תפריט עמוד

טימבוקטו: נפלאות האשה עם הפופיק הגדול

טימבוקטו: נפלאות האשה עם הפופיק הגדול

טימבוקטו, כמו כמה מקומות נידחים שעוד נותרו, נושאת צלילים של מגלי ארצות, הרפתקה מסוכנת וניתוק גמור מן העולם. טימבוקטו, כמו מעט מאוד מקומות, מצדיקה את המוניטין האלה גם היום. אייל דוידוב הפליג בנהר הניז'ר במאלי, באחד האזורים הנידחים ביותר במערב אפריקה ובעולם כולו, והגיע עד לעיר שמשמעות שמה העניקה לסיפור המסע הזה את כותרתו

שמש בוקר הפציעה מעבר למרחבים האדירים של ערבות הסאהל וחדרה לתא הספינה. ג'ון, הבחור האנגלי שהכרתי יום קודם, כבר הסתובב על הסיפון העליון. היינו הלבנים היחידים על הספינה בין כ־500 אפריקנים. "קאנקאן מוסה" (KANKAN MOUSSA), ספינה בעלת שלושה מפלסים שאורכה כ־35 מטרים, שטה מזרחה על נהר הניז'ר. אמצע אוקטובר, ופני המים בנהר היו עדיין גבוהים מספיק. בעוד כמה ימים לא תתאפשר תנועתן של ספינות ממונעות גדולות על הנהר, ורק סירות כמו הפירוג (PIROGUE) והפינאסה (PINASSE) יעבירו נוסעים ברחבי מאלי.
לקראת ערב היינו אמורים להגיע לקוראיימה (KORIOUME), התחנה האחרונה. משם תיכננתי לשוט כשעה על פירוג לקאבארה, ומשם לרכוב על גמלים לטימבוקטו, העיר האגדית שנחשבה במשך מאות שנים למרכז מסחרי ותרבותי בסהרה. עבורי, זה היה סופו של מסע מפרך בן ארבעה שבועות במדבר, מגיברלטר ועד לנהר הניז'ר.
עליתי על סיפונה של "קאנקאן מוסה" לפני יום וחצי בעיר מופטי שבמאלי. התא, שמונה מטרים רבועים ובהם 16 מיטות בארבע קומות, היה צפוף והומה. כדי לבשל את מזונם, הבעירו שותפי לתא מדורות קטנות ליד המיטות ויצאו לאכול במעבר הצר בין התא למעקה הספינה. המזון שהוגש לנו פעמיים ביום כלל לחם יבש, מעט מרק עוף, שתי חתיכות בשר קטנות וכמות גדולה של אורז לבן מבושל. השתייה היתה מי נהר שטוהרו בכמות עצומה של כלור.

מחכים לספינה
ביום השיט האחרון ראינו מרחוק את בתי החול של העיירה דירה (DIRE), שם עצרה הספינה לפריקה ולטעינה לפני קוראיימה, הנמל הקרוב ביותר לטימבוקטו. "קאנקאן מוסה" מגיעה לעיירה אחת לשבוע בעונה שבה מי הנהר גבוהים, וכל התושבים מתאספים כדי לחזות בה. מהסיפון צפיתי בסירות ובהן נשים, עמוסות מוצרי מזון, מבננות עד דגים מיובשים, יוצאות לעבר הספינה כדי למכור את הסחורה לנוסעים. פירוגות אחרות מיהרו כדי לקחת נוסעים שהגיעו ליעדם ואת מיטלטליהם. מי מהן שהגיעה ראשונה לספינה זכתה בנתח גדול יותר של לקוחות. המאבק על הלקוחות לווה, לעיתים, במריבות קשות בין משיטי הסירות.
עם הגעת הספינה לאיזור המעגן, הורידו גשר שאורכו כעשרה מטרים, ופרקו בעזרתו את המטען. אין מזחים בנמלים לאורך נהר הניז'ר, והגשרים משמשים כתחליף. עשרות פועלים פרקו בעצלתיים את תכולת הספינה מהירכתיים. התהליך נמשך שעות רבות וכיוון שהשתעממתי החלטתי לעזור. הפועלים הניחו על ראשי שק מלט שמשקלו 50 קילוגרמים, ואני רצתי על הגשר הרעוע וזרקתי אותו לערימת השקים שהצטברה על החוף לקול תרועת הנוסעים והתושבים על החוף.
הפשטות של דירה הזכירה לי את העיר דג'ינה (DJENNE), בה ביקרתי כמה ימים קודם. דג'ינה שוכנת על גדתו של נהר הבאני (BANI), ומכונה היהלום שבעמק ניז'ר. העיר נוסדה במאה התשיעית לספירה, והיא אחת הערים העתיקות ביותר במערב אפריקה. גורלה של דג'ינה משולב בגורלה של טימבוקטו זה מאות שנים. רבים מכנים אותן "ערים תאומות". כמו טימבוקטו, גם דג'ינה שיגשגה במהלך השנים בזכות היותה צומת דרכים חשוב.
עוד במאה ה־19 היו התנאים הכלכליים והתרבותיים של דג'ינה משופרים ביחס ליישובים אחרים באיזור. זאת אנו יודעים מדיווחי מבקרים אירופאים. מרבית התושבים היו משכילים, רמת החיים גבוהה, והכל התפרנסו בכבוד. גם היום טוענות רשויות העיר, כי בניגוד לתושבים המתגוררים בכפרי הסביבה, כל תושבי דג'ינה יודעים קרוא וכתוב.
מעט מאוד השתנה בה במשך השנים. דג'ינה עדיין בנויה ברובה מבתי חומר של שתי קומות וביניהם סמטאות חול צרות. המסגד הראשי, בו ביקרתי, הוא, על פי חלק מן המקורות, מבנה החול הגבוה ביותר בעולם. הוא נבנה ב־1905 בסגנון סודאני־סאהליאני, ומאז משפצים אותו מדי שנה לאחר עונת הגשמים. בימי שני מתקיים ברחבת המסגד שוק ענק אליו מגיעים תושבי הכפרים.
דירה משמימה לעומת דג'ינה, ולאחר שעגנו בה במשך שש שעות שמחנו להמשיך בדרכנו. ג'ון ואני עלינו לסיפון העליון מצוידים בשני שרפרפים, ישבנו והתבוננו בנהר הרגוע ובציפורים הצבעוניות שהתעופפו בשמים. לאורך הנהר לא נראה סימן ולו הקל ביותר למה שהתרגלנו לזהות כציוויליזציה: אין עמודי חשמל, אין חוטי טלפון, גשרים או כבישים. מדי פעם נגלה לעינינו כפר שבתיו מחומר. כמה פעמים חצתה את דרכנו סירת פירוג קטנה, שהסיעה אנשים מכפר לכפר.
הפירוגות הן סירות עץ קטנות ומאורכות, אותן משיטים שני אנשים, אחד מלפנים ואחד מאחור, באמצעות משוטי במבוק ארוכים שהם נועצים בקרקעית הנהר. הן מסוגלות לאכלס ברווחה עשרה אנשים, אבל לעיתים קרובות חלפו על פנינו פירוגות, שעליהן הצטופפו חמישים נוסעים. מדי פעם תפסו את עינינו סירות מפרש. פה ושם ראינו פינאסה. זוהי סירה גדולה מהפירוג, בדרך כלל ממונעת, ומשמשת ככלי תחבורה למרחקים ארוכים כאשר מי הנהר נמוכים.
"קאנקאן מוסה" אינה עוצרת בכפרים, אלא בעיירות בלבד. בן כפר המעוניין לעלות על הספינה חייב לעשות זאת תוך כדי הפלגה. הוא שט בפירוג מהר ככל האפשר לכיוון הספינה, נאחז בה בידיו ומטפס על הסיפון עם כל הציוד, כשמשיטי הפירוג תומכים בו מאחור. במהלך הניסיון המסוכן הזה נופל לפעמים הנוסע למים. משיטי הפירוג נחלצים במהירות לעזרתו, בטרם יטבע. אם מסתיים מבצע ההעפלה על הסיפון בכשלון, הוא חוזר לביתו ומחכה לספינה שתגיע בשבוע הבא.
ממרומי הסיפון צפינו בנוף המשתנה. בקטעים הדרומיים משתרעת סוואנה, ואילו בקטעים הצפוניים צמחיית בתה רב־שנתית עם עשבוניים חד־שנתיים ודקלים. בנוף זה, הנראה מרחוק כאילו אינו משתנה, חיות אוכלוסיות מגוונות. כל עוד שטנו על הספינה במרכז הנהר האדיר קשה היה להבחין בפרטי המתרחש על החוף. בעיקר ראינו את רועי הצאן מתנהלים עם עדריהם, ואת עובדי האדמה מעבדים את חלקותיהם כפי שעיבדו אותן אבותיהם ואבות אבותיהם. אבל גם ממרחק אפשר היה להבחין בהבדלים הארכיטקטוניים בין הכפרים באזורים שונים של החוף. עם זאת, הגיוון של האוכלוסייה ניכר באמת רק כאשר עוצרים בכפרים עצמם.

"קאנקאן מוסה" אינה עוצרת בכפרים, אלא בעיירות בלבד. בן כפר המעוניין לעלות על הספינה חייב לעשות זאת תוך כדי הפלגה. אם מסתיים מבצע ההפעלה על הסיפון בכישלון, הוא חוזר לביתו ומחכה לספינה שתגיע בשבוע הבא

גיוון אתני
מספר קבוצות אתניות חיות לאורך נהר הניז'ר. לכל אחת מסורת משלה, לבוש שונה, תעסוקה ומבנה בתים וכפרים שונים. קבוצות אלה חיות זו לצד זו, אבל למרות הקרבה הגיאוגרפית שומרת כל אחת על ייחודה.
שבט הבוזו שמוצאו סודאני מתפרנס מדיג, ואנשיו חיים בעיקר לאורך נהר הניז'ר, במאלי ובניז'ר. כפרי השבט בנויים על הגדות, ולעיתים גם על איים קטנים, והבתים נבנים מקש ומקנים. הם יוצאים לדיג על פירוגות ושולים את הדגים באמצעות רשתות קטנות. את שללם הם מוכרים בשווקים השבועיים. הם שומרים על אמונות אנמיסטיות, למרות שחלק מהם מוסלמים.
לצד כפרי הבוזו אפשר לראות לעיתים כפר סונהי (SONGHAI). גם אנשי שבט זה ממוצא סודאני, אבל פרנסתם העיקרית היא החקלאות, לצידה הם עוסקים גם ברעיית צאן ובקר ובדיג. לפני מאות שנים הם התגוררו בקרבת אוכלוסיות הנוודים הערביות של הסהרה, ואלה הפכו את חלקם לעבדים. צאצאי העבדים נקראים היום אנשי בלה (BELLA). הסונהי והבלה מוסלמים ברובם ומאכלסים את החלק העליון של נהר הניז'ר, ממופטי שבמאלי ועד לניאמיי (NIAMEY) בירת ניז'ר.
הסונהי מתגוררים בדרך כלל בבתי חומר, והבלה – בבקתות עשויות סמרטוטים, שצורתן כאיגלו. הבצורות שהיו באיזור בשנים האחרונות פגעו בהם קשות והפכו אותם לאחת הקבוצות האתניות העניות ביותר באפריקה. אולי בשל ההווה הקשה מתרפקים הסונהי על עברם במאה ה־16. אז הם היו אימפריה גדולה – האימפריה הסודאנית האחרונה – ושלטו על שטחים נרחבים מסנגל עד ניז'ר.
הבמבארה (BAMBARA) היא הקבוצה האתנית הגדולה ביותר במאלי, ומהווה יותר מ־30 אחוזים מכלל האוכלוסייה. אנשי השבט משתייכים לקבוצת השבטים המנדינקיים, שמוצאם מאיזור סנגל־גיניאה. שפתם קרובה לדיאולה (DIOULA), שפת המסחר של חלקה המערבי של מערב אפריקה. בעבר התפרנסו אנשי הבמבארה מחקלאות, אך כיום בנוסף לכך הם מאיישים עמדות מפתח בממשל ובפקידות ועוסקים במסחר.
באזורי הסוואנה והמדבריות למחצה שבמערב אפריקה חיים הפולני (FULANI), רועי צאן נוודים. במראם שונים בני שבט זה משאר השבטים במערב אפריקה, עורם בהיר יחסית כשל האתיופים והם גבוהים.
שבט נוסף הנודד במדבר הוא הטוארג (ראה מאמרו של ריקרדו יסקאר, "מסע אחר" גיליון 59). אנשי הטוארג מפוזרים על פני חלקים נרחבים בצפון מאלי, ניז'ר, דרום אלג'יריה ודרום־מערב לוב, והיו במשך מאות שנים השליטים הבלתי מעורערים של הסהרה. מקורם בשבטים בֶּרבֶּריים וערביים, שהתפשטו מכיוון הים התיכון ומחצי האי ערב. הם קיבלו על עצמם את האיסלאם במאה השמינית והפיצו אותו במערב אפריקה ובמרכזה.
קל מאוד לזהות את אנשי הטוארג בשל תווי פניהם הערביים ועורם הבהיר, וכן בשל כסות ראשם שצבעה שחור או כחול, והיא מותירה רק את העיניים גלויות. הטוארגים גרים באוהלים הדומים לאוהלי הבדווים. הם מתקשטים בתכשיטי כסף, בניגוד לרוב שבטי אפריקה המעדיפים זהב. בגלל בצורות ממושכות ופורענויות פוליטיות – ובחלק מהמקרים, מרידות שלהם בשלטון המרכזי – נאלצו רבים מהם לזנוח את הרגלי הנוודות ולהתיישב ביישובי קבע.

עיר אגדית
בערב הגענו לקוראיימה. ליד בתי הסמרטוטים ישבו משפחות סביב מדורות והכינו ארוחת ערב. מלבד להבות המדורות היה הכל חשוך. משם שטנו ג'ון ואני על פירוג לקאבארה, המצויה כשישה קילומטרים מזרחה. בקאבארה שכרנו גמלים ורכבנו צפונה במדבר. לאחר שעת רכיבה נגלו לעינינו אורות צהבהבים עמומים. היו אלה אורותיה של העיר האגדית טימבוקטו.
במשך מאות שנים נחשבה טימבוקטו למקום בלתי נגיש בסוף העולם, והיתה אבן שואבת להרפתקנים. היישוב הוקם בסוף המאה ה־11 על ידי נוודים טוארגים. שני סיפורים שונים מנסים להבהיר את מקור שמה של העיר. לפי אחד מהם, קשור השם לאשה ששמרה על באר המים. פירוש המלה "טים" בטוארגית הוא באר מים, ושם האשה היה בוקטו. הסיפור השני קושר את שם העיר לזקנה, שהיתה אחראית על היישוב כשהגברים יצאו עם העדרים למרעה. לאשה זו קראו טימבוטו (TIMBOUTOU), שפירושו: "האשה עם הפופיק הגדול".
היישוב שכן במקום אסטרטגי: על הדרך הראשית שחצתה את הסהרה, סמוך לנהר הניז'ר, שהיווה עורק תחבורה חליפי, ובקו התפר שבין העולם הערבי לאפריקאי. אין פלא שטימבוקטו הפכה לצומת דרכים חשוב ולמרכז תרבותי, כלכלי ודתי. אחת הדרכים המפורסמות שחצתה את הסהרה והגיעה לטימבוקטו התחילה בדרום מרוקו, בזגורה שבעמק הדראה (DRAA VALLEY). בתחילת הדרך אפשר למצוא עד היום ציון דרך גדול מאבן, עליו מצוירת שיירת גמלים ונוודים חוצה את הדיונות, והכתובת: "טימבוקטו – 52 ימים".
מאות שנים הגיעו לעיר נוודים טוארגים מצפון אפריקה והביאו אליה לוחות מלח מהמכרות האדירים של טאודני (TAUDENNI) שבצפון מאלי. בטימבוקטו החליפו סחורה זו בסחורה שהגיעה ממפרץ גיניאה: עבדים, שנהב, זהב ואגוזי קולה, שעשו את דרכם צפונה למדינות ערב ולאירופה. בטימבוקטו התפתח גם אחד המרכזים החשובים ביותר ללימוד ולחקר האיסלאם.
במהלך המאה ה־15 שיגשגה העיר תחת שלטונה של אימפריית סונהי. לאו אפריקנוס, נוסע ממוצא ספרדי־מאורי, ביקר בטימבוקטו ב־1494, לאחר שנים של מסעות בסהרה. בספרו דיווח כי בטימבוקטו לומדים כל התושבים קרוא וכתוב, וכי רופאים, מורים ואנשי דת רבים, המתפרנסים מקופת המלך, מתגוררים בעיר. מאוחר יותר, כשהחלו ספינות אירופיות להגיע לחוף המערבי של אפריקה, ירדה חשיבותן של הדרכים היבשתיות בסהרה, והחלה שקיעתה האיטית של טימבוקטו.
הסיפורים על העיר באמצע המדבר, שבה אפשר להחליף מלח בזהב, ועל לוחמים גאים המצוידים בחרבות אדירות ממדים, החולשים על דרכי המסחר, נפוצו באירופה והלהיבו את דמיונם של הרפתקנים. הראשונים יצאו לחפש את העיר האגדית בתחילת המאה ה־19. הם ידעו כי הדרך במדבר קשה מאוד, ובקרבו יושבות תרבויות לא נודעות ולעיתים עוינות. כדי להתמודד עם קשיים אלה, למדו הנוסעים ערבית ועד כמה שאפשר –  גם את תרבות השבטים, ויצאו כשהם מחופשים למאורים (שבט נוודים ערבי שחי במערב הסהרה) או לטוארגים.
בטימבוקטו וסביבה טרחו התושבים לתעד את הביקורים של האירופאים הראשונים. על הבתים בהם התארחו מופיעים שלטים ועליהם רשומים פרטי הביקור ההיסטורי. האירופאי הראשון הגיע לטימבוקטו ב־1826. היה זה סקוטי בשם גורדון ליאנג (LIANG), וביקורו במקום עלה לו ביוקר. הוא נרצח על ידי אחד ממלוויו בדרך לסגו (SEGOU) במצוות הסולטן שלא סבל כופרים. על הבית בו התגורר נכתב: "הגיע לטימבוקטו ב־1826 ושילם על כך בחייו".
שנתיים אחר כך הגיע לטימבוקטו ההרפתקן הצרפתי רנה קאייה (CAILLE). במשך ארבע שנים נדד במדבר מחופש למאורי. הוא זכה לחזור הביתה ולפרסם כמה ספרים על הסהרה ועל תושביה. יותר מעשר שנים חלפו עד שהגיע לעיר האירופאי השלישי. ההרפתקן הגרמני היינריך בארת' הגיע לכאן ב־1853, לאחר שנדד בתחפושת של מאורי במשך חמש שנים, מלוב דרך אגאדז שבניז'ר עד ניגריה ומשם עלה לטימבוקטו במעלה הניז'ר. כשחזר לארצו פירסם חמישה ספרים עבי כרס על מסעותיו. המבקר האחרון ששמו מצוין על אחד מבתי טימבוקטו הוא ההרפתקן האמריקאי דיוויד וו. ברטי. הוא עמד בראש המשלחת האמריקאית הראשונה שחצתה את הסהרה ב־1912, והתגורר בטימבוקטו כמעט שנה. בעקבות מבקרים ראשונים אלה הגיעו עשרות אירופאים, שחזרו והאדירו את נפלאות העיר והמסע אליה.

תקופה אחרת
ירדנו מהגמלים בפאתי העיר והתחלנו לצעוד בין סמטאותיה הצרות. השעה היתה עשר בלילה. האוויר היה רגוע וחמים, השמים בהירים ומלאי כוכבים, וירח כמעט מלא הוסיף נופך רומנטי.
הבתים בעיר נמוכים ובנויים מחומר וחול. דלתות הבתים העשויות פליז מעניקות להם יופי מיוחד. כל דלת היא מעשה אומנות של ריקועים, ולכל אחת צביון שונה. פני החול בסמטאות גבוהים ממפתני הדלתות, כך שצריך לרדת כדי להיכנס לבתים.
האנשים ברחובות לבושים בתלבושת מסורתית. באחדים מפתחי הבתים ובקרנות הרחובות ישבו מבוגרים לאור מנורות נפט. כולם בירכו אותנו לשלום. מדי פעם חלף על פנינו נער על עגלה רתומה לחמור ונשים נושאות כדים על ראשיהן. התחושה היתה של ביקור במקום אחר ובתקופה אחרת.
יש שני מלונות בטימבוקטו, ומחיר חדר בהם יקר מאוד. אבל שמענו כי אפשר לישון על גגותיהן של חלק מהמסעדות בעיר. יצאנו למצוא מסעדה שבעליה יאפשר לנו לישון על הגג. לאחר חיפוש מייגע שנמשך כמעט שעה החלטנו לוותר ולגשת למלון בוקטו. המלון נמצא במבנה קולוניאלי יפהפה, המשלב סגנון בנייה צרפתי עם סגנון סודאני, ודלתותיו מעוטרות בריקועי פליז, כמיטב המסורת המקומית.
למחרת, עם זריחה, לקח אותנו מוחמד עלי לביקור במחנות הטוארגים סביב העיר. בעונה זו מכינים עצמם הטוארגים לבוא התיירים ולהגעת לוחות המלח מטאודני. הם משפצים את אוהליהם ומכינים עבודות אומנות למכירה לתיירים הרעבים למזכרות.
במוזיאון בעיר מוצגות עבודות אומנות של תושבי הסהרה ונוסחים שונים של הקוראן מהמאות ה־14 וה־15, צילומים מהשנים הראשונות של המאה והרבה ציוד חקלאי מסורתי. יש גם עדויות לכך שיהודים שהתאסלמו במרוקו בתקופה שאחרי האינקוויזיציה הגיעו לטימבוקטו דרך הסהרה במחצית הראשונה של המאה ה־16.
ביקרתי בכמה מסגדים, בבתים שבהם התארחו האירופאים הראשונים, בשווקים המקומיים ובשכונות בתי הגרוטאות של הבלה, עבדי הטוארגים. מדי פעם עברה על פני עגלה רתומה לגמל או לחמור, ורוח מדברית חמה ועזה נשבה ומילאה את העיניים והפה בגרגרי אבק דקים. באחת החנויות קניתי את הלחם המלא של טימבוקטו, המפורסם באפריקה כולה. נגסתי ממנו בתאווה, והאכזבה היתה שלמה: פי התמלא בחול. בחברת ידידים מהעיר שתיתי שלוש כוסות תה, בטקס מייגע שנמשך יותר משעה.
תושבי טימבוקטו מדברים ערבית, צרפתית וכמה שפות אפריקניות. אפשר למצוא בעיר ייצוג לכל הקבוצות האתניות המאכלסות את מאלי. יש בה גם קהילה גדולה של מאורים, שהגיעו מהמדבר המאוריטני באמצע שנות השמונים בעקבות בצורת ממושכת, והם עוסקים כיום במסחר זעיר. פרנסתם העיקרית של תושבי טימבוקטו היא מסחר ותיירות עונתית. בתחילת שנות התשעים אמנם היתה העיר מחוץ לתחום למטיילים, בגלל מרידות הטוארגים, אבל עכשיו האווירה רגועה והתיירים חזרו. על גדות נהר הניז'ר אפשר לראות כמה חלקות חקלאיות, השייכות לתושבי העיר, אך החקלאות אינה ענף כלכלי מרכזי.
לקראת השעה אחת בצהריים ארזתי את חפצי ויצאתי לנמל התעופה, שמדרום לעיר. מטוס דו־מנועי נחת בשדה בערך בשתיים ועימו סופת גשמים. הטיסה לסוור (SEVERE) לא היתה קלה, ממש כמו ההפלגה לטימבוקטו. מבחינות מסוימות, טימבוקטו היא עדיין עיר בסוף העולם. ואולי זה לא כל כך רע, כי אפשר להרגיש כמעט כמו האירופאים שהניחו את רגלם לראשונה בעיר האגדית.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

ריקוד המסיכות של בני הדוגון

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות

כתבות ממאלי

מוזיקה במערב אפריקה: מקצב הלב
מוזיקה במערב אפריקה: מקצב הלב

במערב אפריקה מתערבבים הקצב השחור עם סלסולי המוסיקה הערבית ושירת המקהלה הנוצרית, בצד מסורות שבטיות עתיקות של מוסיקאים המשמשים כהיסטוריונים, דרשנים, יועצים פוליטיים ואפילו שופטים מזמרים. מהתבשיל הזה מן ההכרח שייצא מעדן מלכים עם אלפי ניחוחות וטעמים

מערב אפריקה: שייט על נהר הניז'ר
מערב אפריקה: שייט על נהר הניז'ר

הסירה שטה מגדה לגדה, עוצרת בכפרים שבדרך כדי לפרוק סחורה. בכל כפר רצו המוני ילדים אל גדת הנהר, מתרגשים למראה כלי השיט שלנו, רמז מוחשי לעולם מסעיר שמתקיים הרחק מכאן. מסע יוצא דופן במאלי, שהאנרכיה השוררת בה העלתה ...

הדרך לטימבוקטו, מאלי
הדרך לטימבוקטו, מאלי

טימבוקטו, מלה נרדפת לסוף העולם, מסומנת אמנם באטלס אבל נמצאת בגבול בין מציאות לדמיון. דבי הרשמן ונפתלי הילגר, שליחי "מסע אחר" למאלי, חצו את אפריקה המערבית בנוף היפה והעצוב בעולם, כדי לגלות שבעצם אין מקום כזה, סוף העולם. ...