תפריט עמוד

חבל הסוון: צרפת שלא הכרתם

הרים נישאים, שמורת טבע ענקית צבעונית ורוחשת חיים, ובתוכה כפרים ועיירות, כנסיות קטנות, שבילי עיזים ביער ומטבח מקומי עז טעם. חבל סוון - צרפת הכפרית במיטבה

שמים כחולים קיבלו את פני בבוקרי השלישי בסן מרסיאל (Saint Martial), כשירדתי אל הטֶרָאס (מרפסת) של דומיניק, לאכול ארוחת בוקר. ריבות מרקחת הבית, קפה או-לה, מיץ תפוזים ובאגטים ריחניים. בארגז פלסטיק ענקי ממתינים באגטים לכפריים הבאים לאיטם, מאמצים את תצרוכת הבאגטים היומית אל חיקם ובברכת בון ז'וּר נפרדים אל ארוחת הבוקר הפרטית שלהם. אני רוכן אל ארוחתי, מביט בעיניים עצלות אל אבני הבתים הכהות, ששבו את ליבי כבר לפני שלוש שנים, בביקורי האקראי בכפר השקט שבלב שמורת הסוון (Cevennes) במרכז צרפת, בדרום המאסיף סנטרל (Massif Central). אבנים כהות, מוצקות, מפרידות בין בתים לבתים לשדות בצל ויוצרות סמטאות מרוצפות וצרות, רומנטיות אך גם פרקטיות מאוד.

מקום מושבי לא יסולא בפז. בשעות השקיעה המתאחרת של חודש יוני הופכת הטראס מרכז התוועדות ודיונים מתמשכים לתושבי סן מרסיאל. על כוסיות ארוכות של קיר (קוקטייל של יין לבן וקרם דה קסיס) וכוסות שוצפות בירה מתפלמסים בבליל של צרפתית המתנגנת. מהצד השני של הכיכר ממשיכות הסמטאות לזרום אל לב הכפר, אל הכנסייה הקרויה על שמו של הקדוש סן מרסיאל.

כמה נצח שאחליט
אף פעם לא הסתרתי את נהייָתִי המוזרה לבתי כנסיות, בעיקר אם הן ריקות, אפלוליות ומרשימות. בכל מקום אליו אני מגיע מובילות אותי רגלי כמבלי משים אל הכנסייה הקרובה, לדקות ארוכות של התבוננות ושלווה. ישנן כמובן יפות כמוה וגם יפות ממנה, אבל גם ותיק כנסיות כמוני יזכור את הכנסייה הזו במיוחד.

בביקורי הראשון, הגעתי אל הכנסייה בבוקרו של יום חול. לבדי ישבתי באולם המקומר, סופח את שלוותו של המקום ומתפלל להישאר כך עוד שעה ארוכה. אט אט נכנסו ומילאו את המושבים אנשים רבים. מהידורם היחסי של מלבושם ניכר היה שלא לרגע הגיעו. נדמה כאילו הכפר כולו שבת מעיסוקיו. דומיה. הדהוד צעדים נכנסים. ארון מתים נישא אל במת התפילה. במשך שעה ארוכה הפר הספדו של הכומר את דומיית המקום ובקש מנוחת עולם למסיה דה מולייר.

ערפילי בוקר בשמורת הסוון, שמורה מקסימה בלב רכס המאסיף סנטרל

גם בביקורי האחרון פסעתי אל עבר הכנסייה, זוכר את חסד שלוותיה ומייחל לאפלוליתה המסתורית. כבר עם חריקת דלת העץ הכבדה ניתן היה לראות שגם לסן מרסיאל הגיעה הקידמה. מבעד לקורי האור מחלונות הוויטראז' הבחנתי בקופסת מתכת שחורה. אפילו פרנקופיל חף מצרפתית שכמוני הבין שתמורת אי אילו מטבעות אירו שאשלשל לקופסה אוכל לקנות את עולמי, ולשבת בנחלתי החשוכה והשלווה לכמה נצח שאחליט. מטבע שהוטלה מפעילה כבמטה קסם פרוז'קטורים רבי עוצמה, המאירים כל פינה קדושה באור יקרות. קול מוקלט ורם של קריין מפרט ומנגן בריש מתגלגלת את תולדותיה של הכנסייה.

לימונים טריים וחצילים אלוהיים
דומיניק מתיישב בחיוך רחב לצידי, ליד הזָר הדובר אנגלית בלבד – תופעה מוזרה הגורמת להרמת גבה במעוזיהם של כפריי צרפת. אלא שלדומיניק יש לב רחום ושליטה סבירה באנגלית.

הכרתי אותו כשלוש שנים לפני כן. גם אז היה זה יום אביבי חם. יום הגשמת המשאלות היה זה כנראה. על הכיכר הקטנה במרכז הכפר חלש מבנה המלון הפשוט של דומיניק (אתר אינטנרט) ובקצהו – טראס עטורה בארבע שמשיות המסוככות על שולחנות פלסטיק ומפות צבעוניות. כאן אכלתי את אחת מארוחות הצהרים המשובחות בחיי (ובעדותי אני מסתכן בזעמה של אימי העיראקית), בעלת ניחוחות פרובנסאליים, ריחנית מתיבולי לימונים טריים וחצילים אלוהיים, וטעמה עז ובעל ביטוי – עד כדי שיבוש תכניות המשך מסעי.

לא היתה בעיה להשיג חדר במלון הפשוט, הנקי והריק מאורחים של דומיניק. אבל בערב, במסעדה שבקומה הראשונה שבמלון, היו כל שבעת השולחנות מלאים במתארחים מכפרים סמוכים. את תשבוחותי הרעפתי בפני דומיניק גם למחרת בבוקר, על כוס קפה או-לֶה בטראס שטופת השמש. כן, הוא למד טבחות בליון (Lyon), עבד שם ובמחוזות אחרים בצרפת, עד שחבר טוב סיפר לו על המלון-מסעדה העומד כאן למכירה, ומאז קשר את חייו עם סן מרסיאל. כפר קטן, סיפר, שרוב תושביו עוסקים בגידול זן בצלים שאינו חריף, ומיד הסביר שטועים התושבים בעשותם כן. אין ללכת על ראייה קצרת טווח, שבה חקלאי אחד מקנא בפרנסתו של האחר ומגדל את אותו הגידול שזוכה לביקוש. יש לגוון. כמו בחיים. לא להניח את כל הבצלים בסל אחד. בבוקר הזה אני לוגם באיטיות את הקפה או-לה ומביט אל הטראס שלי בעגמומיות. פרידות תמיד קשות עלי. להתראות בקרוב, אומר דומיניק ומנענע ידי כאילו הוא קוטף גבעולי בצל ירוק. 


כבשים רועות באחו

אל לב הסוון
יצאתי לדרך, להעפיל אל המאסיף סנטרל, רכס הרים נישאים במרכזה של צרפת, ואל לב הסֶוון. אלפי קמ"ר של שמורת טבע מיוערת, צבעונית ורוחשת חיים. אזור שתושביו חיו בפשטות במשך מאות שנים, והשביעו את רעבונם בלחם ערמונים. לא קל לחיות בשיפוליו המזרחיים של הר האיגואל (Le Mont Aigoual) המתנשא לגובה של 1567 מ', במסדרון הרוחות הנושבות מהאוקיינוס במערב, ומהפירנאים והים התיכון בדרום, ומסתכסכות ביניהן בשלגים וקור בחורף ובחמסינים מיוזעים בקיץ.

דומיניק המליץ לי לבקר אצל ניקול, שמחזיקה מלון נאה בעיירה ל'אסְפֶרוּ (L'esperou) וגם ארוחותיה מצוינות. רק זמן קצר נדרש, כדי לחלוף לאורך כל רחובותיה המועטים של ל'אספרו ולזהות את משכני החדש. ניקול האירה פניה וגייסה את כל אוצרות לשונה, כדי לשוחח עם הזר שלא בשפה היחידה המקובלת בעולם כולו. לאחר עשר דקות של חיוכים והמהומים גויסה גם כלתה – בחורה אמריקאית צעירה.

מפות האזור נשלפו, עיגולי עפרון שורטטו, המלצות הורעפו והחלטות התקבלו. שביל GR66 – אחד מכמה שבילי טיול מסומנים החוצים את צרפת לארכה ולרוחבה – נבחר להוביל אותי מל'אספרו, דרך מעבר ההרים סֶרֶייֶרְד (Col de la Sereyrede) ואתר הסקי פְּרָה פֵירוֹ (Prat Peyrot), אל פסגת האיגואל.


שביל GR66 באזור העיירה ל'אספרו

לא שוכחים את המסייה
"בון ז'ור מסייה", מברכת אותי המוכרת בחנות המכולת, אשה בשנות החמישים לחייה, נעימת מראה ומחויכת, לבושה בהידור מחויט כאילו כל רגע צפוי להיכנס אל חנותה ז'ראר דפרדייה ולקחת אותה אל מחוזות רחוקים. אבל גינונים הם גינונים, ואין להקל בהם ראש כבמחוזותינו שלנו. גם בכפר הנידח ביותר תקדים לך ברכה זקנה מאירת פנים: "בון ז'ור, מסייה". היא לא תשכח אף פעם את המסייה. לא בון ז'ור כללי וסתמי, אלא מסייה – ללמדך שרק אותך היא מברכת ברגע זה, אותך ולא אחר."'בון ז'ור מאדאם" אני משיב רק לה, ואנו חולפים זו על פני זה כשני ידידים קרובים. עשרות חברים צרפתיים עשיתי לי בדרך זו ועדיין היד נטויה.

אני מצטייד בסנדוויצ'ים ומים ופוסע אל ה-GR66 שלי, בינות ליערות ירוקים וגבוהי צמרת. השביל מתליל את שיפועו אל מעבר לקו השלג. המבנה הייחודי דמוי הטירה על פסגת האיגואל הוא גם סמלו של השרות המטאורולוגי (Meteo France ) הפועל במקום ומכיל גם את תצוגותיו של המוזיאון המטאורולוגי על פני כ- 500 מ"ר. גג הטירה משמש כמרפסת תצפית מרהיבה לכל רוחות השמים – הרי האלפים במזרח, הים התיכון בדרום מזרח, האוקיינוס האטלנטי במערב, וכל שביניהם. את כל זה רואים בימים בהירים ומרחיקי ראות. אלא שימים כאלה נדירים באזור בו עומד ממוצע המשקעים הרב שנתי על 2.2 מטרים…

שביל GR60 מוריד אותי חזרה אל מעבר ההרים קול דה לה סֶרֶייֶרְד ומרכז המבקרים הקטן שבו, אל ניקול המקבלת אותי במאור פנים. אני משאיר בידה את שיקול הדעת במה להאכילני. כעשרה קילומטר בלבד מפרידים בקו אווירי בין המטבח שלה לזה של דומיניק, ונדמה כאילו בתרבויות שונות מדובר. "בֶּף סֶווֶנוֹל", מסבירה ניקול בגאווה בלתי מוסתרת למראה נתחי בקר ופטריות שמפיניון הטבולים ברוטב סמיך ומופלא, "ללא יין. הכל מבושל בציר של הפטריות בלבד".

על גגות ושבילי עיזים
כל פעם מחדש יוצא ליבי אל ארובות הבתים האופייניות לכפרי הסוון. הגגות, העשויים אבני צפחה המונחות אחת על רעותה כקשקשי דג אפור, מגירים את מטר הזלעפות מקשקש אל קשקש עד למרזבי האלומיניום האופקיים. בשיפולי הגג, כאילו לא שייך להמולה הרטובה הזו, מזדקר בגאון מבנה האבן הרבוע של ארובת האח.

כל ארובה וייחודה. סיפורי חיים מתאבכים ומסתחררים בעשן נוצתי, ריחני ומכמיר לב. כל מי שפסע אי פעם בצינתו החורפית של יום גשם אפור בכפר צרפתי קטן, מזהה את ריחות געגועיו בעשן הלבנבן העולה מן הארובה – יש כאלה הרואים שם את משובות ילדותם הנמוגות. יש שזיכרון אהובתם השכוחה מצית בהם ערגה מחודשת. יש שיודעים שמאחרי כל דוק עשן מסתתרת ביתיות שלא מוצתה דיה. אולם בבוקר זה, כשאני מתמתח על מיטתי במלונה הנאה של ניקול, רק ארובות מעטות פולטות את שארית קרירותו של הלילה ואת חוּמם הריחני של קרואסוני הבוקר.

שעתיים לאחר מכן אני מוצא עצמי שזוף שמש אביבית במורד שביל עיזים צר, המוביל אל המפל המדהים קאסקד דה לֶ'הֶרו (Cascade de L`herault), הצונח במיליוני רסיסים אל עמק ההֶרו המיוער. שמחתי המוקדמת על כיבוש פסגות מושלגות ומפלים שוצפים, התרסקה בנשיפות מבוהלות אל פעימות ליבי החסרות ואל פחד הגבהים המוכחש שלי. אך אין מקום ראוי להשיב את פעימות לבי לתיקונן מאשר בית הקפה המקומי. מוחה את קצף הבירה הצוננת מעל שפתי אני מביט על משחק ה'פֶטַאנְק' (La Petanque ) – עדת גברים המגלגלים כדורי ברזל אל כדור גומי קטנטן ואדמדם, תוך תפילה נואשת לצמצם עד לאפס את המרחק אליו ולזכות בכוס משקה. ההדורים שביניהם עוטים גרביים לבנות עם פסים צבעוניים תחת סנדליהם ומכנסיהם הקצרים, והנועזים שבהם פולטים מידי פעם אנחת אכזבה חרישית.

אני נאנח בהזדהות ולוגם את שאריתו המרירה של הקפה אקספרס, תוהה איך ימשך היום, ומוצא עצמי עונה בנוהג המקומי, בו מנפחים הצרפתים את קדמת לחייהם ומוציאים את האוויר תוך הרקדת השפתיים וחיקוי קולות של סוס הרבעה חסר סבלנות, וכל זה כדי לקצר ולומר – אין לי שמץ של מושג. 


נופי הסוון. אידיאלי למחפשים שקט ושלווה
ויש גם פסטיבלים
אם אתם בסביבה בחודש ינואר, אל תחמיצו את
הקרנבל של סן מרסיאל, אירוע שנתי מוזיקלי של כלי נשיפה והקשה עתיקים מימי הביניים, בדגש על המסורת והמורשת הימי ביניימית. קבוצות אמנים מופיעות ברחובות ובתשע טברנות עתיקות, עם תפאורה ותלבושות.

באותה הזדמנות מציינים גם את חג סנט בלייז (חג היטהרות הבתולה מריה) ואת "אירוע הדוב": לפי המסורת ביום הזה הדוב יוצא ממאורתו כדי לבדוק מה מזג האוויר. אם בהיר – חוזר הדוב אל מאורתו והחורף ימשך עוד ארבעים ימים, עד ל-10 במרץ; אם אפור ומעונן – יוצא הדוב לאות שהחורף הסתיים…

אם אתם בסביבה ביוני, אל תחמיצו אירוע יפהפה נוסף שמתרחש בתחילת יוני מדי שנה – עדרי כבשים נאספים מרחבי החבל והולכים בתהלוכה ארוכה, ענודי פונפונים צבעוניים, במשך כשבוע דרך סנט מרסיאל ועד להר האיגואל – לל'אספרו. שם מתקיים פסטיבל גדול, נגזז הצמר והעדרים רועים באחו של ההר הגבוה עד לסיום הקיץ והחזרה לעמקים.

טירת הנשרים בדרום צרפת

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות מצרפת

פאריס הפחות מוכרת: הגדה הימנית
פאריס הפחות מוכרת: הגדה הימנית

הפעם אביטל ענבר מציג אתרים לא מאוד מוכרים בפאריס השוכנים על הגדה הימנית של הסן. הואיל והנהר זורם מערבה, במפה היא "מעל" הנהר. מתחיל באתרים שבמרכז העיר, ומרחיק קילומטרים שבגבול פאריס. בצפון מערב, פרבר סן-דני. בדרום-מערב, בולוניה-ביאנקור

פאריס הפחות מוכרת, הגדה השמאלית
פאריס הפחות מוכרת, הגדה השמאלית

בספרו החדש, פאריס של כולנו, מספר הסופר אביטל ענבר על פאריס שהוא מכיר זה 65 שנה. במסע אחר הוא בחר להציג פנים מוכרות פחות של העיר, מקומות שרוב התיירים אינם מכירים. כאן התמקד בגדה השמאלית, כלומר, פאריס שמדרום, ...

מסע אל התרבות והעבר של נורמנדי ובריטאני
מסע אל התרבות והעבר של נורמנדי ובריטאני

תרבותו של עם צומחת בעיקר מהסביבה הפיזית ומההיסטוריה שלו, מהאירועים שעברו עליו וההשפעות שהוא קיבל מאומות אחרות לאורך השנים. ביקור בחבלי הארץ של נורמנדי ובריטאני הוא ביקור בהיסטוריה של צרפת בזעיר אנפין, כמעט כל חלק ממנה מיוצג כאן ...