תפריט עמוד

טיול בזנזיבר – חופים, שווקים ומה שביניהם

טיול בזנזיבר – חופים, שווקים ומה שביניהם

חופים עם חול לבן ורך, לגונות בצבע טורקיז, שקיעות משגעות, שווקים אקזוטיים - האי זנזיבר מציע שפע של עניין וקסם למבקרים בו. ומי שייצא מהבועה המפנקת של המלון יפגוש נוף אנושי מרתק

זנזיבר (Zanzibar), אי התבלינים שבמזרח אפריקה, הוא אחד מאותם מקומות, שדי באזכור שמם כדי להעלות אסוציאציות אקזוטיות: בתי אלמוגים, שווקים צבעוניים, ערימות של תבלינים, סירות מפרש וחופים ארוכים וחוליים. מאידך, יש גם אסוציאציות לא נעימות, כמו שוקי העבדים והסולטאן העשיר שהתפרנס מהסחר הבזוי. כולם רצו להגיע לאי הנמצא בדרך השיירות המפליגות באוקיינוס ההודי: סוחרים ערבים, הודים ופרסים, מתיישבים פורטוגלים, הסולטאן של עומאן, הגרמנים והאנגלים, ובימינו – תיירים, שבאים כדי לתפוש קצת צבע ומעט אקזוטיקה.

המראה מחלון המטוס מבטיח לא מעט: כתם ירוק מוקף בהרבה כחול, ובין היבשה המוריקה לכחול העמוק של הים, רצועת מים בצבע טורקיז משכר. כבר בנחיתה בולט הירוק הרענן של האי, שונה כל כך מהסוונות האפריקאיות מהן הגעתי. שדות אורז והרבה עצים – עץ הלחם, תמרינדי, באובב, פיקוסים מסוגים שונים, עץ הלהבה שעדיין פורח באדום לוהט, צאלון והרבה דקלי קוקוס. גם האקלים שונה מזה שביבשת – חם ולח יותר.

מפגש על החוף בזנזיבר

מפגש על החוף בזנזיבר

נמל התעופה נמצא ליד העיר זנזיבר (Zanzibar City), בצדו המערבי של האי, בעוד שמרבית בתי המלון נמצאים בחוף המזרחי. שעה של נסיעה בין מטעי בננות, דקלים ושדות אורז. מחלון המכונית נשקפים מראות אפריקאיים: אדם מדווש על אופניו, עמוס במרכולתו, נערים נושאים גזרי עצים, מכונה לסחיטת סוכר, ערימות גדולות של קנים, שוק פירות קטן, דוכנים עמוסי בננות, פסיפלורה, קוקוס ואננס. לא הרחק משם מסגד גדול, לצדו בקתות עלובות למראה והמוני ילדים בתלבושת אחידה. רוב רובם של התושבים מוסלמים, ארבעה אחוזים נוצרים ואחוז אחד הינדי. כל מי שדיברתי איתו הזכיר את חופש הדת, למרות שמערכת המשפט באי נשענת על חוקי השריעה המוסלמית. הנשים עטופות היטב במטפחות צבעוניות, אך ללא רעלות, ילדות בשמלות תכלת עוטות מטפחות כחולות, נערות בשחור וראשן במטפחת לבנה.

בית המלון שלי מלהיב. בקתות נוחות להפליא, טובלות בירק, מיטת אפריון מכוסה בכילה נגד יתושים, מקלחת ענקית, מרפסת נוף ופרחים מכול עבר. ברחבי המלון משוטטים מלצרים המחופשים למסאים, כדי להעניק לאורחים חוויה אפריקאית מרוכזת יותר. בריכת המלון נושקת לים – אפשר לצאת ממנה, לגמוא ברגע עשרים מטרים חוליים להפליא, לדשדש במי אפסיים ולקפוץ אל הכחול הירוק הזה. כל כך טורקיז שבא לבכות. שונית אלמוגים מקיפה את כל חופה המזרחי של זנזיבר ויוצרת חומה טבעית המפרידה בין הים הפתוח לבין האי. הלגונה הרדודה, המוגנת על ידי השונית, מאפשרת שחייה בטוחה בכל חופי האי. אפשר להישכב בצל או בשמש, להזמין קוקטייל אקזוטי, לקרוא ספר טוב או לעצום עיניים ולחלום. מרבית המבקרים אינם יוצאים ממתחם המלון, כלואים בבועה מפנקת, מנותקים להפליא מההוויה האפריקאית.


נשות האי המוסלמיות עטופות היטב במטפחות צבעוניות, אך אינן עוטות רעלות

אני יוצא לגלות את האי, ששטחו, יחד עם האי מאפיה הסמוך ועוד כמה איונים, 2,643 קילומטרים מרובעים – זעיר במושגים אפריקאיים. האי שטוח ואינו מצטיין בנופים, עיקר קסמו בחופים הנפלאים ובנוף האנושי. אני חוזר לעיר האבן (Stone Town), הלוא היא זנזיבר העתיקה. ליד החוף מסעדות פשוטות למראה המציעות מבחר עשיר של מאכלים, טעים מאוד וזול עשרת מונים מזה של בתי המלון. אני אוכל חסילונים מטוגנים ואורז, שבטעמו מורגשת נגיעה קלה של קוקוס, שותה מיץ פסיפלורה ומתבונן סביבי – בסירות, בבתי האלמוגים ובצריחי המסגדים. שואף את ריח הים ומתקשה להאמין שאני בזנזיבר. מושא חפצם של הסוחרים, מושא סיוטיהם של העבדים. מקור השם "זנזיבר" בשם הערבי "זנג'י ברא", שפירושו "כושי החוצה", להזכירך שוב ושוב, שהאי האקזוטי הזה, מחוז חפצם של נופשים רומנטיקנים, היה לאורך דורות מרכז לסחר עבדים שחורים, שנוהל על ידי סוחרים ערבים.


סטון טאון היא עיר מזרחית למהדרין עם רחובות מתפתלים ושווקים ססגוניים

סטון טאון היא עיר מזרחית לכל דבר ועניין. רחובות מתפתלים כמבוך, סמטאות עיוורות, כיכרות קטנות. תרבותה הרב-גונית של זנזיבר הושפעה מהפרסים, מהערבים, מהפורטוגלים ומתושבי יבשת אפריקה. דוגמה לכך היא סגנונה הארכיטקטוני של העיר הגדושה בשבילים ציוריים, מגדלים עגולים, דלתות עץ מגולפות, מרפסות מוגבהות ומסגדים. לחופה של העיר מספנות זעירות להתקנת סירות דייג, מעבורות המפליגות לאי השכן וילדים אפריקאים עולצים, טובלים במים.
אני מתפתה להצעתו של אחד מהם, ואנו מפליגים אל אי קטנטן, המכונה "אי בית הסוהר" (Prison Island). פעם כלאו כאן עבדים ואנשים שסר חינם בעיני הסולטאן, אחר כך היה כאן בסיס צבאי בריטי. כיום גדלים כאן עצים גדולים ואפילו ניתן לשמוע ציוץ של ציפורים, דבר נדיר ברחבי האי. האטרקציה המושכת לכאן תיירים היא צבי ענק יבשתיים, שהובאו מאלברה (Aldabra) שבאיי סיישל, שם הם חיים מזה מאה מיליון שנים. שלטים מסבירים למבקרים שהצבים נשמרים כאן מפני גנבים, שעלולים לקחתם לגני חיות ולאוספים פרטיים. אני מתקשה להתפעל, הרי גם כאן אינם חיים בסביבתם הטבעית והם משמשים כאטרקציה מלאכותית לתיירים הבאים להצטלם עמם. בעיני, התועלת העיקרית בשייט לכאן היא המראה הנהדר של עיר האבן, השטופה באור רך המאיר ממערב.


השקיעות בזנזיבר דרמטיות וקצרות. רגע אחד השמיים נצבעים בכתום, וברגע הבא יורדת החשכה

כמו בכל מקום באי, גם כאן מקיפים אותי גברים דקי גוו המציעים לי סיור, שייט, מריחואנה, מזכרות. אי משם צץ בחור רזה, דובר אנגלית, עלי שמו, שמציע את שירותיו כמדריך. אני נוטה לדחות אותו, אבל הוא מתעקש בחן ומתחיל לספר לי על פרדי מרקורי, "גדול זמריה של זנזיבר, ולדעת רבים – גם גדול בניו של האי". להפתעתו אני מכיר את הסיפור היטב: פרדי מרקורי, הכוכב של להקת קווין הבריטית, נולד בסטון טאון שבזנזיבר בשם פרוך בולסרה. הוריו היגרו לזנזיבר מגוז'רט שבמערב הודו, בעקבות עבודתו של האב, רואה חשבון במקצועו. מרקיורי, שנולד כאן, התחנך בבומבי, שם קיבל את השכלתו המוזיקלית, ומשסיים את לימודיו שב לזנזיבר, ממנה נמלט עם משפחתו בעקבות המהפכה של שנת 1964.

אני שוכר את שירותיו של עלי ואנחנו פוסעים בסמטאות העיר העתיקה, בעקבות סוחרי העבדים. עלי מצביע על בתי מידות, ששערי העץ שלהם מלמדים על מוצא בעליהם. כאן ערבסקות המלמדות על שורשיו הערביים של הדייר, כאן עיטורים שאין לטעות בזהותם ההודית. הדלתות מגולפות להפליא, חלקן מוגנות בבליטות מחודדות עשויות פליז, למנוע התפרצות פילים. סביב השער מגולף עיטור מעץ, דמוי שרשרת, ללמדך שהדייר היה סוחר עבדים – מתברר כי בעבר היה סחר זה עניין להתגאות בו. הסמטאות צרות להפליא, עמוסות בדוכנים לעייפה. המוני חרוזים בצבעים שונים, קישוטים מעצמות, מאבני חן או מחיקויים שלהן, רצועות עור צבעוניות.


שוק הדגים בסטון טאון. במקום הזה ממש היה שוק עבדים

עוד לפני כן, בשלהי המאה ה-15, שייט באזור הספן ומגלה הארצות הפורטוגלי וסקו דה גאמה, שלא היה מוצא את דרכו להודו אלמלא הנווט הערבי עבד אל מג'יד, וזמן קצר אחר כך, התיישבו כאן הפורטוגלים, עד שגורשו במאה ה-17, בלחצו של הסולטאן. במאה ה-18 הופיעו כאן הבריטים, שקשרו קשרים טובים עם הסולטאן ובתמורה העלימו עין מסחר העבדים. בסוף המאה ה-19 הם הידקו את אחיזתם ומינו ישירות את מושלי האי. ב-27 באוגוסט 1896 התמרדו תושבי זנזיבר נגד בריטניה, מרד שהסתיים בכניעה לאחר 38 דקות ונחשב למלחמה הקצרה בהיסטוריה. ב-1963 זכה האי זנזיבר בעצמאות וחלש גם על מומבסה אשר בחוף הקנייתי. ב-1964 התאחדו זנזניבר וטנגנייקה, כדי ליצור יחד את הרפובליקה הטנזנית. עדיין, יש לזנזיבר נשיא המנהל את ענייניה הפנימיים בצורה אוטונומית למדיף ובכל שיחה דואגים התושבים להדגיש את ייחודם האתני והתרבותי, להבדיל מזה של טנזניה.

בסטון טאון, ש-95 אחוז מתושביה מוסלמים, נותרו לצד המסגדים, שתי כנסיות, קתולית ואנגליקנית, זכר לימים עברו. עלי מוביל אותי אל השוק בו נמכרו העבדים. במקום פסלים המזכירים את הימים הנוראים ההם. ירדנו אל התאים בהם הוחזקו עשרות עבדים בצפיפות על אנושית, קשורים בצווארם ובשלשלות אל הקיר, מתבוססים ברפש של עצמם, ללא מזון, מבחן לכוח הסבל שלהם: אלו ששרדו שלושה ימים ללא מזון, היו בעלי ערך כלכלי גבוה יותר. אלו שמתו, רבים מהם נשים וילדים, נקברו קבורת חמור.


סירת מפרש מסורתית מול חופי זנזיבר

סוחרי העבדים עלו מהחוף אל הרמה האפריקאית, שיחדו את הלוחמים המסאים, המשיכו לדרום טנזניה או קונגו, חטפו תושבים תמימים או רכשו אותם מהצ'יפים שלהם. לעתים היו אלו שבויי מלחמה, תוצאה של היריבות הבין שבטית. הם קשרו אותם בצווארם בשרשרות והובילו אותם ברגל, נגררים אחרי הגמלים. אלו שנותרו בחיים הובאו לזנזיבר, נדחסו בתאים בתנאים שאיש לא יעז היום להחזיק בהמות, ולאחר ששרדו את מבחן הרעב, הובלו אל השוק. באותו מקום ממש נמכרים היום דגים במכירה פומבית – הכרוז מכריז על דג או תמנון, והקונים מציעים את הסכום תמורתו. אני מתבונן במוכרים המודיעים בקול על מרכולתם, מאזין לשאון המכירה הפומבית ומתקשה להאמין, שבמקום הזה ממש, בשיטה הזאת ממש, לפני 130 שנה, נמכרו כך בני אדם. כל זה נמשך עד שהחוקר והמיסיונר דיוויד ליווינגסטון הכריז מלחמת חורמה על העבדות. ב-1875 הצליח, לאחר שעורר את דעת הקהל האנגלית, לגרום לממשלת בריטניה ללחוץ על הסולטאן חמוד בן מוחמד, וכך סחר העבדים פסק. ליווינגסטון, שמת בעת מסע בזמביה, נקבר בבריטניה, ולבקשתו ניטע עץ על קברו שמענפיו התקינו צלב, וזה נמצא עד היום בקתדרלה האנגליקנית.

ביקרנו בביתו של טיפו, גדול סוחרי העבדים, ובקברו המוזנח, ומשם המשכנו אל השווקים: שוק הדגים ובו דגי חרב ענקיים, תמנונים עבי זרועות, סרדינים דקיקים, דגים בוהקים בצבעי כסף, אפור ואדמדם, דוכנים של דגים ותמנונים יבשים. לא הרחק משם נמצאים שוק הפירות, שוק התבלינים, שוק העופות. כשהלילה יורד, אני שם את פעמיי לשוק האוכל. פנסי לוקס מאירים ביתנים מאולתרים, מקומיים וכמה תרמילאים נועזים מסתופפים סביב שולחנות עץ רעועים, אוכלים דגים מטוגנים בשמן עמוק וכמות הגונה של אורז עם רוטב מסאלה. את הצלחות טובלים בדליי מים, מנגבים בפיסת בד ומגישים לסועד הבא. טבח חייכן מציע לי לטעום, אני נושם את ריח התבלין הטבול ברוח ים, כמעט מתפתה, מהרהר בהררי המיקרובים ומחליט לוותר. אני משוטט, כשבכיסי התפוחים מספיק ממון שיכול להאכיל משפחה שלמה. כשאני חולף על פני המקומיים הם מברכים אותי ב"ג'מבו" המסורתי, אך עיניהם ננעצים בכיסי, וגם כשאני מפנה אליהם את גבי, אני חש בעורפי את מבטם הנוקב.


95 אחוזים מתושבי סטון טאון הם מוסלמים

כמעט כל תייר המגיע לזנזיבר, לאחר שטיגן את עצמו מכל צדדיו, יוצא אל חוות התבלינים. הסחר בהם כל כך פרסם את האי, עד שזכה לכינויו המוכר ביותר, "אי התבלינים". מעטים יודעים כי התבלינים לא גדלו באדמת אפריקה, אלא הגיעו מהמזרח הרחוק, מאינדונזיה ומהודו, ומשום כך הם מכונים בערבית "בהראט", היינו, הודו. התבלינים (spices), להבדיל מצמחי התבלין (herbs), הגדלים האגן הים התיכון, הם כל חומרי הטעם המצויים בחלקי הצמח, למעט העלים. כך, למשל, הג'ינג'ר מופק מהשורשים, הקינמון מהקליפה, הזעפרן מהאבקנים, הפלפל מהפירות. המבקר בחווה זוכה לטעום מפירות טרופיים וללמוד כיצד נראה הציפורן, ההל, הווניל ושאר תוספות המעשירות את מזוננו, שבעבר שימשו בעיקר לשמר את המזון.

התבלינים היו הסיבה שהובילה לחיפושים של האירופאים אחר הודו. במשך שנים פסעו שיירות בנתיבים היבשתיים, שכונו "דרך המשי", עד שהנתיב הזה נחסם על ידי התורכים העות'מאנים, והפורטוגלים פנו לדרך הים. בהשראתו של אנריקה הספן, נסיך רב השראה שמעולם לא עלה על ספינה, ירדו לאורך חופה של אפריקה, יישבו את מדירה והאיים האזוריים, עקפו את כף ורדה וכף בוחדור, גילו את שפך הניז'ר והקונגו, חצו את קוו המשווה, עד שברתולומאו דיאש עבר את כף הסערות, שבין אוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס ההודי, והעניק למקום את השם "כף התקווה הטובה" – התקווה להגיע להודו. ב-1498 השלים את המטרה וסקו דה גאמה, שלא היה מוצא את דרכו אלמלא שכר (או שבה) נווט ערבי, שניתב עבורו את הדרך.


בחוות התבלינים. נתיבי סחר פתלתלים הובילו תבלינים מהמזרח לאירופה

המבקרים בחוות התבלינים אינם מוטרדים בנתיבים הפתלתלים שהסחורה הזו הגיעה לאירופה. הם מובלים בין התבלינים וצמחי התבלין שהגיעו מאזור הים התיכון. מדריך צעיר מקלף למענם שורש של כורכום, מרכיב מרכזי בתבלין ה"מסאלה", הצובע את התבשילים ההודים והאפריקאים בצהוב-כתום. הוא נותן להם לטעות משורש הג'ינג'ר, שלדבריו מהווה סגולה לכוח גברא, ולנשים המצחקקות מציע אגוז מוסקט, שידוע כאן בסגולותיו מעוררות התאווה. בסיומו של הסיור מוגשים למבקרים פלחי אננס ופומלו, כדי לרכך את חיכם וכיסם טרם שיסורו לחנות המפעל.

האי זנזיבר היה מכוסה פעם ביער גשם טרופי. רק מעט ממנו נשאר. חיות הבר ניצודו ברובן, ובמקום "חמשת הגדולים" של הספארי האפריקאי, רואים כאן בעיקר בקר. בשמורת ג'וזני (Jozani) נותרו קופי קולובוס אדום, שוכני עצים, קלי תנועה ועדינים למראה. הקופים הללו מזכירים מעט את קרוביהם, הקולובוסים ארוכי השיער של שמורת ארושה, הידועים בפרוותם השחורה-לבנה האטרקטיבית – יופי שעלה בחייהם של עשרות אלפים קופים. גם הקולובוסים האדומים ניצודו בכמויות, וכיום מנסים לשקם את אוכלוסייתם. הקולובוסים חסרי בוהן נגדית, ומשום כך זכו לשמם קולוב (Colob), שפירושו בלטינית "נכה". הם חיים אך ורק על העצים, ניזונים מפירות ומעלים, הם יורדים מצמרת העץ כשראשם מופנה כלפי מטה ומקפצים מענף לענף בזריזות מעוררת התפעלות. בשמורה יש גם מנגרובים מרשימים – אלפי עצים, משלושה מינים, החיים במי ים, ושורשי האוויר שלהם נחשפים בעת השפל. שביל עץ עילי מאפשר למטיילים להתבונן בסבך השורשים המתפתלים. בשמורה הקימו גם פרויקט לשימור צבי ים, המוחזקים כאן עד שהם מגיעים לבגרות, ואז הם מושבים אל החוף.


קוף קולובוס אדום. בשמורת ג'וזני מנסים לשקם את אוכלוסיית הקופים

אחד הטיולים היפים בזנזיבר הוא אל שמורת הדולפינים קיזימקאזי (Kizimkazi), לא הרחק משמורת ג'וזני. החוף שונה להפליא מזה של המלון. החול הוא כמובן אותו החול, רך, לבן ונעים למגע. גם הים עשיר בגוונים רבים של כחול, אלא שפוקדים אותו רק מקומיים. בקו המים עוגנות עשרות סירות דייגים רעועות, ומרבית הנוכחים מעבירים את היום בשיחה בטלה. משיט סירה שנקרא מרקו פולו לקח אותי בסירתו וכשהיינו קרוב מאוד אל החוף הוא זיהה בעיניו המיומנות להקה של דולפינים שזינקו מעל המים בזריזות. הפנייתי אליהם במהירות מצלמה, אך הם חתכו את הגל ונעלמו בתוך הקצף. "לשם", כיוון אותי מרקו פולו כשזיהה צלליות במים, וכאשר הדולפינים זינקו החוצה בתנועה חיננית ומתואמת כדי לשאוף אוויר, כבר המתנתי להם, חמוש במצלמה. אחר כך הצטיידתי בסנפירים ובמסכה וירדתי אל המים, לשחות ולשנרקל בחברת הדולפינים החביבים, שהתנהגותם אנושית כמעט.

חוף קיוונגווה (Kiwengwa), שבצפון-מזרח האי, הוא החוף הטרופי הקלאסי שפרסם את זנזיבר. רצועת חוף ארוכה ורחבה, עם חול הנראה כאבקה לבנה ושורת דקלים שנמתחת עד קצה האופק. החוף משתרע בין הכפר קיוונגווה לבין פוואני מצ'אנגני (Pwani Mchangani). הלגונה התכולה של קיוונגווה מככבת בגלויות מזנזיבר, והרביצה על החוף אכן דומה לשהייה בתוך גלויה. בכפר פוואני מצ'אנגני אפשר לראות חקלאות אצות, ובזמן השפל ניתן ללכת ברגל מהחוף עד לשונית האלמוגים. מהחוף אפשר לצאת לשנירקול או לצלילה, לשכור אופניים או לרכב על סוסים ולצאת עם דייגים להרפתקאות דיג. לא עמדתי בפני הפיתוי של צלילה וירדתי בלוויית מדריך לתוך המסה התכולה, מוקף בטורקיז מכל עבר, מתבונן בלהקות ענקיות של דגים צבעוניים, צמחי מים, אלמוגים וכל מה שהאוקיינוס ההודי מיטיב להציע. לטעמי, אתרי הצלילה כאן אינם מרשימים כמו אלו שבים האדום או באיים המלדיביים, אבל תמיד טוב לרדת אל מתחת למים ולפגוש צבים, מנטות, סוסוני ים, תמנונים, כרישים ודגים בשלל צבעים.


חוף הים בזמן השפל. בגאות הכל מתכסה במים

טיול לזנזיבר לא יהיה שלם ללא גיחה לצפון, לחוף הציורי של מונגווי (Mungwi), ללא ספק אחד היפים באי. הודות למיקומו בנקודה הצפונית ביותר של האי, ניתן לצפות ממנו גם בזריחות וגם בשקיעות. הכפר שומר על צביונו המסורתי ואפשר לראות נשים שולות אצות מהים, בעלי מלאכה בונים סירות דאו (dhow) גדולות מפרש, דייגים ועוד. במקום התפתחה מושבת תרמילאים – מרביתם שרועים על החוף, מיעוטם מגיחים לסיורים ברחבי האי. יש כאן מסעדות זולות, חנויות לממכר מזכרות ומקומיים המיומנים במגע עם הזרים. Mvuleni הסמוך הוא כפר דייגים בו מדברים בניב ייחודי של השפה הסווהילית. רצועת החוף הכחלחלה הזאת ויושביה, זרים ומקומיים, שלווה ועליזה והאווירה בה מזכירה את סיני של פעם.

אטקציה נוספת, רומנטית במיוחד, היא הפלגה בספינת מפרש אל מול החוף המזרחי דווקא, במיוחד בשעת בין הערביים, כשלעננים נתפרים שוליים ורודים, ותוך רגע השמים בוערים באדום של שקיעה. הקסם הזה אינו מחזיק מעמד זמן רב באזורים הטרופיים. ברגע אחד ניתן לראות את המפרשיות מלהטטות על הרקע האדום, וכהרף עין שוקעת השמש מעבר לאופק. עוד מספר רגעים ותשרור כאן העלטה.

ביומי האחרון באי, השכמתי עם אור ראשון ויצאתי לטייל לאורך החוף, שהשפל חולל בו נפלאות. במקום שאתמול היה ים, נחשף כעת חוף רחב להפליא, שהמים חורצים בו בתלמים מסולסלים. על הסלעים הזעירים הצטברו אצות, ונשות הדייגים יוצאות לאסוף את כל מה שניתן לאכול. ממש מולי גררה חבורת דייגים סירת עץ רעועה אל הים. הם נדחקו עליה והניפו מפרש ענק בצבע קרם. מהנקודה הזאת, בתי המלון מעולם לא נראו רחוקים כל כך.

__

גילי חסקין – מדריך טיולים ותיק ומנוסה, www.gilihaskin.com

 

האם היית ביעד הזה?

  • 3

    כן הייתי

  • 4

    לא, אבל מתכנן

  • 2

    לא מעוניין

זנזיבר - גן עדן לחובבי דגים

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות