תפריט עמוד

טיבט – על גחונם ועל רגליהם

טיבט – על גחונם ועל רגליהם

טיבט היא אמנם חלק מסין, אך הסינים מתעבים את הטיבטים וגם האחרונים אינם רוחשים אהבה לאח הגדול מבייג'ין. ספי בן יוסף על מערכת היחסים הסבוכה הזו ועל אורחות החיים בגג העולם

"הם, הטיבטים, יגעו לך כל הזמן בזרועות ובפנים", אמרו ידידי הסינים. "שום דבר מיני, רק סקרנות". שתקתי. גם אני סקרן.

הידידים הסינים צדקו. אין דבר מוזר מנזיר בודהיסטי בטיבט, שאלמלא ידעתי מראש שהוא איש משכיל, ושבמעמקי גולגולתו המגולחת ספונים אוצרות תרבות ופילוסופיה, הייתי משוכנע שהוא קבצן עלוב נפש שנטפל אלי בשולי הסמטה. אין מוזר ממנו, שעה שחייך אלי מבעד לזוהמה, מתחת לשמשייה, מתוך גלימת סמרטוטים סגולה מעלה צחנה ודרך טורי שיניים משומשות מדי. הוא שלח ידיים עדינות ונגע בהשתאות בשיער הזרועות ובזיפי הזקן שלי, ובעיניו המלוכסנות ניצת זיק של סקרנות, כזה שחוצה את מחסום השפה ומזכיר את המבטים המשתאים של אינדיאנים עירומים בג'ונגל של האמזונס. נראה היה שכל עניינו של הנזיר הטיבטי ביצור הלבן והשעיר שלפניו מתמצה בסקרנות של ילד על "מחלת העור הקשה" שפקדה את הזר ההמום, וסימניה כאמור: עור לבן, שיער על הזרועות ופנים זרועי קוצים.

בשר יאק ותה עם חמאה
"קח איתך הרבה אוכל סיני למעלה", אמרו לי הסינים יום לפני שהמראתי מסצ'ואן ללהאסה. "לא תוכל לעמוד בתפריט המקומי". כיוון שהמטבח הסצ'ואני הוא הטרמינל של כל החומרים החריפים שבעולם, עד כדי מרירות החיך והנפש, פשוט צחקתי. "מה כבר יכול להיות גרוע יותר מהמטבח שלכם כאן בסצ'ואן"? שאלתי, והם, הסינים, בשלהם: "קח אוכל מכאן, לפני שאתה עולה לטיבט". הם צדקו.

חיה יש בטיבט, יאק שמה. זו המככבת בתשבצים תחת ההגדרה "בהמה טיבטית". הבקר הזה גדול כפליים מכל פרה, שעיר כמו אורנג אוטאן ומצויד בזוג קרניים אימתני. בטיבט יש כנראה יותר יאקים מבני אדם, ובארץ שגודלה כאירופה כמעט, ואוכלוסייתה נאמדת בשני מיליון וחצי איש בלבד, אתה מתייחס לעדרי היאק המפוזרים בערבות ובעמקים כאל היצורים הנושמים הדומיננטיים בנוף. כך גם מתייחסים אליהם הטיבטים, והסיבות אינן מתמצות בבדידות אלא דווקא בתרומתו של היאק לכלכלה הטיבטית: מצמרו טווים חוטים לאריגת הבגד וליריעות אוהלי הנוודים; בקרניו מקשטים את גגות הבתים; בגלליו מדשנים את השדות המועטים שבעמקיה הבודדים של ארץ ההרים הענקית הזו. כבני עם דתי מנועים הטיבטים מלדשן את שדותיהם בכימיקלים – הכימיה אמנם מסייעת לאדמה, אך היא גם קוטלת חרקים ומזיקים, ועל פי אמונתם אסור ליטול נפש מיצור חי, אפילו הוא מחבל בדגן ומשחית את היבולים. הפתרון, אם כך, הוא תוצרת מעיו של היאק, ואם אכל היאק כדבעי ופעולת מעיו היתה מבורכת, יעברו עודפי הגללים מן השדות אל הבתים בצורת קציצות מהודקות ומיובשות, וישמשו את בעלי היאק כחומר הסקה ובעירה, והניחוח נישא לשמים.

גלגל החיים ליד להאסה

את נפשו של היאק נוטלים הטיבטים במאכלת רק אחרי טקס רב רושם ועתיר צלילי תופים וחצוצרות. כך הם מבקשים את מחילת נפשה של הבהמה הטבוחה, ומרגע זה ואילך הם חופשיים להכין מבשרה מטעמים. ופה בדיוק נפגשת האזהרה הסינית במוראותיה הקולינריים של טיבט. מילא ריחו של בשר היאק שצוּמק, יוּבש והתענה תחת השמש הטיבטית ובעשן מדורת הגללים; אבל התבלינים המרים כלענה שמוסיפים לגושי הבשר הופכים את הארוחה הטיבטית למבחן אומץ. וכאן, למרות הרצון העז שהפגנתי להיות נימוסי כלפי מארחי ולא לפגוע חלילה ברגשותיהם, נכשלתי כישלון חרוץ. נתח היאק הראשון ננעץ בגרוני כמו להב של כידון חלוד, ודומני שהבעת פני באותו מעמד היתה מסוגלת לעורר רחמים גם אצל חוקרי אינקוויזיציה חסרי לב.

כדי לכבות את העונש שהבעירו בגופי, טרחו מארחי ומילאו את כוסי בנוזל דלוח ועכור בצבע חאקי, שנקרא בתרגום מדויק משפתם "תה מחמאת יאק". זה היה הרגע שבו הבנתי את מה שאמרה לי פעם אמי, בשלב שעוד סירבתי להקשיב לה: "שאלוהים לא ייתן לך לסבול את כל מה שאתה יכול לסבול". השארתי את מארחי הטיבטים מאחור מלאי תהיות על הקלות שבה עובר הנוזל הנורא הזה מבית הבליעה לעיניים ופורץ משם בדמעות, נוזל על הלחיים וגורם לאדם למשוך באפו בקולות תרועה, מלווים בגרגורים קשים, המעידים בעליל על גסיסתו המתקרבת.

השוד והעונש
טיבט, מסופר בספרי ההיסטוריה, נכבשה על ידי סין לפני כ-300 שנה, אחרי כמה מאות שנים של דו-קיום מוזר בין שני הצדדים, תוך יצירת מערכת יחסים אלימה, חשדנית ומלאת בוז. לא לנו לשפוט את נפלאותיה של האמביוולנטיות הזו שמצאה ביטוי בחתונות מלכותיות, בהנחלת דת טיבט לסין ולהיפך, ובעוד מרכיבים אנושיים וחברתיים שניתוחם יאה למלומדים (שרובם, אגב, מכיר את טיבט ואת סין רק מהספרות).

הסינים, מכל מקום, מתעבים את טיבט. וכיצד לא? ארצם הירוקה, שדות האורז המוצפים שלהם, ערפילי הנצח התלויים בענפי אורניהם, ההרים הזקופים שקרועים בהם פתחי מקדשים נושאי גגות מכונפים – כל אלה שייכים לתרבות שמדברת במיליארד ורבע פיות, ונעה בקצב של סופת טייפון הרסנית אל מחוזות של עימות כלכלי, אינטלקטואלי ודוקטרינרי עם ענקי העולם המערבי. מה להם ולטיבט? טיבט היא ארץ שנופיה כשל בוליביה ופרו, מעורבים בנופי ההר הגבוה של חצי האי סיני. נהרות ענק מלחכים את שממותיה מבלי להותיר בהן אפילו שיריים של ירק. חומות ההימלאיה משקיפות קודרות ומסוגרות בקרחוניהן על רמות הענק של טיבט, שחזותן מדברית, ומעט גיאיות קורעים את הרמות האלה, מזמנים מפלט לקומץ איכרים ולחבורת נודדים שנראים כאילו נגזרו מעולם דמיוני.

אישה טיבטית כובסת בגדים בנופי השממה הטיבטיים

מה לסינים ולשממה? מה לנציגי התרבות המעודנת ביותר בעולם ולחבורות נזירים רעי מראה, המאמינים באמת ובתמים שהאיש הממושקף, שחיוכו תמים כשל ילד והיושב בגלות הודו השכנה, הדלאי למה – מנהיגם הרוחני של הטיבטים והמונגולים במרכז אסיה – הוא התגלמותו בבשר של כל היקום. קשה להם לסינים לעכל את הטענה שנציגי 160 אלף אלים מתרוצצים בנשמתו בת האלמוות של האיש.

את הסינים לא מעניין שטיבט אינה סינית, למרות שהם היו אלה שקראו לה לראשונה "גג העולם". את הסינים מטריד גובהה של הארץ הזו. המקומות הנמוכים בטיבט מתנשאים לגובה 4,000 מטר מעל פני הים, וכל נקודה אחרת בה גבוהה עוד יותר. בגובה כזה גם לסינים אין די חמצן כדי לנבור באדמתה של טיבט, בקצב המסחרר שהיו רוצים, כדי לבזוז את אוצרותיה ביעילות רבה יותר. הסינים גם מוטרדים מניתוקה של טיבט מכל העולם, וזה ניתוק של ממש. יש אמנם מטוס סיני הממריא מסצ'ואן וטס כשעתיים בלבד עד שהוא נוחת על מגרש המסדרים הטיבטי שהוכשר להיות שדה תעופה, אך השירות המודרני הזה פועל רק במקרה, ולקרוא לו "הקשר של הציוויליזציה הסינית עם טיבט" נשמע כמו בדיחה לא מוצלחת. את הסינים זה לא מצחיק. הם רוצים שטיבט הריקה תיהפך לסין צפופה – וזה קשה. הם רוצים שכל זהבה של טיבט, עפרות הברזל שלה, האורניום, יערות העצים, מרבדי היהלומים והטורקיז שטיבט עשירה בהם, שהכל הכל יעבור במשאיות סיניות אל תוך סין. לטיבטים אולי איכפת, אבל הם שקטים וחייכניים מכדי להתמודד עם הרצון הסיני הזה.

הדלאי למה ניסה בזמנו להתמודד עם הבעיה, וזה עלה לטיבטים ב-12,000 חללים, בגלותו של התגלמות כל הקוסמוס מטיבט, בהחרבה של מנזרי טיבט בסופת התותחים הסינית ובחיסול קר וחסר רחמים של כל ניסיון נוסף מצידם של רועי הבקר והכפריים הפזורים על פני הרמות השוממות להביע רצון להיפטר מהשלטון הסיני. קשה להאמין, אבל אחת לכמה שנים מרים נזיר טיבטי בכל זאת את הראש, וקורא למאמיניו להתנגד לסינים. אין אומדן מדויק של מספר המתים הטיבטים שמתגוללים אחרי כן בסמטאות הכפרים.

הרמזים היחידים שאנו, הזרים, סקרנים וחטטניים שכמונו, יכולים ללמוד על פיהם משהו מהטרגדיה הזו, הם חורבותיהם של 1,800 מנזרים מתוך 2,000 שהיו בטיבט עד לפני כמה עשורים, וצלפים סיניים שיושבים על גגות להאסה דרך קבע, ומתבוננים בדממה חורשת רע על הכניסה למנזר ג'וקאנג (JOKANG), הבכיר והקדוש שבמנזרי הארץ הזו.

המנטרה והשכל
נורבולינקה (NORBULINKA) הוא השם הטיבטי של ארמון הקיץ של הדלאי למה הגולה. בחצר בנורבולינקה מסתובבים טיבטים שבאו לשם, מהלך אלף קילומטרים לפחות, צקלונם המחורר על שכמם, סנדליהם בלויות, סכין כסף תחובה בחגורת הגבר, שלושה ילדים מזוהמים נשרכים אחרי האישה. הם יוצאים מהארמון הנטוש בהליכה לאחור, כדי שחלילה לא יפנו את גבם למקום שמי שכל אלוהי טיבט התגלמו בו שם בו פעם את עכוזו. הם כורעים ומשתחווים בכל צעד תשיעי וממלמלים מנטרות חסרות פשר מילולי. המלמול חשוב להם יותר מהתוכן.

בטאשיהונפו (TASHIHUNPO), בצ'ורטן (CHORTEN), בסרה (SERA), זוחלים הטיבטים על גחונם לפני שהם נכנסים אל המקדשים. טיבטי כי יזדקף בטרם עת בכניסתו למקדש כזה, חזקה עליו שאת הגלגול הבא של חייו יעשה בגוף נחש, צפרדע, או חרק מאוס כלשהו.

כשמסיימים הטיבטים, בדרכם האינסופית והבלתי פוסקת למקדשיהם, את טקס הזחילה, הם קונים מנזירים קבצנים פיסות נייר, שעליהן כתובות מנטרות. את פיסות התפילה האלה הם תוחבים לגלגל תפילה קטן, ואותו הם מטלטלים ללא הרף ומסובבים במרץ, כי כוחה של המנטרה הבודהיסטית בתנועה הסיבובית הבלתי פוסקת. במו עיני ראיתי משפחה טיבטית אחת שנותרה בלי פרוטה. עמדו בני המשפחה בשוק העיר של להאסה ורקדו, קיפצו, שרו, היכו בתוף ואספו פרוטות בין צדיקים מהקהל. משצברו די פרוטות, שלחו את הצעיר בבני המשפחה לקנות מנטרות אצל נזיר שעמד בצד, ממתין לרגע שבו יוכל למכור את מרכולתו, יודע שהמנטרה חזקה מהשכל.

מנזר ג'וקאנג, הבכיר והקדוש במנזרי טיבט

במעגל החיים הטיבטי, חובה על כל אזרח לעלות לרגל לפחות פעם בשנה לאחד המנזרים והמקדשים הפזורים בהרים ובגיאיות. הזר נוסע בטיבט בדרכי העפר של טיבט מרגיש כאילו נכנס למערבל. הטיבטים הולכים לאותם מנזרים שאליהם גם מגיעים הזרים, אלא שהם עושים זאת ברגליהם, והמסע עשוי להימשך חודשים ארוכים. כשמגיעים עולי הרגל אל יעדיהם, הם קונים נרות וניירות תפילה, נותנים נדבה לנזירים, ואם הם עניים מכדי לתת מתנת ממון, הם מביאים תשורה מתנובת בתיהם: כבש, צמר, שמן, או חמאה.

טיבטים "עשירים", שנסעו במשאית בהמות למחוז חפצם, חשים כנראה בצורך לקבל מחילה על שהעזו להתפנק. במעברי ההרים, מעל אגמים כחולים ומתחת לקרחונים, הם מתאספים מול גל אבנים המסמן את מקום מעבר הדרך. הם מפזרים שם ממון נייר ושורפים אותו, וכנראה שלא איכפת להם במקומות האלה שבאמנה הסוציאליסטית שהביאו הסינים יש סעיף האוסר לפגוע ברכוש הממשלה, כולל כסף, כמובן.

כשהם מגיעים למקדש, הם ניגשים מיד אל עמוד מעוטר בסמרטוטים צבעוניים, מתפללים בשקט לבודהא ומפזרים קמח שהביאו בצקלונם. בודהא אוהב קמח שענייו מפזרים בחצרות המקדשים שלו בטיבט, ולא מטריד אותו כנראה שהעניים האלה משחיתים רכוש ממשלתי.

נשמות הנזירים
אלפי כלבים משוטטים בטיבט. ביום הם רובצים חסרי כוח וכמעט בלי לנוע בחצרות המקדשים, בסמטאות ובשדות. בלילה הקריר הם קמים מרבצם ומייללים ונובחים כמשוגעים. אנוכי, הזר, סברתי שהם שליחי השאול, ומסתבר שכנראה אין כמו המוות כדי להעשיר את דמיון החיים. יש המתרגמים את המוות לאירוע מוסרי בחייו המתגלגלים ללא סוף של הבשר, שהוא רק פושט צורה ולובש צורה חדשה. יש המתרגמים את המוות לערכים מעשיים, ויש המתייחסים אליו כאל הצגה, ובלבד שתהיה נטולת מתח. חלילה שלא יהפוך המוות למושג בעל משמעות שגויה, כשם שזה קורה בקרב הזרים הברברים, שלא זו בלבד שמעיזים לקבור באדמה את גופות קרוביהם, אלא אף גועים בבכי בקול גדול ומפריעים את מנוחת החיים.

"קבורת שמים" טיבטית היא ההיבט המעשי של חוויית המוות. נוטלים אדם שנשמתו עזבה את גופו, ומשום כך גם אין לדאוג לה יותר, ודאי כי כבר מצאה את הגוף החדש שבו תשכון בעוד זמן קצר. את הגוף בלבד נוטלים. מלבישים אותו בבגדי חמודות שפתח גדול קרוע בקדמתם, חושפים רק את החזה ואת הבטן של גוף המת, ומושיבים אותו בתנוחה חגיגית על מדף סלע ליד מנזר.

כיוון שהסתיים שלב א' של מעשה המוות, מתרחקים קרובי הנפטר כברת דרך קצרה מאהובם, מתיישבים בשיכול רגליים וידיים, ומחכים עד שירדו הנשרים מהשמים ולא יותירו מקרובם אפילו גרם אחד של בשר. משכך היה, קמים קרובי הנפטר, נוטלים את העצמות, צוררים בצרור נפרד את שרידי תלבושת הטקס של המת האכוּל והולכים לדרכם.

אם רוצים קרובי הנפטר לוודא שיקירם אכן עבר שלב בקיומו הקוסמי, אין פשוט מזה. הם הולכים אל המקדש הקרוב ושואלים לחדר המוות. בחשכת קומת הקרקע של המקדש הם יכולים לנוע בזהירות לאורך קירות שחורים, ולאורו המבליח של נר משמן יאק הם רואים על הקירות צלליות מצוירות של אלי המוות; וראה זה פלא, גם שם, בטיבט, פניהם של אלי השאול נוראים ואיומים, ומחזות אימים של עינויי גוף ונפש מזומנים לחוטאים, בעבר ההוא של גלגל הנצח.

סחבות לבנות, כצבע המוות, נשרכות מראשיהם המאיימים של אדוני התופת, ובקצה החדר יושבים נזירים המופקדים על החלק הקולי של המחזה. הם רוטנים בנהמה עמומה, חדגונית ומתמשכת את מזמורי המוות הנצחיים של טיבט ומכים בתוף, שהוא כנראה כלי הנגינה המועדף על נשמות המתים בדרכן אל הגוף הבא. היוצאים מכלל הטכס הזה הם הנזירים עצמם. במותם תפרח נשמתם ותמצא את מקומה אחרי 49 יום בדיוק בגוף תינוק כלשהו, שלפי סימנים מוסכמים, המוכרים רק לנזירים עצמם, יהפוך בעצמו לנזיר. חובת ההוכחה לא חלה במקרה הזה על הנזירים, ורק אם בחייו חטא הנזיר תתגלגל נשמתו בגוף כלב. אשר על כן קדושים הכלבים בטיבט, ואין איש פוגע בהם לרעה – אלה בסך הכל נזירים שסרחו.

הכלבים נובחים בלילה אל הירח העולה מעל טורי הקרחונים של ההימלאיה ומעל נהרותיה של הארץ הענקית הזו. רק כיפות הזהב של מקדשי אביוניה נוצצים שם בין העמקים, והד צווחות הכלבים מתגלגל בין קירות המקדשים האלה ובסמטאות הכפרים הקטנים, מחפש את געיות היאקים. את הטיבטים אין איש שומע בארץ הזו, ומי ששומע, כבר אמרנו קודם, לא מבין.

 

האם היית ביעד הזה?

  • 1

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

סין של פעם: הכפר שאשי במחוז יונאן

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *