני, ב־1146, יצאה מרחבת הבזיליקה סנט מדלן בווזלה (Vézelay) שבלב בורגוניה, כ־100 קילומטרים מגדלון; בכנסיות צרפתיות רבות קיימות מזכרות מירושלים – קבר, ציור, פסל, תבליט, כתובת, שריד קודש; כנסיית סנט שאפל בפריז הוקמה בתקופת מסעי הצלב כדי לאחסן את זר הקוצים המשוער של ישו, שנרכש מסוחר באיסטנבול; על חזית הקתדרלה בסאנס, 50 קילומטרים מגדלון, שנבנתה כאשר ירושלים היתה פרנקית, מתנוססים שני תבליטים של בתולות ירושלים – "החסודות" ו"הפוחזות": בפני הראשונות פתוחים לרווחה שערי הקריה האלוהית, בפני האחרונות הם נעולים.
רבים מהאבירים ששבו בשלום הביתה קיבלו מהמלך זכות לבנות טירה על אדמתם. הם התחילו לעבוד, בדיוק כמו מארטן ואנשיה, כמעט בלי כלום. לאביר הכפרי השב מירושלים היתה תהילה, אבל לא כסף. לעומת זאת, היתה לו נחלה, ובה כמעט כל הדרוש לבנייה: חול, אבן ממחצבה, מים ממעיין או מנחל, עצים מהיער. בדיוק כמו גדלון – נחלה ששטחה 120 דונם, המשתבחת גם בסלעי אבן חול, שמהם מפיקים ברזל, ובאדמת אוכרה. זמן היה בשפע, ועל פי רוב הושלמה המלאכה עשרות שנים לאחר תחילתה.

טירה במחיר של כיכר
הרעיון להקים טירה בשיטות עתיקות נבט במוחו של מישל גיו, הבעלים והאוצר של טירת סן פארז'ו (Saint Fargeau) הסמוכה. סִקרן אותו להבין כיצד הרימו בימי הביניים את האבנים הענקיות הדרושות לבניית טירות. הסקרנות היתה לאובססיה, וכך עלה הרעיון לבדוק זאת הלכה למעשה. הוא הדביק בחיידק את מרילין מארטן, ילידת כפר שכן ובוגרת בית הספר לאמנויות "אקוֹל די לוּבר" ובית הספר לשפות מזרחיות, שבו למדה סינית. לאחר 12 שנים כקניינית בכירה בחברה אמריקאית בפריז, שבה הביתה, לחפש משמעות לחייה. היא הקימה עמותה, ובדצמבר 1996 התחילה לחפש מימון.
"לא הרפיתי, והכל הלך מהר מאוד", היא אומרת. בכבישים הראשיים של צרפת

כל חרש אבן מסתת שלוש אבנים ביום. על כל אבן רושם האומן את שמו, מספר המסמן את הנדבך שלו היא מיועדת ואת מיקומה בנדבך

מחליפים בשנים האחרונות צמתים בכיכרות, על מנת למנוע תאונות. מחיר כיכר כזו הוא ארבעה מיליון פרנק, פחות מ־800 אלף דולר. זה מה שהיא ביקשה. היא היטיבה למכור את הרעיון, רבים שמחו לשמוע על טירה שתיבנה במחיר של כיכר והמימון אושר. משתתפים בו מועצת איזור בורגוניה, משרד העבודה הצרפתי, הקהילה האירופית ומעניקי חסות מסחרית, כמו חברת החשמל וערוץ הטלוויזיה קאנאל+. דווקא משרד התרבות, התומך במפעלי שיקום רבים, אינו משתתף.
מארטן התחילה לעבוד. רוב הכסף הושקע בתכנון ובהכנות, שנמשכו 18 חודשים, וברכישתה של כברת היער הבוצית, הנידחת, שאותה השיגה בזול. מעבר לזה, היא אומרת, אין צורך בכסף רב. כמעט כל הכלים והחומרים נמצאים ומיוצרים במקום. הם מושגים בעבודה. לפיכך, ההוצאה העיקרית היא עלות כוח האדם: שני מיליון פרנק בשנה לתשלום משכורות.
לה פואיזה הוא איזור עני ומוכה אבטלה. מדי חודש עוזבים אותו, בממוצע, עשרה צעירים. מאז 1962, התייאשו כמעט 19 אלף צעירים מביתם. באיזור נותרו 33 אלף איש, בעיקר מבוגרים וזקנים. העמותה יצרה באתר 30 משרות חדשות, היא מעניקה הכשרה מקצועית למובטלים ומעסיקה אותם בחוזים ארוכי טווח. כך שיש לה סיוע, בזכות ולא בחסד, ממשרד העבודה, בגובה שכר המינימום, לחמש שנים.
אבל העמותה משלמת לעובדים מעל לשכר המינימום. כרטיסי הכניסה לאתר – 55 אלף מבקרים מאז מאי 1998 עד החורף האחרון – הניבו שני מיליון פרנק, ובגדלון גם מוכרים מוצרים ואביזרים, "מרצ'נדייזינג", תחליף מודרני לירידי ימי הביניים. בקיצור, יש כסף.

מסמרים לשנות האלפיים
לצורך התכנון, צילמו אינספור טירות מהתקופה, והדגם שנבחר לבסוף הוא שאטו דה ראטיי (Ratilly) הסמוך. הטירה נבנית במתכונת של ריבוע, שאורך כל אחת מצלעותיו 50 מטרים, והוא מוקף חפירים מלאים במים. היא תתנשא לגובה 36 מטרים מעל לפני הקרקע, ומתחת לאדמה ייבנו מרתפים, בורות אסירים ועוד.
את התכנון והביצוע מלווה "ועדת אתיקה" מקצועית, שחברים בה האדריכל הראשי של רשות המונומנטים ההיסטוריים ומומחים בארכיאולוגיה, אמנות ובנייה של ימי הביניים. תפקידם לוודא שהמשחק מתנהל לפי הכללים שנקבעו: שיטות וחומרים של ימי הביניים, ותו לא.
האתר והעבודה מאורגנים אף הם לפי מסורת התקופה. המושג "פועל" אינו מוכר שם. בראש ההיררכיה עומד ה"אפארייר" (Apparilleur) – שילוב של

בחלקו הפנימי של מתקן ההנפה, המושתת על גלגל, קבועים שלבים. העובדים נכנסים למתקן ומתחילים לטפס על השלבים, הגלגל מסתובב ומפעיל את מנגנון ההנפה. ללא מאמץ ניכר אפשר להניף אבן שמשקלה טון וחצי

אדריכל, מהנדס ומנהל האתר. תחתיו נמצא מנהל העבודה, האחראי על בקרת האיכות. ה"עובדים החיוניים" הם כמה אומנים במקצועות נדרשים. כל מקצוע מאורגן באגודת אומנים המכונה, במינוח התקופה, "קומפאניונאז'", והחברים הם "קומפאניון". כל אומן חתום על עבודתו – כל אבן שסיתת, כל חפץ שייצר. לכל אומן יש כמה שוליות, שהוא מכשיר למקצוע.
כל קומפאניונאז' משלים את משנהו בשרשרת של חוליות הדוקות. בין בעלי המקצוע יש סולידריות ותלות ממשית. כל אומן מספק חומרים לאחרים, וחייב לעמוד בקצב על מנת שלא יעכב את העבודה. יש גם עזרה הדדית, למשל בחציבת אבנים, שהיא המשימה הקשה ביותר.
כלי העבודה מיוצרים כולם במקום על פי דגמים ושיטות של ימי הביניים, וכפי שנהוג היה אז, אתר הבנייה הוא כמעט משק אוטרקי. מדובר בעיקר בכלי ברזל, כך שהאומן החשוב ביותר הוא הנפח, הבונה את הכלים ומתקן את אלה שנפגמו במהלך העבודה. איתו פועלים סתתים, בנאים ומגישי מלט המטפסים על הסולמות, אומני עץ, שוזר החבלים, הקדרים ולבסוף כורתי העצים, הגחמונים (יצרני פחמים), העגלונים והסבלים.
כשמקימים טירה בשיטות אלה, שבהן תלוי כל אומן בחבריו ועל הכל לעבוד בקצב מוסדר, לא רק התכנון הקפדני חיוני, אלא גם הארגון מראש של מהלך העבודה לשלביה. כבר עכשיו, למשל, צריך לחשוב על כמות המסמרים הענקית שתידרש בעוד כמה שנים, כשיתחילו בעבודות העץ. בקצב שבו מיוצר בנפחייה מסמר, כדאי כבר היום לנצל למשימה זו כל דקה פנויה.
באתר הבנייה יש אש־תמיד וכלים מסורתיים להדלקת אש, אם זו תיכבה. גם יחידות המידה, המסומנות על קרשים המשמשים את האומנים, הן מימי הביניים, אם לא מתקופת המקרא: Coudée (אמה, כ־50 סנטימטרים) 
ו־Paume (כף יד, בעצם "שיבר"). לסרגל הנושא את המידות קוראים וירגה או ויאגרה, מהמלה Verge, שפירושה חוטר, שרביט, גם במשמעות של פין. את סרגל החישוב והמחשבון מחליף כלי מדידה וחישוב נוח ויעיל – חבל בעל 13 קשרים.

סיור מודרך בימי הביניים
לאתר נכנסים דרך מבנה אבן ועץ, המשמש גשר בין שני עולמות ואתר הסברה ומכירות. עדיין אין בגדלון גסטרונומיה – אבל, מבטיחה מארטן, זה בתכנון. איך אפשר שלא, בבורגוניה? ייתכן שבעתיד תפעל כאן מסעדה עממית, שתגיש אוכל בורגיניוני בנוסח ימי הביניים – בשר צלוי במעטפת מלח, בשר ציד, נזידים סמיכים וכדומה.
נכנסים. מארטן מדריכה אותנו וניכר שהיצירה שהיא עסוקה בה מלהיבה אותה. כלבה מלווה אותנו, צולל בחדווה בכל שלולית בוץ ומראה לנו שהוא גם יודע

לה פואיזה הוא איזור עני ומוכה אבטלה. עמותת הטירה יצרה 30 משרות חדשות, היא מעניקה הכשרה מקצועית ומובטלים ומעסיקה אותם בחוזים ארוכי טווח

להתנער בחינניות. בפתח האתר, דגמים זעירים של הטירה וסביבותיה. אין זה חידוש של ימינו: גם בימי הביניים בנו דגם שכזה, ועל פיו הקימו את הטירה. לא הרחק, בנקודה הגבוהה ביותר, תצפית עם מפה. וגם קאפלה קטנה, כמו באתרי בנייה בימי הביניים, המוקדשת לסן ז'אן, יוחנן הקדוש, פטרון הבנאים. במקום ניצב מגדל תצפית, שתכליתו לאפשר תקשורת אור עם אבירים שכנים, באמצעות אש בלילה ומראה מנחושת מלוטשת ביום.
מסלול הסיור עובר ליד הטירה הנבנית ובין בתי המלאכה. השטח בוצי. פטריות מבצבצות בהמוניהן. כל מהלך הסיור בוססנו במדמנה חלקלקה וחישבנו שוב ושוב להשתטח אפיים ארצה. כי באתר כמו גדלון לא עושים הנחות למבקרים. מה פתאום שיסדרו שבילים מרוצפים או מצופי עץ?
העובדים לבושים גלימות בנוסח התקופה, אולם חוקי העבודה של הקהילה האירופית מחייבים אותם לחבוש קסדות, לנעול נעליים מיוחדות – שכבר הצילו כף רגל של עובד מאבן כבדה שנפלה עליו – ולהרכיב משקפי עבודה. יש פיקוח, אך היישום גמיש למדי. זו, בעצם, החריגה היחידה מאורחות ימי הביניים.
הטירה נבנית בתוך שקע. דופנות השקע, סביב־סביב לו, הן מחצבה עתיקה, שממנה כורים את אבני הבנייה. ככל שהטירה גדלה, המחצבה קטנה. וכשתעמוד הטירה על תילה, היא תתנשא הרבה מעל לסביבתה.
מכשירי ההנפה הם הפריטים המרתקים ביותר. אחד מהם מושתת על גלגל, שבחלקו הפנימי שלבים – כמו מתקן־משחק בכלוב של עכברים. עובד או שני עובדים נכנסים פנימה ומתחילים לטפס על השלבים. אבל תחת שהם יעלו, הגלגל מסתובב ומפעיל את מנגנון ההנפה. ללא מאמץ ניכר, פרט להליכה במקום, אפשר להניף אבן שמשקלה טון וחצי.

שוזר החבלים וגנבי העופות
בתי המלאכה, שנבנו מעץ ואבן, פתוחים כלפי ה"רחוב". הנה הלוז' (הלשכה) של סתתי האבן. בימי הביניים, תקופתם של הבנאים הדגולים, בוני הקתדרלות והטירות, היו הבונים מאוחדים באגודה של עובדים שאינם כפופים לאיש, שלה סודות וחוקים פנימיים. מכאן שם המסדר "הבונים החופשיים" ומערכת הסימנים המסתוריים שעדיין מאפיינים את חברי הלשכות של ימינו (ראו "מסע אחר" 95 ועמ' 24 בגיליון זה). הם חוצבים אבנים, חותכים ומסתתים אותן. כל חרש אבן מסתת שלוש אבנים ביום. על כל אבן רושם האומן, בסימנים מוסכמים, את שמו, מספר המסמן את הנדבך שלו היא מיועדת ואת מיקומה בנדבך.

הטירה נבנית במתכונת של ריבוע, שאורך על אחת מצלעותיו 50 מטרים, והוא מוקף חפירים מלאים במים. היא תתנשא לגובה 36 מטרים מעל לפני הקרקע, ומתחת לאדמה ייבנו מרתפים ובורות אסירים

חבלים הם מרכיב חשוב מאוד במלאכת הבנייה. הם משמשים במכונות ההנפה, בפיגומים, בהובלת מטענים. חבל דק מושך טון שלם של מטען נגרר. חבל עבה לא ייקרע גם אם ימשוך חמישה טונות. שוזר החבלים הוא פטריק ווקלן. לפני שבא לעבוד בגדלון עסק בכל מיני עבודות, בעיקר בבניין. רוב העובדים באו ממקצועות הבניין עם ידע מודרני ועשו הסבה לטכניקות קדומות. את השיטה העתיקה לקליעת חבלים בעזרת מקל למד ווקלן בשעה וחצי, ומאז הוא חולם בלילות כיצד לשפר אותה. מפועל לא מקצועי, בדרך כלל מובטל, הפך לאומן מיומן ומבוקש. הגאווה המקצועית ניכרת בו והתלהבותו מידבקת. הוא מייצר את החבלים בשיטה עתיקה, אך מתוחכמת ומהירה מאוד, מדגים ומציע למבקרים לנסות את כוחם.
את חומר הגלם לחבלים, צמח בשם סיזאל (אגבה), מביאים ממכסיקו, אך בינתיים כבר נטעו בשטח האחוזה מטע של קנביס – "לא מהסוג שמעשנים", ממהר האומן להבהיר – ובתוך כמה שנים תסתיים התלות. אומן החבל מקשה קושייה: "מה עושים מעלה הסיזאל?" – איש אינו יודע. הוא נותן רמזים. נאדה. "טקילה", הוא אומר בגאווה. "ובעלה יש תולעת ארוכה".
הנפח, ז'אן־פרנסואה בובן, יליד האיזור, עבד בבניין אך חלם להיות נפח. גדלון הגשימה את חלומו. הוא קיבל הכשרה מקצועית, וכעת הוא בראש הפירמידה של האומנים. "להיות נפח וסתת אבן – עליך להיות ראוי לכך", הוא אומר. זו האצולה. פרט למה שעליו להכין מראש, אפילו שנים מראש, כאותו מלאי עצום של מסמרים בגדלים שונים, רובם ענקיים, הוא מבצע הזמנות של אומנים אחרים.
בצד בית המלאכה שלו מפיקים ברזל מאבן שחורה. שתי שרפות בכבשן מיוחד, והנה מטיל של ברזל שחור. בבית מלאכה סמוך, עושות שתי בחורות עבודות קדרות. הן אוספות חומר ביער, מעבדות אותו ומכינות את כל הדרוש:

העובדות והעובדים לובשים גלימות בנוסח התקופה. חלה עליהם גם החובה לחבוש קסדות ומשקפי עבודה, אך יישומה גמיש

כלים בכמות גדולה ובעיקר רעפים, שאותם מכינים מאדמה מסוג אחר. הכמות המוזמנת – עצומה. בזמן הקרוב יתחילו לנצל כל דקה פנויה להקמת מלאי לכיסוי הגגות.
עגלות עם סוסים וחמורים נושאות מטענים. הסוס הוא בעל החיים החשוב ביותר. בעלי חיים אחרים מוחזקים במכלאות, אך בעתיד יסתובבו החזירים והכבשים חופשי בין המבקרים, כמו בכפר טיפוסי מימי ביניים. בינתיים, ברחו כמה חיות ליער ושבו אל חיי הטבע.
בשולי האתר עומדות בקתותיהם מצופות הקש של מבראי היער. הם כורתים עצים, מנסרים אותם בעזרת מסור ענקי שייצר עבורם הנפח ויוצרים קרחת גדולה, שתנוצל בעתיד למרעה ולחקלאות. הם גם גחמונים – יצרני הפחמים. היסטורית, אין להם שם טוב בקרב האיכרים והאומנים, מפני שנחשבו לגנבי עופות. אבל כאז כן היום, הם המספקים לאתרי הבנייה פחמים, קרשים, קורות וזרדים. אפשר לראות כיצד הם מכינים פחמים, בתוך האדמה, בשרפה איטית הנמשכת 48 שעות.
הצוות עובד – בנחת – עשר שעות ביום. שוב ושוב מתפנה האומן לדבר עם מבקרים, להדגים את רזי המקצוע, וכשאפשר – לשתפם בחוויה המעשית. על אף שהכל נעשה בניחותא, התפוקה משתפרת והולכת. בשל המיומנות הנרכשת ומפני שנעים להם, לעובדים. העבודה אינה מכנית, אינה אוטומטית. יש זמן לחשיבה, לבירורים, לשיחות, לשכלול עצמי. יש תחושה של גאווה, של חשיבות, של משמעות. של שותפות ביצירה יוצאת דופן. כל זה טוב לפריון, אבל מי יודע כמה שנים יחזיקו מעמד בלי להשתעמם.

האלכימיה הסודית של הבנאים
מאז פתיחת גדלון לציבור, באו בשעריה עשרות אלפי מבקרים, הגיעו פניות ממפיקי סדרות להשתמש באתר לצילומים ונוסדה גם אגודת מתנדבים, שמספר חבריה גדל מיום ליום. תמורת תשלום דמי חבר, מקבל המתנדב דגם לתפירת בגד עבודה ההולם את התקופה וזכות לעבודה בחינם, הכוללת רכישת מקצוע כשוליה והשגת תואר בסוף הדרך.
כשבונים או משקמים בצרפת מבנה בעל ערך תרבותי, חשובה לבונים לא רק התוצאה, אלא גם הדרך. הם לא רק עושים, הם גם משקיפים מהצד על

בעתיד כנראה שתפעל בגדלון מסעדה, ובה אוכל בורגיניוני בנוסח ימי הביניים – בשר צלוי במעטפת מלח, בשר ציד, נזידים סמיכים ועוד. מה יעלה אז בגורלו של התרנגול?

עשייתם בעין בוחנת, מצלמים, כותבים, מתעדים. בגדלון, ההתבוננות חשובה שבעתיים מפני שזו התנסות נדירה. למעשה, זהו תיעוד ראשון, בעין מדעית מודרנית, של בניית טירה עתיקה.
"מחברות גדלון", שייכתבו ויתפרסמו במשך 25 שנה, הן כרוניקה של מפעל לא צפוי מראש: במהלך העבודה צצות בעיות, ומותר לפתור אותן רק בשיטות הישנות ובאמצעים הטכניים והכלכליים שהיו אז. היום, עם ההבנה המדעית הקיימת, תופסים אחרת את הטכניקות ואת השיטות שנלמדו מהספרים העתיקים ומממצאי הארכיאולוגיה, ולעיתים מופתעים מאוד. כך, למשל, הוכיחו הגיונית ואמפירית שארכיאולוגים טעו בפירוש בעיות ושיטות בנייה של ימי הביניים, שהחומרים אינם מתנהגים כפי שחשבו וכי הבנאים מלפני 700 שנה החזיקו בסודות שעל הבנאים היום לגלות ולפענח.
לבונים, למשל, היו בעיות אינסוף בהכנת סיד ומלט בשיטות העתיקות. החומרים לא התייבשו והם לא ידעו מה לעשות, עד שהגיע לאתר חוקר צרפתי שעבד בסוריה וסיפר כי בעמקי מבנים עתיקים שחקר, בלב קירות שעוביים שלושה מטרים, המלט עדיין לא התייבש. הוא אסף שם מלט לח, ובגדלון שִחזרו את הרכבו. מה שמתרחש כאן, בעצם, הוא גילוי מחדש, בדרך של חיפוש ותעייה, של ה"אלכימיה" הסודית אשר פיתחו בנאי ימי הביניים.
הידע המצטבר בגדלון מורה כי ברבים מאוד מאתרי ימי הביניים ששוקמו במאה ה־20 נעשה שימוש בשיטות ובחומרים לא נכונים. בגדלון נוצרת מומחיות חדשה. "אם נרצה לעסוק בשיפוץ אתרים עתיקים, יש לנו מיד עבודה ל־20 שנה", אומרת מארטן. ואכן, אנשי גדלון מסייעים בשיקום בניין האופרה לה פניצֶ'ה שבוונציה, אשר נשרף כליל.
גדלון היא גם שיעור מעשי לתלמידי בתי הספר. זכור לי שבכיתה ח' או ט' בצרפת, הוקדשו שיעורי ההיסטוריה ללימוד נרחב ומפורט מאוד של ארכיטקטורת ימי הביניים, בעיקר הגותית, לרבות שינון שמות כל מרכיבי טירה וקתדרלה. כאן רואים כיצד זה מתהווה. כיתות מבלות בגדלון יום שלם, והתלמידים עובדים על טקסטים, עוסקים בעיבוד חומרים, בקדרות וגם במתמטיקה. "כשהם רואים הדגמה של מדידות בעזרת החבל בעל 13 הקשרים", אומרת מארטן, "הם תופסים בן רגע את פיתגורס ותלס".

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

טירת הנשרים בדרום צרפת

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

code